ביום שישי שעבר פרסמה לשכת השר ישראל כ"ץ הודעה מפתיעה: "שר הביטחון הודיע כי החליט להפסיק את השימוש בצווי מעצר מנהליים נגד מתיישבים יהודים ביהודה ושומרון. במציאות שבה ההתיישבות היהודית ביו"ש נתונה לאיומי טרור פלסטיניים חמורים וננקטות סנקציות בינלאומיות לא מוצדקות נגד מתיישבים - לא ראוי שמדינת ישראל תפעיל צעד חמור מסוג זה נגד אנשי ההתיישבות". בהמשך ההודעה הקפיד השר להבהיר: "אני מגנה כל תופעת אלימות נגד פלסטינים ונטילת החוק לידיים, ופונה גם להנהגת ההתיישבות לנקוט עמדה פומבית דומה ולהביע עמדה חד־משמעית בנושא".
על ישראל כ"ץ ניתן לומר, בהקשר הזה, שכוונתו רצויה, אך מעשיו לא לגמרי, ודאי לא כשהם מנוסחים כך. מדוע? ראשית, כי ההפרדה באכיפה על בסיס יהדותו של האובייקט, היא משהו שלא יכול לעבור. שנית, כי גם מי שמשוכנע, כמוני, שיש חובה לצמצם עד מאוד את מספר המעצרים המנהליים, ושיש הכרח להחזיר את השפיות אחרי השנתיים שבהן איפשר יואב גלנט לשב"כ להשליך למעצר ללא הליך משפטי ראוי עשרות מתיישבים, מבין שצריך להשאיר את האפשרות להוציא צו כזה במקרה קיצון, כשאין ברירה אחרת. אם יגיע מידע על צעיר שהוא האוסמה בן לאדן היהודי - אחד שעושה הכנות לפוצץ, לרצוח ולהחריב - ומסיבות כאלה ואחרות אין דרך למנוע ממנו לבצע את זממו אלא באמצעות מעצר מנהלי, במקרה כזה גם אני הייתי רוצה שבארגז הכלים יהיה מונח הכלי הזה.
הצעד של שר הביטחון הנכנס, כך נראה, בא לאזן במקצת את ההשתוללות של קודמו בתפקיד יואב גלנט. רשימת שמותיהם של העצורים המנהליים לדורותיהם שליקט אתר "הקול היהודי" מעלה שמאז סוף שנות ה־70 של המאה הקודמת, כלומר לפני כ־45 שנה, הוצאו בישראל 64 צווי מעצר מנהליים ליהודים. מחציתם הוצאו על ידי השר גלנט בפחות משנתיים של כהונה.
בתחילת השבוע ראיינו ברדיו את ראש השב"כ לשעבר, השר אבי דיכטר. דיכטר, שתומך במעצרים מנהליים, התעקש שהמעצרים הללו מבוקרים והם נעשים תחת פיקוח משפטי. בתשובה לשאלה איזה מין פיקוח זה, כשהעצור ופרקליטו אינם יודעים דבר על הראיות שעליהן מתבסס המעצר ואינם יכולים באמת להיות חלק מההליך, השיב שאפשר לסמוך על בית המשפט שחשוף לחומרים.
נוכח הטענה הזו, אני חוזר לסיפור שילמד משהו חשוב בהקשר הזה. בתחילת 2015 הוצת חלק ממתחם כנסיית הדורמיציון בירושלים, ובחור צעיר נעצר כחשוד בביצוע ההצתה. שופט שלום בירושלים הוציא את צו המעצר אחרי שהשתכנע שקיים נגדו חשד סביר. בהמשך, תוך כדי חקירת השב"כ, הוא היה מנוע מפגש עם עורך דין במשך חמישה ימים. בסופו של דבר, אחרי 11 ימי מעצר, כשהחוקרים לא הצליחו לגבש ראיות שיחברו אותו לאירוע ההצתה, הוא שוחרר.
באוגוסט 2015, לבקשת שירות הבטחון הכללי, חתם שר הביטחון משה בוגי יעלון על צו שהורה על מעצרו המנהלי למשך חצי שנה. במעט מאוד שהיה מוכן השב"כ לספר לבחור ולפרקליטו יצחק בם, נמסר שישנו מידע מודיעיני חסוי המעיד על כך שהוא עצמו הצית את הכנסייה. שוב ושוב חזרו אנשי השב"כ לבית המשפט וסיפרו על הראיות שיש להם. שוב ושוב הוצגו ה"ראיות" הללו לשופט במעמד צד אחד. שוב ושוב נטען שמדובר בראיות "אמינות" בעלות "מהימנות גבוהה".
שוב ושוב ביקש עורך הדין בם שאותן ראיות – תמונות שבהן לכאורה נראה הלקוח שלו בזירה – יוצגו לו על מנת שיוכל להתמודד איתן ולטעון את טיעוניו. שוב ושוב הושבו פניו ריקם. הדבר עלול לחשוף את שיטות העבודה שלנו, שכנעו אנשי השב"כ את השופט המחוזי אברהם טל, וזה אישר את כל מה שביקשו. בהיעדר דיון משפטי אמיתי, כל טענותיו של עו"ד בם, שלפיהן אין למרשו קשר ישיר או עקיף להצתה, נפלו על אוזניים ערלות.
חמישה חודשים אחרי שנעצר, הודו שלושה אחרים בהצתת כנסיית הדורמיציון. העצור עצמו, התברר בחקירה, לא היה קשור כלל לאירוע. באותו יום שבו הוגש כתב האישום נגד השלושה, נאלץ השב"כ לשחרר אותו לביתו. "מבוכה לשב"כ", דיווחה הכותרת של חיים לוינסון למחרת ב"הארץ". התברר בדיעבד שהמודיעין שלנו שם היה שגוי, הסביר מאוחר יותר גורם בשב"כ.
טעויות יכולות ליפול בכל הליך, גם כזה שמתנהל לפי הספר, עם שני צדדים, ועם חומר ראיות שמונח על השולחן. ועדיין, כשבמשך חמישה חודשים מספר השב"כ לבית המשפט שהצעיר שעצר נראה בתמונות מהכנסייה, וכשבית המשפט משמש חותמת גומי בהליך שבו צד אחד לא באמת קיים, הסיכוי לטעויות כאלה גדול בהרבה. ובכלל, מי שסומך על בית המשפט ולא מבין שלסנגוריה ולהישענות על ראיות יש חלק משמעותי בהליך משפטי תקין, יכול להמליץ לבטל את תפקיד הסנגוריה במשפט הפלילי כולו. הפרקליטות תגיש כתב אישום, השופט שהוא איש חכם ונבון יתרשם אם יש מקום להרשיע את הנאשם, ויאללה להכרעת הדין. מי צריך את כל הסרבול הזה שאנחנו כופים על עצמנו בכל הליך משפטי מסודר?
מה קרה למסוכנות?
בואו נדבר על היקף המעצרים. מעצר מנהלי הוא צעד דרקוני. שלילת חירותו של אדם בלי הליך משפטי סדור, רק על סמך טענות של שירות הביטחון הכללי, במעמד צד אחד, היא מהלך שגם אם לעיתים אין ברירה אלא לנקוט אותו, הוא חייב להינקט בצמצום רב ורק על רקע מידע ברור על כוונה לבצע פשע חמור שאין דרך אחרת למנוע אותו. זה לא אומר שבשאר המקרים צריך להניח למי שחשודים בביצוע המעשים החמורים. זה רק אומר שמערכת אכיפת החוק צריכה להתאמץ יותר ולמצוא ראיות כדי לעצור אותם בהליך מסודר ותקין בלי קיצורי דרך.
לפני כמה חודשים הכו נערים יהודים רעולי פנים את צלם "ידיעות אחרונות" שאול גולן מכות נמרצות. זה היה אירוע מזעזע ואכזרי. כל מי שנטל בו חלק צריך לשבת מאחורי סורג ובריח. ולמרות כל זה, העובדה שכך הם פני הדברים, והעובדה שהמשטרה והשב"כ לא מצליחים לאסוף ראיות שיספיקו כדי להעמיד לדין את המעורבים, לא יכולה להצדיק נקיטת צעד כמו מעצר מנהלי. גם ברמת גן, כנופייה של נערים שמכה באכזריות אדם ברחוב לא נכלאת ללא משפט במעצר מהסוג הזה. אם היינו מדברים על צו שמוצא במשורה, הייתי יוצא מנקודת הנחה שמאחורי כל החלטה כזו יש מידע על מחבל פוטנציאלי מסוכן במיוחד. אבל כשיואב גלנט משליך בפחות משנתיים עשרות אנשים לכלא ללא משפט, ללא חומר ראיות וללא הליך, יש מקום להתקומם.
השבוע עברתי על כמה תיקי מעצרים מנהליים של צעירים יהודים. אין ראיות על תוכניות של העצור לעתיד, הסביר נציג השב"כ באחד המקרים האלה, אבל יש מידע על מה שהוא עשה בעבר, שיכול להשליך על מה שהוא עלול לעשות בעתיד. אם זו הגישה, אפשר להכניס למעצר מנהלי חצי מהפלסטינים ביהודה ושומרון, שהרי כל מי שזרק אבן אתמול מעיד על עצמו שהוא יכול לזרוק אבן גם מחר. ודאי מי שעשה מעשה חמור יותר.
במקרה אחר כתב שופט מחוזי, שבועות ספורים לפני תום מעצרו המנהלי של אחד העצורים, ובתגובה לבקשת פרקליטו להמיר את מעצרו במעצר בית, שהמידע החסוי לגביו מעלה חשש שאם הוא ישוחרר הוא יסכן אחרים. חודש אחרי ההחלטה הזו של כבוד השופט, הסתיימה תקופת מעצרו המנהלי של הבחור והוא שוחרר. ואני תוהה מה קרה למסוכנות הגדולה שלו, שרק לפני חודש חייבה להשאיר אותו מאחורי סורג ובריח בלי ראיות? היא נעלמה? נניח שהוא רצה לפגוע בערבים משום שהוא גזען שונא ערבים, האם יכול להיות שאחרי חודש הוא החלים מהגזענות הזו? ובכלל, למה לא להשאיר אותו במעצר מנהלי כל חייו? הוא הרי שונא ערבים, ותמיד יכול להיות שהוא ירצה להרוג מישהו מהם.
שום מציאות אפרטהייד
אז למה לא נרשמת התקוממות כזו מול מספר גדול בהרבה של עצורים מנהליים פלסטינים? כי יש הבדל. יש הבדל בין אזרחי ישראל לאזרחי ישות חיצונית אויבת. יש הבדל בין סתם אנשים אלימים, לבין אנשים שהם חלק מקבוצה שהכריזה מלחמה על מדינת ישראל או על העם היהודי. ובדיוק בגלל זה, לגבי האחרונים, גם אם אני לא נלהב ממעצרים מנהליים ככלל, אני מוכן להיות עם אצבע מעט יותר קלה על ההדק.
ומה עם ערביי ישראל? כאן צריך להודות שהסיפור מורכב. מצד אחד, בניגוד למחבל מג'נין, הם אזרחים כמוני, ואזרח הוא אזרח בין אם הוא יהודי ובין אם הוא ערבי. מצד שני, אחרי שאמרנו את זה, כדאי גם לא להיתמם. ראשית, בגלל המספרים. נכון, צריך לטפל בחומרה בכל מקרה שבו יהודי רצח סתם כך ערבי ביהודה ובשומרון, וצריך להצטער גם על מקרה אחד בודד כזה, ועדיין העובדות מלמדות שלא מדובר במכת מדינה שמחייבת התייחסות השוברת את כל הכללים.
מה קורה, לעומת זאת, בקרב ערביי ישראל? ובכן, מספר המחבלים שיצאו מקרב ערביי ישראל - ואני מדבר על מחבלים של ממש, כאלה שמיישרים קו עם אחיהם הטרוריסטים בשכם, כאלה שנלחמים למען אותה מטרה שהיא פגיעה במדינת ישראל, כאלה שמשתייכים לאותם ארגונים ממש של מקביליהם הפלסטינים בחמאס, כאלה שמרכיבים מטעני חבלה, כאלה שפותחים באש על עוברים ושבים בבאר שבע או בחדרה – גבוה פי אלף ממספרם של היהודים שנקטו טרור. וכשזה המצב, ברור לגמרי שיהיו הרבה יותר מעצרים מנהליים של ערבים ישראלים מאשר של יהודים ישראלים.
בזמנו, כשהיה מי שטען שהמדינה צריכה להרוס גם את בתיהם של יהודים שרוצחים ערבים על רקע לאומני ולא רק של ערבים, הסביר בג"ץ שמדובר בכמות מצומצמת מאוד של מקרים. שאם היה מדובר במספר גדול, ייתכן שהיה מקום לשקול צעדי הרתעה כאלה, אבל כשמקרים כאלה כמעט אינם מתרחשים, אין באמת את מי להרתיע. כך בדיוק גם בעניין המעצרים המנהליים. יכול להיות שאם היו פה, חלילה, ניסיונות רצח יומיומיים של קורבנות ערבים, היה צריך להתלבט אם לא נכון להרחיב את האפשרות למעצר מנהלי גם אצל היהודים. אלא שזה, כאמור, רחוק מלהיות המצב.
זו גם התשובה לטענה שלפיה מציאות שבה נעצרים הרבה יותר ערבים מיהודים מלמדת על אפרטהייד. כי צריך לזכור שאומנם לא כל הערבים הם אויבים שלנו, אבל כל האויבים שלנו הם ערבים. ואם יש בכלא יותר עצורים מנהליים ערבים, זה פחות בגלל הגזענות שלנו כלפיהם ויותר בגלל הרצחנות שלהם כלפינו. גם אביגדור קהלני ב־73' ברמת הגולן וגם לוחמי גבעתי בחרבות ברזל בח'אן יונס ירו רק על ערבים. הם לא עשו את זה כי הם גזענים. הם עשו את זה כי אלה האויבים שעמדו מולם.
בתי העלמין מעידים
בזמנו ביקש השר איתמר בן גביר לקדם מעצרים מנהליים שיסייעו להילחם בפשיעה הגואה בחברה הערבית. היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, כך פורסם אז, התנגדה, ובמקרה הנדיר הזה אני בצד שלה. אירועים פליליים קשים מחייבים אכיפה קשה, אבל הם לא יכולים להיות עילה לצעדים דרקוניים שבעקבותיהם אנשים מושלכים למעצר ללא הליך משפטי ראוי.
ואחרי שאמרנו את זה, צריך להגיד שמי שתומך במעצרים מנהליים של יהודים באיו"ש רק משום שהוא נחרד מהאפשרות שפלסטינים חפים מפשע ייפגעו, צריך להיות הראשון שתומך בהצעתו של בן גביר. במציאות הנוכחית נרצחים מאות אזרחים ערבים מדי שנה, כשארגוני הפשיעה חוגגים, וכשהמשטרה מתקשה להגיע לראיות שיספיקו כדי לשלוח את העבריינים אל ספסל הנאשמים. רק דמיינו מה היה יכול לקרות פה אם היינו עוצרים בכל ארגון פשיעה כזה עשרה אנשים במעצר מנהלי. ייתכן שיכולנו לחסוך את חייהם של 100 אנשים. אתם יודעים מה זה 100 אנשים? זה המון. גם 40 אנשים זה המון. גם עשרה. אפילו אזרח ערבי אחד שהיה יכול לחיות איתנו היום – אדם שהוא בעל לאישה, אב לילדים, בן להורים - הוא עולם ומלואו. האם לא כדאי לנסות? האם לא שווה לצאת קצת מהקווים למען המטרה החשובה הזו?
הרי הקלות שבה מדברים כאן על מעצרים מנהליים ליהודים, מול הזעזוע נוכח המחשבה לבצע מעצרים מנהליים לערבים, מדהימה. אפשר בכלל להשוות את מספר הערבים שנרצחים על ידי יהודים בשומרון למספר הערבים שנרצחים על ידי ערבים בתוככי ישראל הקטנה? ואיזו מין טענה זו שכאן מדובר ברקע פלילי וכאן ברקע לאומני? למה זה צריך לשנות? בסופו של דבר, נמצא בקצה של האירוע אדם שהיה יכול לחיות איתנו. אכפת לנו על איזה רקע הוא היה יכול לחיות? אני כאמור חסיד קטן מאד של מעצרים מנהליים בכלל, אבל מי שנלהב מהם כשמדובר בנערי גבעות, צריך להסביר על מה יושבת ההתנגדות שלו למעצרים כאלה כשמדובר בפשיעה במגזר הערבי בעיקר במציאות שבה השורה התחתונה בבתי העלמין מלמדת שהמסוכנות בחברה הערבית בישראל גבוהה פי מאה.
הרציונל של רוטמן
במשך תקופה מתגלגלת בצנרת הצעת חוק שהגיש בזמנו ח"כ שמחה רוטמן בהקשר הזה. רוטמן מבקש שככלל, אזרחי ישראל לא ייעצרו במעצר מנהלי, אלא אם הם חברים בארגון טרור שנמצא ברשימה סגורה של ארגונים. מי יקבע אילו ארגונים יהיו ברשימה? שר הביטחון יוכל, בהסכמת שר המשפטים ובאישור ועדת החוקה, חוק ומשפט, להוסיף ארגוני טרור לרשימה הזו - "אם שוכנע כי ארגון הטרור מפעיל אזרחים של מדינת ישראל במטרה לפגוע בקיומה של מדינת ישראל או במטרה לבצע מעשי טרור נגד אזרחיה". ומה אם לשב"כ יש מידע על אזרח שעומד לבצע פיגוע טרור נוראי, והוא חבר בארגון שלא נמצא ברשימה? במקרה כזה, יוכל שר הביטחון לצרף אותו לרשימה באופן מיידי, ובתוך 14 יום לקבל את האישור בצורה מסודרת, בדיעבד.
רציונל כפול עומד מאחורי הצעת החוק הזו. ראשית, להפריד בין מפגע בודד לבין ארגון טרור. אם יש איש אחד שרוצה לבצע פיגוע, סבור רוטמן, יכולת המעקב אחריו גדולה בהרבה מהיכולת לעקוב אחרי ארגון שבו פעילים רבים ואין למערכת הביטחון מושג מי מהם יעשה את הצעד הבא ומתי. שנית, כך רוטמן, הפעולה שמתכנן לבצע אותו מחבל צריכה להיות כזו שמטרתה פגיעה בעצם קיומה של המדינה או ביצוע מעשי טרור באזרחיה. אחרת, מדובר בסתם איש רע, וככזה ראוי שיטופל בדרך המלך הרגילה. מה יקרה עם ההצעה הזו, לאור הודעתו של שר הביטחון ישראל כ"ץ? נחיה ונראה.
כך או כך, מספרי המעצרים המנהליים בשנתיים האחרונות מלמדים על יציאה מפרופורציות. יתכבדו שירות הביטחון הכללי וגורמי אכיפת החוק ויתאמצו להשיג ראיות כדי להעמיד לדין את מי שראוי להעמידו לדין. מעצר מנהלי, במדינה דמוקרטית, לא יכול להיות פתרון קל ושגרתי לכל מקרה שבו המערכת לא מצליחה במשימתה. את השימוש בכלי הזה יש לשמור למקרי הקצה המעטים. רק להם.