אמי כבר ילדה גדולה. מספיק גדולה כדי שנוזמן ברוב כבוד לאירוע חנוכה בגן שלה. בקבוצת הוואטסאפ ההורית הבטיחו שהמסיבה תכלול הדלקת נרות, חלוקת סופגנית ולביבות ומופע אומנותי בכיכובם של הילדים ובניצוחה של מנהלת החוג לשירה. 

מיכאלה, הגדולה, ילדה אומנותית. מדי יום היא מבצעת את מיטב הרפרטואר שלה בסלון הבית, שרה שירים ורוקדת נון סטופ. אלו לא סתם ריקודים, מדובר בשואו מודרני בסגנון פינה באוש. בתחילת כל מופע היא מושיבה את הקהל - אותנו - אם נרצה ואם לא, ואז משתיקה אותנו כדי שנהיה בריכוז שיא לקראת האיוונט. 

משהשתלטה על האספסוף ניתן האות: מוזיקה של “אנה ואלזה" מושמעת והילדה מקפצת בתנועות חמודות, שלא בהכרח קשורות לנעימה אבל בהחלט מעידות על רצון טוב. אם מישהו מעז להפריע לה, ללכת לשירותים או להסיט את המבט במילימטר מהמאסטר פיס, הוא מיד חוטף צעקה גוערת: “לשבת!". ברגע כזה מתוך בהלה אצנח על ישבני ואצפה כמו טטל'ה במופע, מההתחלה ועד הסוף. 

גם הקטנה, אמי, נדבקה בחיידק הפרפורמנס. הריטואל דומה מבחינת המשמעת שמוטלת על הקהל, אבל היכולות כרגע בוסריות אפילו עוד יותר, ולכן היא מתרכזת בעיקר במונולוגים ארוכים המורכבים מהדרישה מאיתנו - אמא ואבא שלה - ומילדים נוספים מהגן שלה, שנפקדים בגופם אך נוכחים מבחינת הנאום - להתמגנט למופע הקסמים שלה, שהוא נטול קסמים הלכה למעשה אך מלא במחוות דרמטיות ובמילים “הוקוס פוקוס". 

ייתכן שאת האהבה לבמה הן ירשו ממני. בילדותי נהגתי לביים ולהופיע עם ילדים אחרים. יחד בנינו תפאורות ורקוויזיטים, ופעם אפילו חבר סינג'ר את אחיו הגדול, שלימים הפך למוזיקאי מצליח, שיחבר עבורנו מוזיקה מקורית בעזרת אורגן הקסיו שישב בחדרו. שנים מאוחר יותר הפיק האורגן הזה כמה להיטים ידועים מאוד. 

כמו היום, גם אז נהגתי לשפוט את עצמי לחומרה. מה לעשות, התכונה הזאת עברה בירושה מאמא. הביקורות אצלנו בבית היו כמעט תמיד קטלניות ותלויות פחות בביצוע ויותר במצב רוחה של אמי. כמה רגיש הייתי לתגובותיה. ובכלל, אם ילד מהקהל גירד באף בזמן שהופעתי, או שהמורה לא התפעלה, חטפתי דיכאון עד שנשקלה ברצינות האפשרות להפוך לנזיר נודד במדבר יהודה. אני מקווה שבמישור הזה הבנות תהיינה רכות יותר עם עצמן.

מסיבת חנוכה הגיעה. התייצבנו בגן לצד עשרות הורים נלהבים. השולחנות והכיסאות הקטנים סודרו במעגל והילדים נעמדו נכונים לאקשן במרכז. אוטוריטה מקצועית עם מיקרופון מסוג מדונה שהודבק לפיה, התמקמה מולנו. היא הסבירה שכולם עבדו קשה על מה שאנחנו עתידים לראות ושהילדים מאוד מתרגשים. רמת הציפיות שלי הרקיעה שחקים. 

זה בהחלט נראה מושקע. הגן קושט ובאוויר עמדה, לפחות מבחינת ההורים, תחושה שעתיד להתגלות מופע ברמה של “מלך האריות" על גבול “פנטום האופרה". האומנים התמתחו ועטו חזות נחושה ומקצועית. הצופים שלפו מכשירים ניידים ותיעדו בלי הפסקה, תוך שהם משפרים עמדות לתפיסת הזווית המושלמת. מוזיקת רקע נשמעה והקטנים והקטנות החלו לזמר ולזוז. התיאום התנועתי ביניהם לבין הצלילים היה חלקי עד חלקי מאוד. גם השירה לא ממש הזכירה את הסנכרון של כוכבי מקהלת הצבא האדום. 

היות שאנוכי אדם ציני וגם דברן גדול, הרגשתי צורך לציין בפני אשתי את העובדה שהמופע לא ממריא לרמת לאס וגאס. רכנתי לעבר אוזנה והיא, משום מה, התחילה לבכות. אוטוסטרדה. אהובתי לא הייתה היחידה. בזה אחר זה, כאילו הדביקו אחד את השני בווירוס מסתורי, ההורים התייפחו. שורות־שורות, אמהות ואבות, כולם הפכו לשלולית של דמעות. 

הגשתי לאשתי טישו. “זה כל כך מרגש", אמרה. “תראה איך היא גדלה". איך שהמילים האלו בקעו מפיה, משהו קרה. גל של רגש שטף אותי. מכה לסרעפת. הביקורתיות הגנטית והציניות נעלמו. פתאום, בלי להבין איך ומדוע, דמעה ברחה לה מעין אחת. בהמשך גם מהשנייה. ייבבתי: איזה אור. תראו איך היא מופיעה הילדה שלי, שתהיה בריאה. זה באמת המופע הטוב עלי אדמות. 