איטליה סומנה כיעד הבא. זה קרה די מהר מהתכנון ועד לביצוע, והנה, יצאנו לדרך. שנינו סולו, בלי הילדות. מצד אחד איטליה היא גן עדן. פיצה, פסטה וטירמיסו, כדורגל ושקט מהטירוף הישראלי. שקט מהרעש האינסופי שנקרא "הבלגן בארץ". רק כמה ימים, זה הכל. להטעין מצברים ולגייס כוחות מחודשים למאבק הקבוע שנקרא "החיים בארץ". מצד שני, רק מעצם המחשבה שלא אראה את הקטנות שלי כמה ימים התחשק להתפחלץ. געגוע עמוק חלחל בגוף. איך נרדמים בלי לנשק אף קטן? בלי חיבוק לילי? התברר שהחיסרון של הצמד היה המכה הכי קטנה ברצף הבומבות שנכונו לי.

עוד לפני ההמראה, איך שהתיישבתי בכיסא במטוס - טראח, התקף חרדה. אבל אחד מהטובים. ברוב טיפשותי חשבתי שאוכל להתגבר על פוביות הטיסה בלי כדורים נגד חרדה, שבדרך כלל די עוזרים במצב הזה. המציאות הוכיחה אחרת. דפקה על הראש בכל הכוח. ישבנו מאחור במטוס מלא, וברגע שצנחתי על הכיסא הרגשתי שהכל סוגר עליי. מחנק. לא משנה כמה טורים אכתוב על זה, לא אוכל לתאר את התחושה שעולה בהתקף חרדה קלסטרופובי. זה שועט פנימה כמו שור ותוקף את המערכות. משתק ומבעית. 

איך שהתחושה צצה הסתכלתי על אשתי ואמרתי לה שאני חייב לרדת מהטיסה. חד וחלק. התכוונתי לכל מילה. ככה התחילה החופשה הרומנטית. ענבל השיבה, חצי מודאגת וחצי עצבנית, שאני לא יורד ולא בטיח ושאני בכלל לא יכול, גם אם אני רוצה. טכנית זה בלתי אפשרי. אבל המוח סימן שאני יכול ועוד איך, גם אם אמות תוך כדי. בלי לחשוב פעמיים רצתי לכיוון פתח הכניסה של המטוס, שעדיין לא נסגר.

באותם רגעים הנפש צעקה: ״הצילו! שילך הכסף, החופשה, רק לצאת! לברוח מהמצוקה!״. הגעתי לדלת. קצת אוויר, ברוך השם. חיוור הסברתי לדייל את המצב ונשמתי. הוא היה סימפתי והציע שאשאר כמה זמן שצריך. הרהרתי באשתי המסכנה שכל כך חיכתה לחופש הזה, שיוצא בדיוק על יום ההולדת שלה. איך אני מחרב לה הכל. שוב.

אזרתי כוח, נשפתי עוד קצת והחלטתי לחזור למושבי. כל צעד שרף את הרגליים והריאות. הפסיעות כבדות, קשות. תוסיפו על זה את העובדה שהכל פומבי, וקיבלתם גם סבל וגם פדיחות. מה לעשות, עשיתי סצינה ברחבי המטוס, נשברתי מול כולם. המבטים, אוי המבטים. ״ההוא מהטלוויזיה, מה קרה לו? הוא קצת מטורלל?״.

חזרתי במבוכה ובבהלה למקומי ושלפתי כדור הרגעה ראשון, וליתר ביטחון גם את השני. עדיין הרגשתי לחץ אטומי. אשתי ביקשה שאסתכל עליה ואירגע. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר מלבד הפחד. הפחד בכל מקום. חושך ולחץ אימתני בחזה. זה לא פחד מהתרסקות המטוס או מטלטלה בטיסה, זו היסטריה איומה מהמקום הקטן, מהצפיפות, מהדוחק. זה קורה במעליות, במפלסי חניה נמוכים - ולפעמים גם בקולנוע. 
לקחתי כדור שלישי. התחיל להשפיע. המראנו. אין עכשיו שום אפשרות להינצל. נתקעתי בסבל הזה לנצח. אומנם הטיסה אורכת רק ארבע שעות, אבל באותו רגע זה נראה נצח. משהו שלעולם לא ייגמר.

הנרקוטיקה נכנסה לדם: החשש נעלם וחזר, וחוזר חלילה. הכל בהתאם להשפעת הכדורים. הדופק התחיל להתייצב. הכאב בלב דעך. שמתי כדור רביעי בפה והופיע סוטול קל. 60% של שלווה בגוף. החשש התנדף לאיטו. שט לאי מרוחק. התנצלתי בפני אשתי ובפני הנוסעת שחלקה איתנו את מושבי השלישייה, וליתר ביטחון הורדתי כדור חמישי. פתאום שייטנו. אין היסטריה. רק טיסה קלה ונעימה. ספרתי כדורים. היו עוד. ידעתי שעוד אחד יגמור אותי סופית ויביאני למצב של פינוי מתוך שינה בתום הטיסה. ויתרתי. נחתנו באיטליה.

מילאנו משגעת. הגענו למלון, נרדמתי מצוין. שכחתי מהכל. הטיול המשיך נהדר. בערב השלישי של החופש ראינו משחק מדהים של אינטר מילאנו. איצטדיון מושלם, אווירה פצצה. כמה כיף לראות כדורגל בחו"ל. ילדים, מבוגרים, אזרחים ותיקים, כולם יושבים ונהנים, והכל מתוך אהבה אמיתית למשחק. ואז, באמצע האידיליה, זה שוב קפץ. אולי היה זה ההמון והרעש, לא יודע מה. זה קרה שוב.

הפעם שתקתי ולא אמרתי מילה לאשתי. ציערתי אותה מספיק. בין נשימה לנשימה כבר חשבתי על מה עתיד להיות בטיסה חזרה. נשארו לי רק ארבעה כדורים, אני מקווה שזה יספיק לפני התקף לב. שיט! פספסתי גול. מה עושים, לכל הרוחות?!