שבועות ספורים אחרי טבח 7 באוקטובר, התקבלה בקבוצת וואטסאפ של פרויקט טלוויזיוני שאני מעורב בו הודעה חדשה, תחת הכותרת הבאה: “בשורות טובות, סוף סוף!". היות שבשורות טובות היו מצרך חיוני באותה עת, שבה במקביל לטראומה הלאומית בני בכורי הלך אל הלא נודע תחת צו 8, קראתי בציפייה את המשך הטקסט.
בתמצית, השמחה הייתה על כך שאיש אקדמיה ישראלי לשעבר, המתגורר באירופה, הסכים להתראיין לפרויקט ולשטוח את כל משנתו האנטי־ציונית הבוטה. והיות שהוא ידוע כסרבן ראיונות, מדובר בהישג. ומכאן “הבשורות הטובות". הוא אפילו יגיד אפרטהייד, למול המצלמה! מרבית המשתתפים בקבוצת הוואטסאפ הגיבו בהתלהבות. אני נחנקתי, מילולית. בדיוק שהיתי בתוך חדר עריכה צפוף בדרום תל אביב, וממש רצתי החוצה כדי להיאחז באוויר. הסתובבתי במעגלים סביב שני פליטים אריתריאים שישבו שם בחוסר מעש, מנסה להסדיר נשימה ועצבים, והתלבטתי דקות ארוכות אם להגיב. בסוף כתבתי משהו ציני־לייט על בחירת המילים בכותרת, שהתקבל בהתעלמות כמעט מוחלטת.
חלק מחברי הקבוצה הם אנשים שאני עובד איתם שנים. וגם אוהב אותם מאוד, ברמה האישית. אבל מעולם לא הרגשתי רחוק מהם כמו באותו רגע. כי הבנתי שאם מאורעות 7 באוקטובר לא הפילו להם פטיש של חמישה קילו על התודעה, שום דבר אחר כבר לא יצליח. ואני אדייק - אין לי בעיה עקרונית עם פתחון פה למרואיין אנטי־ציוני, גם עכשיו. ולדברים שלו הייתה בהחלט רלוונטיות בהקשר של אותו פרויקט. אבל עוצמת העליצות לנוכח גיוסו, כשהתחושה הייתה שהמדינה נלחמת על עצם קיומה, נראתה לי בעיקר כמו ניתוק - רגשי ורעיוני - מהמציאות שהשתנתה בבת אחת.
ונדמה לי שהניתוק הזה טיפוסי לחוגים רבים בתוך השמאל הישראלי, שאחרי ההלם הראשוני חזרו באופן מוחלט לעמדות המוצא שלהם. כאילו שפעילי שלום בולטים ואהובים לא נשחטו ונחטפו בקיבוצי העוטף בידי אותם פלסטינים שלהם ניסו לעזור. כולל אזרחים “לא מעורבים". כאילו שמרבית הציבור הפלסטיני לא רק שלא התנער ממבצעי הטבח הנוראי ביותר בתולדות ישראל, אלא אפילו חיבק אותם. הניתוק הזה, שאני מדבר עליו, הולך ומחריף. ומתפשט לכל החזיתות.
כך, למשל, בקביעה האופנתית שעל פיה צה"ל מבצע בעזה ובלבנון “פשעי מלחמה" - ועל כן החיילים שלנו הם פושעי מלחמה. כולל בני הבכור ששירת למעלה ממאתיים ימי מילואים בשנה האחרונה. ואני מודה, פה זה נהיה אישי. כשהוא לחם לא מזמן בתוך לבנון, לאורך חודש שבו החיים שלנו עצרו מלכת מרוב אימה, פרסמתי בנושא מספר פוסטים בפייסבוק שזכו לתגובות רבות ולהזדהות. אבל שמתי לב להיעדר התייחסות מוחלט מצד כמה מהקולגות שלי, שבמקביל הביעו סולידריות עם פוסטים אחרים שמתחו ביקורת קשה על החיילים שלנו. והאמת היא שלרובם אין באמת מושג. כי הם לא שירתו כחיילים קרביים, וכך גם ילדיהם. אם הם בכלל משרתים.
הניתוק הזה נמצא בכל מקום. לא מזמן נכנסתי לביקורת טלוויזיה ב"הארץ", שהסבירה את כישלונה של סדרה מסוימת בחוסר תשומת לב מספקת שקיבלה, היות שעלתה לשידור זמן קצר אחרי “טבח נתניהו". כך, במקור. בהיתי בכיתוב כמה וכמה פעמים כדי להיות בטוח שקראתי נכון. לא חמאס, לא סנוואר, טבח נתניהו. שזו הגרסה ההפוכה ל"טבח קפלן", המקומם כשלעצמו, רק שהיא כתובה בעיתון חשוב, ולא בתגובה בפייסבוק. זו כמובן דרך מצוינת ליישב בין המציאות המטלטלת ובין התפיסות הישנות. נתניהו אשם, לא הפלסטינים.
למען הסר ספק, אני לגמרי חושב שנתניהו אחראי מרכזי למחדל והוא צריך להיפרד מהציבוריות הישראלית. ויפה שעה אחת קודם. אבל ההתמקדות רק בו היא דרך עבור אנשי שמאל רבים להתחמק מהתובנות הקשות, אפילו הבלתי אפשריות מבחינתם, של הטבח. כאילו שהם עצמם לא תמכו באותה קונספציה הרסנית: להרוויח שקט מדומה בעזה. כאילו שאם נתניהו היה יוזם לפני 7 באוקטובר מתקפת מנע על חמאס בעזה, הם לא היו הראשונים לצאת לרחובות ולהפגין נגדו.
על הסכין
וזה לא שבקיצון השני למדו משהו מהאסון הלאומי. ולראיה - לפני שבוע עשרות מתנחלים בחברון רדפו אחרי מפקד פיקוד המרכז וצעקו לו “בוגד!", שבועות אחרי שלוחם חילוץ והצלה נפצע באורח בינוני מפגיעת בקבוק בראשו בהתפרעות מתנחלים בבנימין, שבוע אחרי ששתי לוחמות הותקפו באותו אזור בידי מתנחלים.
באותו הקשר: תנועת “שותפות לשירות" של נשים דתיות הקוראות לחרדים להתגייס, זכתה לכותרות רבות לאחרונה. בראיונות עם חברות התנועה הן שבות וחוזרות על המילה “ערכים" בהקשר של זעמן על החרדים, שלא נותנים כתף למאמץ המלחמתי. ובצדק מוחלט. אבל הייתי שמח לשמוע אותן גם מוחות על ההתנהלות הערכית של נערי הגבעות, למשל.
"הערצה" (״Adoration״) היא סדרת מתח איטלקית חדשה בנטפליקס, שבמרכזה היעלמות של נערה בעיירת חוף ציורית, והחשדות שהיא מטילה על כל מקורביה. במילים אחרות, אחד הדגמים הכי גנריים של סדרת נטפליקס, מגובה ביפים, ביפות ובנופים מרהיבים. כל כך גנרי שפרט לשפה אין בה שום אפיון מקומי או מקורי. ומה הבעיה? שזה עובד! ומותח לכל אורכו.