בגיל 12 וחודש, במסיבת בר המצווה של בן כיתתו, עמד מנדי היפה (פנים וחוץ) וחיכה שאחד מחבריו יזמין אותו לרקוד איתו. כשזה לא קרה, לקח נשימה, התגבר על הבושה האופיינית לבני גילו וניגש הוא אל חבריו. הפעם הסירוב החרישי גם נשמע בקול, וכמה שניסה, כשהמוזיקה באוזניו, וכשאנשים שמחים ורוקדים דוחפים אותו והדוחק מקיף אותו, לא הצליח למצוא אף חבר אחד לרפואה שירקוד איתו.

אז יצא החוצה, מעט האוויר שהביא עימו חודש אלול ליטף את פניו הרכות, והמוזיקה נשמעה פחות ופחות והפסיקה לאיים. אבל זה לא הרגיע אותו, נהפוך הוא, הוא רצה להיות חלק מכל זה ורצה שהיא תנעם לאוזניו ורצה לשמח את הילד שבשבילו התקלח, התלבש ואפילו הספיק לנוח בצהריים.

מנדי התיישב על ספסל מחוץ לאולם, הניח את ראשו בין ידיו ובלי שביקש באו הדמעות וסירבו לחדול, הוא בכה ובכה, לא מלמל ולא רטן, רק בכה את הבכי הזה שמביא שיברון הלב. צריך להיות אדם קר, אפתי, שלא לומר מכונה, כדי לא לחוות את הבכי הזה לפחות פעם בחיים. זה בכי שעובר בין כל גיד, נים ואיבר, ומחמם - פיזית! - את פנים הגוף. מחמם זו מילה יפה מדי, הבכי הזה שורף את פנים הגוף, מתעצם ומתישהו - אם לא נעצר בזמן - גם מגיע אל הלב ואז חבל על דאבדין ולא משתכחין.

היו כמה אנשים שיצאו אליו, ניסו לשאול לשלומו, אפילו הדי־ג'יי, ששמע על הילד הבוכה בחוץ, נטש את העמדה והושיט לו יד, אבל השריפה שהחלה לזרום בגופו התפשטה וכאב הבדידות איתה. הוא סירב להיכנס, ובאיזשהו שלב קם מהספסל והחל לצעוד על הדשא הסמוך לשם.
כמה דקות חלפו, הכאב הגיע ללב. מאוחר יותר יספרו הרופאים שהייתה לו הפרעת קצב חמורה, מנדי נפל על הדשא, הביט אל השמיים החשוכים, דמעותיו האחרונות זלגו על הדשא כמו להשאיר זכר ממנו, אחז בליבו ועיניו נעצמו.

12 דקות חלפו עד שאנשי מקצוע רפואיים ניגשו אליו וניסו לטפל בו. אביו, ישראל, אחד מחבריי בפייסבוק, כתב בקשה, תחינה, דרישה, מכל מי שקורא את הפוסט להתפלל לרפואתו של מנדי, בנו האהוב, זה שחיכה כל השנה לבנות עימו סוכה, זה שגמע ספרים עוד לפני שהגיע הביתה מהספרייה, הילד שלא פעם חטף מהעולם ותמיד חיבק אותו חזרה, ושהתייחס לכעס כאל קללה שסתם מעכבת את הדברים הטובים שמביאים איתם החיים. לא הרבה זמן עבר, הכאב המשיך להתפשט, הלב שבק, הייתה בצקת במוח והילד נאסף אל אבותיו. בום. היה ילד פלא, ואיננו עוד.

שלושה ימים אחרי מותו כתב אביו פוסט קטן שגרם לי לבכות באמצע בית קפה מול מסך המחשב המרצד:
“ביום שני אחרי שהחזרת את נשמתך הטהורה לבורא, חזרתי הביתה.
"לבית של שנינו, זה שכל פרט בו היה חלק ממך ועכשיו כבר אין.
"ואז ראיתי משהו שהיה הדבר הכי אתה שיכול להיות.
"ביום רביעי שעבר, לפני שלקחתי אותך להסעה שלקחה אותך למקום שממנו כבר לא תחזור אליי.
"שאלת אם אתה יכול לאכול עוגיות שוקו צ'יפס של החברה הזאת שאף פעם לא זכרנו איך קוראים לה.
"ואמרתי כן, בידיעה שאם תפתח חבילה אתה גם תסיים אותה.
"טוב, לא ממש תסיים אותה, כי הלב שלך לא נתן לך לאכול לבד, אז המוח שלך מצא פתרון, אכלת כמעט את כל החבילה והשארת עוגייה אחת.
"עשית את זה הרבה וזה כבר נהיה המהלך שלך, כאילו אתה אומר 'הנה אבא, לא סיימתי הכל לבד, שמרתי גם לך'.
"אז תודה לך, בן אהוב, שתמיד דאגת לי.
"אני אוהב אותך, ואני מתגעגע לכל פרט בך".

מאז התחלתי לעקוב אחרי אביו, ישראל, באמוק. הוא לא קילל, לא גידף, לא יצא נגד אף ילד ששבר לבנו את הלב (כמה מאותם הילדים גם העליבו את מנדי על משהו שמצאו במראה שלו כמה ימים לפני כן). הוא מרצה ברחבי הארץ, משוחח עם הורים גם מהעולם, מפציר בחברי הפייסבוק שלו ובאנשים שנחשפו למקרה הטרגי הזה לדבר יותר עם הילדים, לבדוק להם את הרשתות החברתיות, לראות אם יש ילד חלש בחבורה ודווקא אותו להזמין אל הבית, לא לתת יד לבריונות ולא להראות לילדים מפגן בריונות ממדינת המבוגרים, כי בסופו של דבר, יחקו את זה.
אני קוראת את מה שכתב ומבינה כמה אצילי האיש הזה, שכן רובנו המוחלט היה הולך אל צד הנקמה. אבל הוא הולך בדרכי התורה ולמעלה ממנה, בדרכו הטובה של בנו ז"ל, מנדי.

אני לא יודעת כמה אתם זוכרים, אבל בשנים האחרונות אני מבקשת תרומות מכל מיני חברות ואנשי עסקים, ובכל אוגוסט עורכת יום כיף משולב בסדנת כתיבה ארוכה לילדים מוחרמים, או כאלו שיש להם קשיים בבית הספר או בכל מערך חברתי אחר. שם הם נפגשים, 70 ילדים מכל הארץ, יוצרים חברויות, כותבים על הכאבים שלהם, ובמשימה האחרונה בוראים דמות שמצליחה בַּכֹּל ועל אף הכל. אחר כך עומדים על במה ענקית, מקריאים את שכתבו, מקבלים תשואות רמות מהקהל, מתנה גדולה ממני, ויוצאים מחזקים ומחוזקים פי כמה. באחד מהקיצים האלו עלתה ילדה שמנה על הבמה וסיפרה על הקשיים שלה. היא נקבה אות אחר אות ומילה אחר מילה באותם הכינויים שגם אני הייתי מקבלת, 25 שנה קודם לכן. באיזשהו שלב לא יכולתי עוד, ביקשתי מאחת הנשים הבוגרות המתנדבות לעזור לי בארגון ובסדר של היום הזה, לעלות על הבמה במקומי, רצתי אל השירותים והקאתי את חיי שם. רק כשהתאזנתי קצת, חזרתי פנימה.

אם הילד שלכם בצד החזק, כיף לכם. תוכלו לישון בחיוך, זכיתם. אבל אם השינה שלכם טובה מדי, חסרת דאגות וקול בכיו של ילד חלש לא עולה בה אף פעם, משהו בכם לקוי וחסר, ומוטב שתתקנו אותו מהר.

לכל ילד מגיע שירקדו איתו, שיזמינו אותו לימי הולדת (מי אלו ההורים שחוגגים יום הולדת רק לחלק מהכיתה? גם אם יש 10 שקלים בכיסכם, תקנו ביסלי ובמבה ואל תזמינו רק רבע!), כל ילד רוצה מישהו שיישב לידו בטיול השנתי, שיבוא אליו אחר הצהריים להכין שיעורים, שיתחפש איתו ביחד בפורים ושיפתח איתו יחד את מתנות יום ההולדת שלו. אף ילד (וגם אף מבוגר, לעזאזל) לא רוצה לעמוד מחוץ למעגל, מחוץ למסיבה, מנודה, מנוכר, מאוכזב ועצוב. כן, הייתה לו הפרעת קצב, כן, זה אירוע רפואי, וכן, אף ילד לא רע בתוך הלב שלו.

אבל אם תשאלו אותי, ורק אותי, בערב ההוא למנדי נשבר הלב, ואנשים טובים, כאלו בלי שמץ שנאה בליבם, שעמדו בשערי גן העדן, חיכו לו, עטפו אותו, האכילו אותו מאכלים טובים ורקדו איתו עד עלה שוב הבוקר.

אם תרגישו שיש לכם יכולת לסייע לישראל במאבק החשוב שלו כנגד החרמות או סתם כדי להכניס רוח במפרשיו, כתבו לו בדף הפייסבוק שלו, "ישראל בולטון" בעברית. “נוח בשלום, בן אהוב שלי", כתב לו לפני כמה ימים, “אני נשבע שלא לנוח במקומך".