השבוע הייתי חולה ושכבתי במיטה לכמה ימים. אני עדיין חלש, אבל דחפתי את עצמי לקום כי יש לי לימודים לתואר שני. כששכבתי במיטה השבוע, חשבתי לעצמי על החודש הזה שהולך להיות חודש המודעות והשילוב לאנשים עם מוגבלות - חודש מודעות לאנשים כמוני. השכיבה במיטה נתנה לי תפיסה למה חודש זה כל כך חשוב, שאם לא יהיה חודש מודעות, אני תמיד אהיה שוכב זרוק באיזה חור איפשהו.

בשבוע שעבר התבקשתי על-ידי הפרופסור שלי באוניברסיטת סלפורד לתת הרצאה בנושא גיוון לסטודנטים בתואר ראשון. תוך כדי הצגתי את סיפורי כישראלי וכפעיל מפלגת מרצ שפועלת לשתי מדינות לשני העמים. לאחר ההרצאה, כשפתחנו את השאלות לקהל, רק סטודנטית אחת הייתה לה שאלות - ולא שאלה אחת, אלא שאלה ועוד שאלה נגד ישראל ובעד פרופגנדת חמאס.

כשהתמודדתי מול השאלות, שמתי לב שאותה סטודנטית בכיסא גלגלים, ואני חושב לעצמי: זאת שנלחמת עבור חמאס - הם הראשונים שיהרגו אותה, שזה קל. לא אכפת להם שכל שהיא רוצה לעשות זה ללמוד. עבורם היא טרף קל, מישהי שלא יכולה לברוח מפצצה, והם יכולים להאשים את ישראל בהריגת אנשים חפים מפשע.

תוך כדי ההרצאה הצגתי שקף על אקציית T4. מה זה אקציית T4? זה היה השלב הראשון בשואה. לפני שלקחו יהודים, קודם התחילו עם אנשים עם מוגבלויות והרגו מעל 300 אלף אנשים, שפשעם היחיד היה שהיו עם מוגבלות. אמרתי שאם הייתי חי אז, היו הורגים אותי משתי סיבות: האחת - שאני יהודי, והשנייה - עקב המוגבלות שלי.

ואז אני חושב: האם אנחנו כל כך שונים בזמן האחרון? אנו שומעים הרבה על קיצוצים בקצבאות הנכים, על אי-השוויון והפחד של נכים בארץ בעקבות המצב, ולא מדברים על זה - זה עובר לסדר היום, וזו הבעיה המרכזית שעומדת מולנו.

בשבוע שעבר הייתי בנסיעות עבודה בפולין, גרמניה והונגריה. בפולין הייתה לי שיחת אחד על אחד עם חבר פרלמנט מאנגליה וחבר בוועדת חינוך של הפרלמנט הבריטי, ודיברתי על אי-שוויון והבנה בחינוך באנגליה. משם, בגרמניה, בכנס של ועידת רבני אירופה, כיבדו אותי עם תעודת הוקרה והמנכ"ל גדי גרוניך אמר בנימוקים: "למרות האתגרים של מוגבלות, הוא עושה מעל ומעבר".

בהונגריה, בליל שישי, מול מאתיים אורחים בבית חב"ד, השליח הרב שמוליק רסקין הזמין אותי לספר את סיפור חיי וסיפור ההצלחה שלי, ואת מילותיו של הרבי מלובביץ' לפרופסור ראובן פוירשטיין, שאמר אותן מילים להוריי: "תתנהגו אליו כנורמלי - הוא יהיה נורמלי". וזה העיקר בחיים: זה לא האתגרים והקושי שאני עובר בחיים, העיקר שאני חי חיים נורמליים.

בין כל זה - עבודתי כעיתונאי, בין אם זה לימודים באוניברסיטה, החיים הנורמליים - זה מה שמבדיל אותנו. ולכן אני מבקש מממשלות שונות: תתנהגו אלינו כנורמלים, תנו לנו לחיות כבני אדם. בחודש המודעות הזה אני רוצה שיהיה פעם אחרונה שנצטרך מודעות, שכולם יֵדעו שאנשים כמוני, אנשים עם מוגבלויות, הם נורמליים ומסוגלים לעשות כל מה שצריך. בדובאי שינו את השם ממוגבלות ל"אנשים עם נחישות" - הגיע הזמן שבעולם ילמדו ויעשו כנ"ל.