ההודעה על עדכון האייפון מזכירה את הדוד הנודניק שמגיע לבקר בבית שלך בלי הזמנה. מין טיפוס שנוחת בסלון בטענה שעבר בשכונה סתם במקרה ואז, ללא שום התרעה מוקדמת, הוא מתיישב על הספה ומתנחל על החיים ובגלל שלא כל כך נעים - משפחה, נימוסים, דרך ארץ וכל זה - משתפים פעולה עם הבלת"ם. מכינים אוכל וממלאים את כל ההוראות שמארח מהוגן נדרש להן, כשבלב יש רק תקווה אחת: שיסתלק כבר וייתן שקט.
למה האדון הזה נפל עליי ודווקא עכשיו, רגע לפני שידור ישיר של משחק השבוע? לדוד הבלתי קרוא יש שאיפות משלו, שמניעות אותו להכות שורשים עמוק בספה הביתית של משפחתך. הוא אוכל, שותה וממלא את חלל השתיקה המביך מצידך בנוסטלגיה ושיח על דמויות מהעבר, שמעשית הוא היחיד שזוכר אותם ומי בכלל יודע אם אי פעם התקיימו מחוץ לדמיונו ותיאוריו.
בהמשך, משתם הפרק המשפחתי, הדוד פונה להרצות על פוליטיקה (אלוהים, אני מוכן לסבול הכל, חוץ מעוד ויכוח על ימין ושמאל וכן או לא נתניהו). הוא מקנח את שטף המונולוגים בהגיגים קלישאתיים מעצבנים במיוחד: ״יהיה טוב בסוף, תראו״. או ״כולנו אחים ונלמד לחיות אחד עם השני״. כך מתאפקים במשך שעות ארוכות עד שבסוף, באזור חצות פלוס, אחרי שנכססו כל הציפורניים ונמרטו השערות מהפדחת, הוא הולך הביתה. אתה נשאר עם כאב הראש וכאב הלב על בזבוז הזמן ואובדן התאים האפורים שנשרפו.
השבוע צץ אצלי במכשיר הדוד של עולם הטכנולוגיה: עדכון האייפון. גרסה מיליארד ושמונה פחות או יותר. אתה מנסה לחמוק ואין אפשרות. לא שאלו אותך וזה רץ שוב ושוב כתזכורת, עד שאתה נשבר ובדחף רגעי בלתי נשלט תמצא את עצמך לוחץ ״עדכן״. זה נכפה עלינו. מין אתחול פנימי שבא תמיד בזמן הכי לא מתאים וכשהופעל, המציאות הדיגיטלית המוכרת הופכת לזרה ומוזרה.
הכל משתנה: התמונות, ההפעלה, הממשק. למה, לעזאזל? צרה צרורה. איך בגיל 50 אני אמור ללמוד מחדש את מה שבכלל לא הייתה לי שום בעיה איתו מלכתחילה? ומי שמכם, אנשי אפל הארורים, לשנות לי את החיים לטובת חידוש שאף אחד לא מבין אותו לעומק, חוץ מטים קוק? אלוהי הטכנולוגיה החליט, ואנחנו עבדיו.
נפל דבר בעדכון האחרון. סוג של נס. סוף־סוף, אחרי שנים של שדרוגים בנראות בלבד, באמת נכנס משהו חדש למכשיר וזו היכולת להקליט שיחות. אחרי יובלות שנדרשנו לעשות כל מיני פליק־פלאקים באוויר כדי לתעד שיחה באייפון (באנדרואיד זה כבר מזמן בילט אין) - הנה, עכשיו זה רשמי והיישום הותקן במערכת ההפעלה של המכשיר. אפל כנראה הבינו את מה שכולם כבר יודעים - אנחנו בעידן ההקלטות. כולם כיום מקליטים ומצלמים זה את זה, והגיע גם הזמן שלהם להצטרף.
חגיגת תפירת התיקים בשיאה, בכל הסקטורים: בן זוג חשדן מקליט את הבעל או האישה הבוגדניים; שכן כעוס מתעד את השכן מלמטה שמחפף בהוצאת הזבל ומטנף את הרחוב; הורים מנציחים את הגננת בחשד שמשהו איתה לא תקין, וכמובן שתמיד מצלמים את כל מי שעושה איתנו עסק. שלא ירמה. אף אחד כאן לא מאמין לשני. כולנו נוכלים זה לזה, מהפוליטיקה ועד לחנות המכולת, בישראל ובעולם. עקיצות ותחבולות.
תנו לי להמר שהיישום החדש הזה יהפוך ללהיט. לפני כמה חודשים, כשהייתי ביוון לחופשה, החזרתי את הרכב השכור לחברה. במגרש המכוניות צילמתי מכל זווית את האוטו כדי להוכיח שהוחזר כשם שניתן. בסיום הטקס נתתי את המפתח לנציג מטעם החברה. שאלתי אותו אם הוא צריך משהו: שאראה לו את הצילומים של הרכב מהיום שלקחנו אותו או משהו בסגנון, והוא השיב שלא צריך, הוא מאמין לי.
שאלתי אותו אם אוכל לצלם אותו אומר את זה (מה שבטוח - בטוח, אחרי שנעקצנו באיטליה עם רכב שכור אנחנו לא מסתכנים). היווני צחק וקבע שאם רוצים לרמות, שום צילום לא יעזור. ״קצת לבטוח בבני אדם, חבר״, זרק לעברי בזמן שהלך עם המפתח ללקוח הבא. הודיתי לו, לגלגתי על הפרנויה שלי אבל בכל זאת הקלטתי אותו. הרגל כזה.
