בסך הכל הייתי צריכה לנשום עשר נשימות ארוכות כדי לקבל סחרחורת באמצע התרגול החדש, שאני מאתגרת את עצמי בו. אחרי שלושה ניסיונות פרשתי, אבל רק באופן זמני. אם אני מתחילה משהו אני חייבת לסיים, כמו שלא אפסיק ספר באמצע גם אם אני לא אוהבת אותו. לא יודעת אם כבר מצאו תרופה לתסמונת הזאת.
מי היה מאמין שצריך ללמוד לנשום? מי העלה על דעתו שלוקח זמן ללמוד לנשום נכון? המורה שלי ליוגה טען שאני לא יודעת לנשום. שהנשימה שלי קצרה מדי וצרה מדי לאישה שאני. זה היה משפט יפה. הרהרתי בו לרגע. לפעמים אנשים אומרים עלינו דברים שאנחנו לא רואים או חושבים בעצמנו, וזה תמיד מפתיע ומעורר מחשבה. לפעמים זה רע, אבל אני מעדיפה להתמקד בטוב.
שאפתי וספרתי עד שלוש. המדריך התעקש שאני צריכה להחזיק בספירה של שש פנימה ושש החוצה. לטענתו, אם לא מחזיקים את הריאות מלאות, ואם לא מרוקנים אותן כמו שצריך, החמצן לא עובר בגוף בצורה תקינה. “את חושבת שאת נושמת כמו שצריך אבל את לא", הוא אמר והסביר שזו הסיבה שבגללה יש לי את כאבי הראש האלה.
“אני חושבת שיש לי קנה אוויר צר", אמרתי. סיפרתי לו שכשהייתי ילדה סבלתי מקוצר נשימה, שקרה תמיד בשבת בבוקר. ההורים שלי היו רצים איתי לבית חולים אבל כלום לא עזר, עד שרופא אחד חכם המליץ לקחת אותי לים גם בשיא החורף. זה עבד. מאז אני והים חברים. הוא המשאף שלי. וזה טיפ להורים מבוהלים.
עכשיו זו שוב העונה הזאת בשנה שאין לי אוויר, כמו כאבי פנטום של קנה הנשימה. תמיד בסביבות חנוכה אני לא נושמת. כמו כל ילדי הסטרידור, אותו שיעול נבחני מטריד, שהרופאים שיקרו להורים שלהם שהוא יעבור גג בגיל 13, אבל הם מושכים את הקוצר גם אחרי גיל 40.
כך, בכל שנה בשלהי חשוון בואכה כסלו, כשאני מאתרת את חנוכה בלוח השנה, אני מתכוננת נפשית לבאות, מרגישה איך קנה הנשימה מצטמצם לעובי קשית של טרופית, והאוויר לא נכנס כמו שצריך. אני, שמעולם לא הצלחתי לקחת שכטה משום סוג לריאות, מתחילה להשתעל כמו גולדה מאיר אחרי פקט סיגריות.
הזמן טס לי בשנה האחרונה כל כך מהר, עד שהשבוע, כשהרגשתי שאני נושמת כמו קשית מקרטון שהתקמטה אחרי שעה בתוך אייס קפה, רצתי ללוח שנה וראיתי שחנוכה יוצא רק בסוף החודש, מאוחר יחסית, אבל הזיכרון התאי שלי זוכר איך בחודש הזה בכל חג כילדה השתעלתי על נרות.
פעם מישהו אמר לי שאנחנו סוחבים על עצמנו מטען חורג מהילדות שכבר לא רלוונטי למי שאנחנו היום. הוא נמצא על הגב שלנו מכורח ההרגל ומנהל אותנו כמו תוכנת אנטי־וירוס שפג תוקפה ולא הסרנו בזמן מהמחשב. רק מכורח האינרציה היא ממשיכה לתת התראות שהמחשב לא מוגן, אף שאין לה מה לעשות נגד זה. ככה היא רגילה, ואף אחד לא עצר לעשות הסרה, מחיקה של תוכנה זדונית ואז ריסטרט.
ניסיתי לחשוב על עוד כמה דברים שאני נושאת על הגב, או בתוך הריאות, או בראש שלא מפסיק לכאוב לי לאחרונה. בניפוי של רשימת טפילים שאין לי צורך בהם, גיליתי שאת רוב היום שלי אני מבזבזת על עניינים של אנשים אחרים, שמרובם לא ממש אכפת לי.
זה היה גילוי מסעיר, עד כמה אנחנו פועלים לפעמים על אוטומט. עד כמה המציאות הצליחה להתיש אותנו ולהכניס אותנו למרוץ עכברים. עד כמה יש מי שמנסה לשמר אותנו בתוך הפחד, שאנחנו לא מוצאים דקה או שתיים לעצור ולחשוב לאן אנחנו רצים, מה אנחנו רוצים, ובשביל מה בזבזתי לעזאזל עכשיו חצי שעה ברשתות החברתיות, בקריאת דעות של אנשים שאין לי מושג מי הם.
יהיה מאתגר לצלוח את סדנת הנשימות העמוקות שאני רשומה אליה, אבל אני נחושה להצליח. להגיע לספירה של עשר נשימות פנימה - ועשר החוצה. להיפטר מקללת הסטרידור אחת ולתמיד ולנצח את הסטטיסטיקה של אלרגיות בדרכי הנשימה. אני מניחה שהשלב הראשון בריפוי הוא לצאת למבצע ניקיון מסיבי מאשפה מנטלית. להסיר אמונות מקבעות, להבין שדעות של אנשים אחרים על בחירות שאני עושה בחיים הן לא רלוונטיות, שרשתות חברתיות הן דבר נחמד ומקדם עסקית, אבל מעבר לכך הן בזבוז זמן משווע, כנ"ל חדשות, כנ"ל פאנלים, כנ"ל טלוויזיה, כנ"ל מלחמות, כנ"ל אנשים שליליים. אחרי שאצליח לזרוק את הכל לפח, אלך לים עם גרון צלול וסופגנייה.