חברי הוותיק אבי גיל פרסם ספר חדש והצליח לעצבן אותי. דווקא משום שהספר ("איפה הראש", סטימצקי, 2024) מרתק, קולח ומעורר מחשבה, הוא מחייב התייחסות שחורגת מתחומי הביקורת הספרותית.
העלילה הדמיונית שבספר מאלצת את הקורא להביט שוב ושוב אל המציאות המסוכנת שמתפתחת בישראל: העמקת הקנאות המשיחית. הספר מלמד כי המשיחיות אינה מוגבלת לאנשים הזויים ו"לא נחמדים". סכנתה גוברת עשרות מונים דווקא כשהיא נחלתם של אנשים חביבים בעלי חזות רצינית (בעיני רוחי עלתה דמותו של נפתלי בנט, כמו גם דמותם של מספר "ישראלים יפים" שאינם מחמיצים שום מחאה בקפלן ובקיסריה. אשוב אליהם בהמשך).
גיל, שעבד שנים ארוכות עם שמעון פרס, יצר פרוזה מצוינת על בסיס ניסיונו הרב בשדות הפוליטיקה והמדינאות. העלילה דמיונית, אך כמי שחי בזירה הפוליטית עת ארוכה, אני יכול להעיד שהלכי המחשבה, הדיאלוגים, התכססנות וחולשות האנוש שאופייניים לעולמות אלה – כולם משתקפים בטקסט של גיל באמינות גמורה.
העלילה מגוללת את הרפתקאותיו המסעירות של צוות פעולה שהתגבש לבלום את קריסת זהותה היהודית של ישראל והתפרקותה לשבטים. חברי הצוות לוקחים על עצמם סיכונים כבדים, עוברים על החוק בארץ ובחו"ל, חוטפים שניים מפסלי הנשיאים שמוצבים בבית הנשיא, ובהמשך מגיעים לכיכרה המרכזית של קייב כדי לערוף ולהביא ארצה את ראשו המפוסל של הרשע האוקראיני חמלניצקי שטבח בבני עמנו בפרעות ת"ח–ת"ט (1648).
חברי הצוות מבקשים לכפות על ממשלת ישראל לנתק כל קשר עם אוקראינה, שאדמתה ספוגה בדם יהודים. "נפילת ישראל לזרועותיה המחבקות של אוקראינה" ממוקמת על ידם באותה קטגוריה כמו הסכם השילומים עם גרמניה. שתי התופעות מלמדות לדידם על אסון הנורמליות שפקד את ישראל ועל גלישתה לתהום שבה תהפוך לעם ככל העמים.
ראש הצוות מסביר את הגיון המהלך הדרמטי שיוביל לניתוק היחסים עם אוקראינה: "העם שלנו זקוק מדי פעם לבומבה, אחרת הוא יתפצל לשבטים, כל שבט לעצמו. צריך להחליט מה תהיה הבומבה שבאחריותנו". וחברו מבהיר: "מבצע אנטבה היה בומבה, משפט אייכמן היה בומבה. אלה דברים שנוגעים עמוק בנשמה ושלאחריהם היית יכול לדבר וגם לשכנע באחדות העם היהודי, בזהות, בשורשים, בערבות ההדדית".
ומהו מקור הרע שמאיים על העם היהודי? אחת מחברות הצוות מסבירה: "דוד בן־גוריון הצליח לתעתע בכולנו. הוא עמד על הראש, כאילו שהוא לא נורמלי, אבל כל העניין שלו היה בנורמליות. הוא נלחם לקבל את השילומים מבניהם של הנאצים. ככה הוא הפך אותנו לעם נורמלי, עם שעושה פשרות עם המציאות. אבל כדי לשרוד, העם היהודי צריך לחזור ולהיות לא נורמלי, זה הדבק שהחזיק אותו. הנורמליות ממיסה את הדבק, וכעת העם שלנו עלול להימוג כמו עמים נורמליים אחרים שנעלמו מבמת ההיסטוריה".
גיל, הכותב המיומן, מתעתע בקוראיו במכוון. גיבורי ספרו שמזדעזעים מן הנורמליות שאליה חתר בן־גוריון אינם בני דמותם של איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק. דמויות משיחיות שהתנהגותן המתריסה מקילה על הפיכתן לקריקטורה נלעגת. הקנאות המשיחית בספר בוקעת מגרונם של אנשים מעוררי חיבה, שפיהם ולבם שווים ותרומתם למדינה משמעותית. הם ישרי דרך, אנושיים, נאמנים איש לרעהו, צנועים ומסורים לדרכם.
הקנאות המשיחית נישאת בפיהם של מלח הארץ, וכאן ממש מתחבר סיפורו של גיל עם מציאות חיינו עתה: העימות שיכריע את עתידה של ישראל – קנאות מול ריאליזם, משיחיות מול רציונליות. בן־גוריון, המנהיג הענק שבזכותו הריבונות היהודית הפכה מחלום למציאות, קיבל שורת החלטות "נורמליות" שבלעדיהן מדינת ישראל לא הייתה קמה ולא הייתה שורדת. הוא בלע צפרדעים ועשה פשרות, אך מעולם לא איבד מיקוד וקשר עין עם המטרה הגדולה: מדינת יהודים שמתקיימת בביטחון ושזהותה יהודית ודמוקרטית.
גיבוריו של גיל מקדשים את הדרך, גם אם בסופה יגלו כי הדרך לגיהינום הייתה רצופה בכוונותיהם הטובות. עינו של בן־גוריון הייתה מכוונת אל המטרה הגדולה, ולכן החליט על הקמת המדינה בניגוד לדעתם של רבים. בהחלטתו לחתום על הסכם השילומים עם גרמניה ידע להעניק עדיפות לצרכיה המעשיים של מדינה ענייה שאך נולדה ואשר לפניה אתגרים כלכליים עצומים, ובכללם קליטת המוני העולים שהידפקו על דלתה.
בן־גוריון השכיל להשתחרר במהירות מאופוריית הניצחון שהשרה מבצע קדש. אף שהכריז על "מלכות ישראל השלישית", הורה על עזיבת חצי האי סיני בעקבות ניתוח קר ונטול אשליות של האילוצים הגיאופוליטיים שבמסגרתם על ישראל לנווט את דרכה. ברוח דומה, לא היה מוכן להתעלם מן המציאות הדמוגרפית, וטען בעקבות מלחמת ששת הימים כנגד סיפוחה לישראל של הגדה המערבית - "תוספת מיליון ערבים למדינה זוהי סכנה חמורה".
לא רק ימניים וחרדים
בסדרת סרטונים חדשה ומחכימה על החרדים, שיצר שמואל רוזנר, עמיתי לעיתון, נשאל צעיר חרדי אם המדינה תחזיק מעמד נוכח הגידול הגובר בשיעור החרדים במדינה. הלה השיב שצריך לחתור לכך ש־100% מאזרחי ישראל יהיו חרדים. הדאגות – מי יעבוד ומי יתגייס – לא צריכות להטריד, "כי אז המשיח יגיע, והכל ישתנה".
העם היהודי שילם מחיר יקר על קנאות משיחית, אשר הסתמכה על כוחות עליונים ובזה לשיקולים רציונליים ולקריאת אמת של המציאות המונחת לפנינו: מהן האפשרויות הריאליות, יחסי הכוחות, המשאבים וכדומה. קנאות שכזו דחפה למרד הגדול נגד הרומאים, שהסתיים באובדן הריבונות היהודית, בחורבן בית המקדש השני ובגירוש מהארץ.
תופעת הקנאות המשיחית, ועימה אובדן השיקול הרציונלי, אינה מוגבלת לימין הקיצוני ולחרדים. אותם חוגי שמאל שאינם מסוגלים לשפוט את מהלכיו ודעותיו של בנימין נתניהו לגופם, ואשר בראייתם כל מה שהאיש עושה ואומר פסול, הם קנאים באותם מידה. השכלתם, צחות לשונם ותרומתם למדינה - אסור שתסווה עובדת היותם משיחיים.
ירי הזיקוקים אל ביתו של נתניהו הוא תולדה של קנאות זו (שכמובן אינה מאפיינת את כלל המוחים והמפגינים). אני עצמי חוזר וטוען שנתניהו חייב לסיים כהונתו עקב כישלונותיו הקשים, אך דבריי אלה לא מרשימים את קנאי השמאל, והם מכתירים אותי כ"ביביסט", מאחר שאני מתעקש לשפוט את מהלכי נתניהו לגופם ובכלים רציונליים.
הקנאים מן המגזר החרדי מזוהים בלבושם ובשפתם המשיחית. הקנאים מסוגם של בן גביר, סמוטריץ' ועופר כסיף מזוהים בהתנהלותם ובמוזרותם. סכנתם של הקנאים שגאים בקנאותם פחותה מזו שגלומה בגיבורי ספרו של גיל: קנאים במסווה של נחמדות, משיחיים בעטיפה כוזבת של רציונליות. הם מעוררים אמון וחיבה ומפליאים להסתיר את קנאותם.
כזה הוא נפתלי בנט, שמככב בסקרים הבוחנים התאמה לראשות הממשלה. עבור רבים בנט הוא סיפור הצלחה ישראלי: לוחם סיירת מטכ"ל, יזם הייטק מצליח, מנהל יעיל, איש ישר דרך, שומר מצוות אבל גם חבר קרוב של יאיר לפיד החילוני. בקיצור: סחבק שוודאי יידע להפגין פרגמטיות ולקבל פשרות מדיניות.
אלא שהמציאות שונה בתכלית. בחינת התנהלותו של בנט לאורך השנים מלמדת שמעולם לא נטש את קנאותו לשלמות הארץ ולהרחבת הבנייה בהתנחלויות. גם כיום הוא נותר מנכ"ל יש"ע במהותו הרעיונית. הבעיה הפלסטינית מבחינתו היא "רסיס בישבן", וכאשר הנשיא דונלד טראמפ פרסם את תוכנית השלום שלו, בנט הכריז: "יש להביא להחלטת ממשלה את הצו להחלת הריבונות הישראלית על כלל שטחי ההתיישבות. לא נאפשר שישראל תמסור סנטימטר של אדמה לערבים. בשביל זה אנחנו כאן, לשמור על ארץ ישראל".
בנט משיחי לא פחות מסמוטריץ'. הוא מסוכן ממנו, משום שהוא קנאי בתחפושת של סחבק, כך גם יורי הזיקוקים מן השמאל. הקנאים הסחבקים שמימין ומשמאל מאיימים על עתידה של ישראל, משום שהם פועלים להסיט את המדינה מדרך הנורמליות שהתווה לה היהודי הגדול של תקופתנו, דוד בן־גוריון.