הבוקר זה אמור, סוף־֫סוף, לקרות. הנאשם יעלה לדוכן העדים ויואיל לגולל את גרסתו. שמונה שנים לאחר תחילת החקירות נגדו, יותר מארבע שנים אחרי פתיחת המשפט, אפשר יהיה לשמוע אותו. לא את השופרות, לא את הזנבות, לא את ה״אולפן הפתוח״, לא את לוחכי הפנכה ומפיצי הפייק ותיאוריות הקונספירציה. הוא עצמו יהיה שם ויצטרך להתמודד עם מעשיו, עם גרסתו, עם זיכרונו הבוגדני ועם שקריו. גם אם יתמהמה, בוא יבוא.
לפתיח הזה צריך להוסיף הערת אזהרה. בניגוד למשפטים רגילים של בני תמותה פשוטים, עד הרגע האחרון אי אפשר לדעת אם זה אכן יקרה. גם בזמן שהטור הזה נכתב (אמש), עוד לא בטוח שזה אמיתי. אם לא תימצא אמתלה דרמטית של השנייה האחרונה. אם לא יצוץ לפתע מישהו מפתיע שישלוף שפן כלשהו, שיוכיח באותות ובמופתים שעדותו של נתניהו בעת הזו עלולה להעמיד בסכנת נפשות את הציונות, את האנושות ואת היקום כולו. הרי דונלד טראמפ עדיין לא חיווה את דעתו באשר לעדות נתניהו. למה שלא ישגר אף הוא מכתב להרכב השופטים, שבו יאיים עליהם שלא יעיזו לשמוע את העד לפני כניסתו לבית הלבן?
מסע ההימלטות של בנימין נתניהו מאימת הדין נמשך כבר שנים ושורף כאן כל חלקה טובה. כשהנשיא ריבלין העריך, עוד לפני הגשת כתב האישום, שהנאשם לא ילך לשום מקום אלא יבעיר את המועדון על חבריו, אי אפשר היה לפלל לאן זה יגיע. ואכן, לא פיללנו. אבל זה הגיע. ועוד איך הגיע.
לתיק עב הכרס שעליו כתוב ״מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו ואחרים״ יש תיק מתחרה. עב כרס אף יותר. כתוב עליו ״בנימין נתניהו ואחרים נגד מדינת ישראל״. בניגוד לכל אישי ונבחרי הציבור שנשפטו כאן לפניו, נתניהו לא היה מוכן להרכין ראשו מול המדינה, להרפות את לפיתתו סביב איבריה החיוניים ולהתמקד במלחמה על חפותו ועל הצדק. הוא החליט להשיב מלחמה שערה. הוא לא נהג כמו ראש הממשלה אולמרט, ששעה לעצה טובה שקיבל מבעל ניסיון (נתניהו), לפיה ״ראש ממשלה שמעורב בחקירות עד מעל ראשו, לא יכול לקבל החלטות חשובות לעתיד המדינה״ - ופרש. גם לאחר פרישתו, בטרם נכנסה התפטרותו לתוקף, מיאן אולמרט לפעול לטובת עצמו ונגד האינטרסים של המדינה ולא הסכים לשחרר 1,027 אסירי חמאס תמורת חייל בודד. גם נשיא המדינה לשעבר משה קצב לא העלה על דעתו לגמול למדינה כגמולה ולהנחית עליה התקפה פרועה, ברוטלית, חזיתית, רק כי העיזה להגיש נגדו כתב אישום.
אבל איפה כל הגמדים האלו ואיפה נתניהו. המדינה רודפת אותו (לתפיסתו)? אז הוא ירדוף אותה. המדינה העזה להטיל רבב בו, במעשיו ובהתנהגותו? הוא יטיל רבב בה, במוסדותיה, בממלכתיותה, בסדריה ובשיטת הממשל הנהוגה בה.
מי ינצח בדרבי התיקים הזה עוד לא ברור. בנימין נתניהו הוא מנהיג כושל, שבילה כמעט את כל שנותיו האינסופיות בהנהגה בהנצחת הסטטוס־קוו ושלטונו. אולם כשמדובר במלחמת הקיום שלו עצמו, ולא של המדינה, אין אכזר ממנו, אין יעיל ממנו, אין קטלני ממנו, אין חסר עכבות ממנו. את הלקח הזה לומדים על בשרם עכשיו כמעט כל שומרי הסף ומשרתי הציבור שיש כאן, מנשיא בית המשפט העליון (שמוחזק עדיין כבן־֫ערובה בידי הקונסיליירי יריב לוין), דרך ראש השב״כ, הרמטכ״ל, היועצת המשפטית לממשלה וכל שאר מי שרואים עדיין בשירות הציבור דרך חיים ובדמוקרטיה שיטת ממשל נאורה.
הנזק שהאיש הזה גרם לכל מה שנבנה כאן בידי האבות המייסדים גדול בהרבה מכל מה שידענו עד כה. המסגרת כולה עומדת בפני קריסה. היסודות כורסמו. תיאוריות קונספירציה חולניות נשתלו בלבבות, מנועי רעל וארס רבי־֫עוצמה הוקמו בלב הציבוריות והמסגרת עליה מונח המבנה המדינתי כולו מתנדנדת, על סף קריסה.
על רקע כל זה, מגיע הבוקר הנאשם אל יומו הגדול בבית המשפט. אין דבר שהוא לא עשה כדי לבטל את רוע הגזירה הזו. אין דחייה שלא דחה. אין תירוץ שלא תירץ. אין אמתלה שלא שלף ממחסן אינסופי של בכיינות. בדרך זיהם כל מה שניתן לזיהום, והפך ישיבת קבינט מדיני־ביטחוני ביום נפילתו של המשטר הסורי למסע חנופה וזעקה קורע לב, שבו שרי הקבינט מצווחים, כל אחד בתורו, נגד השופטים, הפרקליטות, היועצת המשפטית (כאילו יש בכוחה לבטל את העדות) וכל מי שלא בא להם טוב בעיניים.
תוכנית המגירה
ואין מי שישאל את השאלה הפשוטה הזו: הרי פעלה כאן מתפרה משוכללת של סמולנים, פרוגרסיבים ומרגלים איראניים, שתפרו תיקים לראש ממשלה חף מכל פשע. הרי כל התיקים הללו קרסו מהר אף יותר מהמשטר הסורי. עדי המדינה התהפכו. הראיות התמוססו. אפילו השופטים כבר הספיקו לזרוק את התביעה מכל המדרגות, ובחזרה.
אז אם כל זה אכן קרה, מנין התבהלה הגדולה? למה הנאשם לא חותר בכל המהירות למיצוי ההליך כדי שחפותו תצא סוף־֫סוף לאור? מדוע הוא חושש מהעדות הזו משל הייתה חשבון שמוגש לאחר ארוחה במסעדת יוקרה ואין בנמצא מיליארדר שיסלק אותו? אם אכן כל הראיות קרסו, ומומו פילבר נשבר, ואין שוחד, ולא יהיה כלום כי אין כלום, למה הוא מפחד לעלות להעיד?
התשובה פשוטה: כי בסופו של יום, במעמקי שאריות התודעה שלו, במקום שאליו ההתקרבנות האינסופית לא הגיעה עדיין, הוא יודע את האמת. הוא יודע שהאמת הזו עלולה לזחול מתוך המנהרה שבה הייתה כלואה מאז פתיחת החקירות נגדו - ולהתגלות לעין כל. והוא מפחד מהרגע הזה, פחד גדול.
מה יש בתוכנית המגירה שלו? אני מניח שהארסנל שנצבר שם נגד הרכב השופטים לא ייצא לאור, בינתיים. למרות אמירתו המטורללת אתמול של בצלאל סמוטריץ׳, האיש האמון על השמדת כלכלת המדינה, שהצהיר שהוא לא נותן אמון בהרכב השופטים של נתניהו ולא היה קונה מהם גבינה במכולת.
אני מניח שכשאותו הרכב שופטים רמז לתביעה לשקול מחדש את סעיף השוחד, מפלס האמון של סמוטריץ׳ בהם היה גבוה יותר. אבל אין צורך להתקטנן. הרי זו השיטה של מחרבי הדמוקרטיה הישראלית: כשהשופטים, או היועמ״ש, או הפרקליטות, או הפצ״רית, או פורום ממלכתי אחר כלשהו, פוסק ומכריע לטובתך, אתה מריע. כשקורה והפסיקה או ההכרעה היא נגדך, אתה מפריע. מחבל. מכפיש. מגדף. מטיל ספק בכשירות, בסמכות, בהגינות. מפרק את המסגרת היחידה שיש למדינה הזו. מערכת ממלכתית דמוקרטית מפוארת שבה התפארו כל מנהיגינו, איש איש בתורו. עלה על כולם, באין־֫ספור נאומים והצהרות, בנימין נתניהו עצמו. עד שהפך לנאשם בעצמו. מאותו רגע, הוא לא רק נאשם, הוא מאשים. הוא לא רק ניצוד, הוא צייד. ומה עם המדינה? לא מעניין. המדינה זה הוא.