מי שבקיא בפרטים ובעובדות, יודע שנתניהו עיכב ולא דחף, הזיק יותר מאשר הועיל בכל הקשור למלחמה בצפון. הוא היה יכול להכריע אותה כבר ב־11 באוקטובר, כשקיבל מיואב גלנט והרצי הלוי מבצע מוכן להריגת נסראללה וכל צמרת הארגון. זו הייתה הזדמנות מבצעית־מודיעינית נדירה. כל מה שנתניהו היה צריך לעשות זה להגיד "כן".
באותה הזדמנות, על פי התוכנית, הייתה אמורה ישראל להפעיל גם את מבצע מכשירי הקשר. על פי התוכנית, הריגת נסראללה הייתה מעבירה את חיזבאללה בבת אחת למצב מלחמה מלא, כל אנשי הארגון היו נפרסים בשטח, בעמדות ובאתרים שהוכנו מראש, ואז היינו אמורים לפוצץ את כל מכשירי הקשר שלהם ולהרוג, בבת אחת, 15 אלף מחבלי חיזבאללה. אבל נתניהו היה ב־11 באוקטובר צל חיוור של המנהיג הרופס שהיה קודם.
גם כשנסראללה חוסל, זה קרה לאחר היסוסים ארוכים של נתניהו. הוא התעקש לטוס לניו יורק (לחצו עליו בבית) ויצא בלי שהשאיר הסמכה לביצוע. החיסול הזה כמעט נכפה עליו. אחר כך, מיד לאחר שפיטר את גלנט, התייצב בישיבת הממשלה וניכס לעצמו בדיעבד את כל ההצלחות. גלנט כבר לא היה שם כדי לענות לו. אף אחד מהנוכחים לא התפלא או העיר הערה סרקסטית. הם מכירים אותו.