השבוע, אפרופו כיבוש החרמון הסורי, אירוע היסטורי שנבלע ברצף המאורעות הבלתי נתפסים שהמדינה כבר יותר משנה מסתחררת בתוכם, נזכר בנימין נתניהו באירוע שלו מהשטח הזה בדיוק, עשרות שנים אחורה. הסיפור המלא מטורף אפילו יותר מכפי שנתניהו תיאר. הוא היה אז מפקד צוות בסיירת מטכ"ל והוביל לוחמים לשטח ישראל ממשימה שאותה ביצעו בסוריה. הקור היה בלתי נסבל. שלג התערבב בגשם, ראות בלתי אפשרית. מסוקים לא יכלו לנחות בשטח לחלץ, והיה חשש אמיתי שהלוחמים יקפאו למוות.
לפתע התיישב אחד מחברי הצוות בשלג באפיסת כוחות. אם לא יקום וימשיך, ידעו כולם, יש חשש אמיתי לצוות כולו. נתניהו, כך סיפר בעבר, חורר בעזרת כוונת הברזל של נשק העוזי את שפורפרת מנת החירום של לוחמי הסיירת - נוזל מתוק דחוס - דחף אל פיו של הלוחם, וזה "כמו פופאי", כפי שנתניהו תיאר פעם, התרומם כמו חדש. הכוח המשיך בדרכו חזרה לשטח ישראל. הלוחמים ניצלו.
נזכרתי בסיפור החילוץ הזה השבוע, כשהסתכלתי על נתניהו בבית המשפט. התנאים לעדות במשפט היסטורי, בפעם הראשונה נגד ראש ממשלה מכהן, לכאורה בלתי אפשריים: כשהמדינה במלחמה, באחד הימים הסוערים ביותר בתולדות המזרח התיכון, כשמשטר אסד מתרסק, וכשעסקה מורכבת מאין כמותה לשחרור חטופים נכנסת לשלב המאני־֫טיים.
ובכל זאת, נתניהו כמו נתניהו, מצליח למצוא את הנוסחה המושלמת לנסות להיחלץ, כמה שאפשר, גם מרגע כזה. העדות שלו החלה ערב לפני במסיבת העיתונאים. כרגיל, מתואמת עם מהדורות החדשות. הצהרה של 11 דקות על מלחמה וביטחון (קצר לנתניהו) ומשם לשאלות (שהפכו להתנצחויות עם כתבים – גם זה טוב לנתניהו). זאת תהיה העדות המקדימה, ידע ראש הממשלה, ולא השאיר דבר ליד המקרה. כרגיל, מסרים קצרים ופשוטים, כאלה שייקלטו בציבור ולא משנה כמה ינסו להפוך אותם עליו "בתקשורת השמאלנית", כפי שהוא מגדיר אותה. קצר, קולע. נו, האיש מבין תקשורת.
השבוע ראיינתי במהדורה המוקדמת (19:00, i24NEWS, בואו!) את יו"ר סיעת העבודה ח"כ אפרת רייטן. היא ביקרה את נתניהו אבל הודתה ביושר, כמו מתנגדים אחרים שלו, שהוא עשה עבודה טובה. כל העולם במה, יודע נתניהו - כמו התקשורת, כך גם בית המשפט. אלא שהשבוע, וגם בהמשך הנראה לעין, זו במה ביתית. את השאלות שואל עמית חדד, עורך דין הבית, ונתניהו מספק את התשובות שהוכנו מראש. אפס סיכונים (כמעט). עשרות שעות של חדות, והאירוע מאחוריו.
אבל מה יהיה בהמשך? האם נתניהו יתייצב גם לחקירה הנגדית, שבה תשאל הפרקליטות את השאלות, או שיסתפק בחקירה מול חדד שבה דיבר בעצם לציבור ולא לשופטים. האם המשפט יימשך שנים ארוכות? האם יגיע לסופו עם פסק וגזר דין, או שמישהו יקפל את האירוע עוד לפני?
בכל אופן, צפירת הרגעה למי שחפץ לראות את ראשו של נתניהו על הגיליוטינה, או מתכנן מלחמה של ראש הממשלה עד הסוף במחיר בריאותו (מי שעבר הליך משפטי מעיק יודע על מה אני מדברת): הרשו לי להעריך בזהירות שאת תוספת המנדט או אולי המנדטים שלו בסקרים נתניהו קיבל השבוע.
אפילו את נפתלי בנט הפך נתניהו בעדותו לסרבן (בנט?! סרבן?!). גם ברגע הכי קשה, על דוכן העדים מול שלושה שופטים ועשרות כתבים ומצלמות שבוחנים כל ניע בפניו, סובב האריה הפוליטי הוותיק את האש אל היריב הפוליטי שלו, שמתחמם על הקווים. בקיצור, קמפיין בחירות 2026 יצא השבוע לדרך. סליחה, עדות נתניהו התחילה כמובן.
עם הפנים קדימה
השבוע, כשאני משדרת מהאולפן ביפו את עדות נתניהו, הצלחתי לראות מה קורה בתוכו בלי שהדיון צולם ובלי להיות באולם בית המשפט. על המסך שלנו בערוץ שודרה הדמיית בינה מלאכותית של העדות. נתניהו נראה עומד על דוכן העדים, כולל מימיקות הפנים עד רמת נקודות החן, כשהוא משיב לשאלות שמפנה אליו עורך דינו חדד, ומולו שלושת השופטים והקלדנית. זה היה מוזר לפעמים, אבל גם אמיתי ומוחשי להחריד. בתחום שלנו (כמו בכל תחום בעצם) צריך לחשוב יצירתי, להקדים, להתחדש. כך, הודות למשפט נתניהו (לא מאמינה שאני כותבת את זה) זכיתי לאחד הדברים שתמיד הכי חשובים לי – להיות עם הפנים קדימה.
כמו כל קִדמה ודבר חדש בחיים, יש מי שיוציאו מהם את הטוב וההישגי: סיוע לפצועים, חינוך ילדים, תרבות פנאי. ויש מי שינצלו את הכוח החדש לרעה: סרטוני סחיטה מפוברקים, צבאות מלאכותיים, דיקטטורים שיפברקו הצהרות וישסו בני אדם אלו באלו. ממש כמו המצאת המנוע, אחרי המצאת הגלגל. היו מי שהפכו את הרכב לאמבולנס, והיו מי שהפכו אותו למכונית שודים. העיקר לא להמשיך לנסוע בכרכרה. המציאות כבר הוכיחה שהיא חזקה מכל דמיון. עכשיו תור הבינה המלאכותית.
יאללה טוסו
השבוע, אם ירצה השם וירצו שמות אחרים, אפסע לי באחת השדרות היפות במדינה. בסופה, אזכה לשמוע צלילים רכים של מזרקת מים הנופלת מהתקרה לתוך בריכה ענקית יפה. אז אקנה לי ספר טוב באחת החנויות, אתפנק בקפה, אולי גם בכריך, וכמו שאני אוהבת, אבהה באנשים סביבי ואבנה בראשי סיפורים על כל אחד מהם. אחרי המתנה של שעה, אולי שעתיים, אעשה משהו שלא עשיתי מתחילת המלחמה: אעלה עם בעלי על מטוס לחופשה קצרה בחו"ל. לפני זה, ניקח שנינו משכנתה נוספת כדי לשלם על כרטיסי הטיסה.
כיוון שאין דבר כיף יותר במדינה שלנו מלהתמרמר יחד על התנהלות ישראלית, אשתף אתכם, קוראיי היקרים, שתוך כדי כתיבת השורות הללו אני משחררת לחלל הערות ציניות מתוסכלות, שלא לומר קללות נוקבות, על חברות התעופה הישראליות. אלו שנהנות בחזירות מהצורך הבלתי נשלט שלנו, הישראלים, לנשום קצת אוויר אחרי יותר משנה של מחנק ותעוקה בגרון. כמו כולם, גם לי בא להחרים את הטיסות ולהקים אוהל מחאה על מסלול ההמראה, כדי "להראות להם מה זה". אבל כמוכם, אתמרמר ובסוף אשבר. ובכל זאת, כדי שהייאוש יהפוך יותר נוח, אשמח שתתמרמרו יחד איתי. המייל למטה, אשיב לכולכם.