אל שישי־שבת שבהם אני כותב בדרך כלל את המדור אלא אם הייתה לי הברקה באמצע הלילה, הגעתי עם הספחת המכונה שפעת. בדרך כלל צינון פוסח עליי. סיפור של שנים. אני לא מהמצטננים. יש לי תיק עבה של מיחושים אחרים, אבל לא שיעול ונזלת. במסגרת הדברים הטובים והמרתקים שקורים לי בישראל, חטפתי גם שפעת. 20 שנה בטונדרה הארקטית של מיין - יוק. סוף השבוע הפסבדו־חורפי הראשון בתל אביב ונפלתי. מה שהזכיר לי כמה אני שונא להיות מצונן, עם גרון מלא חצץ וחום שעולה בערב.

כבונוס, החשמל בדירה קפץ (עמדתי לכתוב "בית" ותפסתי את עצמי), ובאמצע הלילה חיפשתי את הפקק הסורר שהיה פקק הכוח במטבח (מקרר ומזגן). מכיוון שהמקרר ריק ומלא מאובנים, אין כל חשש שמשהו יתקלקל. אני יודע מספיק כדי לא לחפש חשמלאי ביום שישי גשום.

כל הנ"ל היו הקדמה לבאסה קומפלקס שבדרך כלל מפילה אותי למשכב לפות בעווית של רחמים עצמיים, סטייה נוספת שפיתחתי בתל אביב. ברגעים כאלה אין לי שליטה על הסכרים במוחי, ואני מוצף בשיטפון של תחושות, כולן מהזן שהאירים מכנים "כלב שחור". בעיקר אני מונה על אצבעות שתי ידיים את חבריי שאינם וכיצד נשארתי ללא בני שיחי הוותיקים, עם מטען הזיכרונות, קרב החרבות האינטלקטואלי, חדוות האוכל והשתייה. מאז שהם עזבו אינני הסועד הגדול שהייתי. לשתות אסור לי. דווקא היום, עם הטפטוף הקל, אין שליחים. מדינה ללא מזג אוויר שמושבתת בגלל גשם.

חבריי שהלכו מסודרים אצלי מהאחרון לראשון. הפעם, מתוך התחשבות בבני משפחה שאולי אינם רוצים לקרוא עליו בעיתון סתם כך, לא אנקוב בשמו. לא אכחד: שיחות הלילה הארוכות שלנו אמריקה־ישראל, חסרות לי עד ייסורי גמילה. זה כאב שאינו חולף.

חברי מת מוות מיותר, לא מחויב המציאות ונגוע ברשלנות רפואית. אנשים מתים כך כל הזמן. במרחק הבטוח לכאורה בין התערבות כירורגית אלקטיבית, שאמורה לתת להם איכות חיים טובה יותר, להבנה הבלתי נמנעת שכולה ייאוש, ספיקת כפיים וחוסר אונים; אנשים מתים ממעידות קטנות של הרפואה. מסיבוכים הנגזרים ממצבם הפיזי. מהעובדה שרפואה איננה מדע מדויק.

בשנים האחרונות היה חברי במעקב שנועד לאתר בזמן סוג נדיר של סרטן דם שאיים עליו. זה היה חלק בלתי נפרד מהתשתית הרגשית לקשר בינינו. לפעמים היפוכונדרים הם אנשים חולים. הוא היה איש גדול וכבד גוף, אבל החלק העיקרי במשקלו היה נשמתו. מסיבות שהייתי רוצה להתמקח איתן וגם התמקחתי, הוא נאלץ לעבור ניתוח לקיצור קיבה.

באחת השיחות בינינו, הוא תיאר לי את הפגישה עם המנתח שאליה זומנו הוא ורעייתו, שבה עלתה האפשרות שאפילו ניתוח פשוט לכאורה עלול להסתבך. חברי קרא לזה כסת"ח. יכול אדם, כך מסתבר, לחזור הביתה מניתוח לקיצור קיבה ולהתמוטט למחרת ללא לחץ דם מדימום מסיבי בבטן. הוא יכול להיות שלושה שבועות ביחידה לטיפול נמרץ, לעבור ניתוחים שבים וחוזרים, להיות מורדם ומונשם ולהידרדר אל מותו. דיברנו על כל זה לפני הניתוח. אבל אפילו הגברים הקשוחים ביותר המדברים במה שנדמה כקלות דעת על מותם, לא באמת מתכוונים לזה. אנשים לא ממהרים להשלים עם גורלם. הוא היה מחבריי הטובים ביותר ואחד האחרונים שבהם. בחישוב גס, נותרו לי שלושה, ואחד מהם שלחתי לדרכו.
נפגשנו בכיתה א' בבית הספר יהלום ברמת גן והתראינו בפעם האחרונה בשלכת במיין. שנים התחננתי בפניו שיבוא לבקר, והוא המתין לצבור די נקודות בכרטיס האשראי כדי לטוס בלי לשלם מזומן. הוא היה רחב לב, נדיב בצורה קיצונית, בן שיח לדיבור האינטימי הפרטני ביותר וגם ברגעי שפל ירודים, צחקנו יחד לניידים הרותחים על אוזנינו עד שנחרנו ונחנקנו ותהינו יחד מה כה מצחיק שכה רע לנו.

הוא נקם ונטר, לא מישהו שהיית בוחר בו לאויב. הוא זכר את הפגיעות הקטנות ביותר בו ולא סלח. לא רק מישהו שפגע בו, אלא גם מי שפגע בי. הוא היה נזכר וגוער בי על בחירתי למחול על כבודי ולעבור לסדר היום ומפליג בתיאור מזגי הנוח והמפויס, שהיה כמובן הדבר השגוי ביותר לומר עליי.

בחודשים האחרונים דיברנו כל יום. הוא לא הלך לישון לפני שתיים־שלוש לפנות בוקר. התקשרתי אליו בשעת אחר צהריים שלי. על פי תיאורו מצאתי אותו לרוב שרוע פרקדן מול הטלוויזיה. בוהה בה בסגנון הצפייה הישראלי: מין ריקוד קטלני של מיצי קיבה, לב הולם בפראות, אגרופים קפוצים וחרון קדוש נוכח האיוולת והעוולות. מעולם לא דיברנו פוליטיקה נטו. הוא ידע איפה אני עומד ואני ניחשתי אותו. הגידוף החביב עליו והקיצוני ביותר שלו היה "שרץ", ובשנה האחרונה רבים בפוליטיקה הישראלית היו שרצים בעיניו.

נערים היינו ואחר כך לא, ופוליטיקה הייתה נושא משני ופעוט ערך בדיבור בינינו. היה ברור לנו שבגילנו ובמצב הבריאותי שלנו, כל איש והתיק הרפואי שלו, לא נזכה לראות בשינוי לטובה. כך נהגנו לסכם את ההיבט הפוליטי בקשר בינינו, וחברי נאנח מעומק החזה. אנחה אחת בלבד אבל משמעותית והרת גורל. היה צריך להכיר אותו כדי להבין שזאת הייתה אנחה שנשאה על גבו את יקיריו, חבריו הרבים, משא הדורות ואת הישראליות המזוקקת והמדויקת ביותר.

לא ידעתי הרבה על הרקע שלו. מהיכן בא, מי היו הוריו. אבל היו לו יותר חברים מכל מי שאני מכיר ועדיין שמר סודות כמו היה גנזך המדינה. הוא היה בעיניי הפלטפורמה הארוכה שעליה מעבירים חטיבות שריון מחזית אחת לשנייה. זו הייתה התכונה הבולטת שלו: הושטת עזרה אינסטינקטיבית, כמעט פבלובית. האופן שבו העמיס על כתפיו את הנטל המעיק שהוא הזולת ונשא אותו אל חוף מבטחים כשהוא בולע מים, נחנק ומשתעל.

נדמה לי שלישראלים רבים יש חבר אחד כזה. שיודע כיצד מתגנבים עם מעטפה בין השיניים לחצר של הרב פירר, כי צריך למצוא תרופה לחבר חולה. שיודע להשיג את פרופ' רפי קרסו אף שהקליניקה שלו מלאה מטופלים. שפרופ' מני נהג להיכנס אליו, לשבת ולפטפט על הימים הטובים ההם באיראן.

אחד הדברים האחרונים שעשה לפני שנכנס לניתוח, היה להעביר לי 300 דולר. זה לא הרבה כסף, אבל לפני כמה חודשים היה רגע שלא היה לי כסף לקנות אוכל. הוא יצא מדעתו מכך שזה לא היה פתיר במונחים אמריקאיים ושאין לי עם מי לדבר. נשארו לו 300 דולר מהביקור במיין, הוא לקח אותם, נכנס למכונית ונהג חצי שעה כדי לתת למישהו שעשה לי העברה בנקאית.

בשנים האחרונות היו הפיגומים של הדיבור בינינו ברורים ומוסכמים; על מפתן הכניסה למעמד של אזרחים ותיקים, היה עיקר חיינו מאחורינו. לא באופן סופני, אבל במראה האחורית. קודם הייתה לו קריירה של אחד ממשווקי ומתקיני מערכות הסטריאו הגדולים בתל אביב. לתומי חשבתי שהוא היה מבין גדול בתחום. אבל העמידו אותי על טעותי. הוא הבין בלחבר דברים. היו ימים שאנשים קנו רכיבים של מערכות כדי לחסוך כסף ולהרכיב בעצמם וקראו לחברי ולאנשיו. כך זה התחיל.

מתישהו קניתי ממנו טלוויזיה JVC עם מסך פלסטי ענק ומחורץ. זה היה פוטל שחור ומעיק בגודל של המונוליט מ"2001: אודיסאה בחלל", עם איכות תמונה שבעידן הפלזמה נראית כמו משהו שסבתא צילמה בסופר־8. הוא היה איש של שירות מלא, כולל הובלה והתקנה, והמונוליט שאמור היה להיות הפתעה לבני ביתי, הגיע לדלת הבית. כשחזרתי, ישבו בני המשפחה מול הפוטל, והאישונים שלהם מלאים בתמונה. סופו של דבר שדנקנר ראה את הטלוויזיה אצלי לפני המונדיאל. במשך שבועיים שלח חברי מכשירים לדנקנר, טומי לפיד ויוסי גנוסר.

בכיתה ג' עברתי מרמת גן לרמת חן ואז נפרדו דרכינו. במהלך חצי שנה שבה גרנו כבר ברמת חן, התעקש אבי שאסיים את שנת הלימודים ברמת גן. לחברי הייתה סבתא ברמת חן, ואחרי בית הספר נתן לו אבי טרמפ בוויליס של המאפייה. מתישהו בשישית או בשביעית נסגר תיכון דביר ברמת גן, ותלמידיו עברו לבליך. הוא הגיע איתם. הוא נהג להזכיר לי שהיינו חברים במערכת עיתון בית הספר, אבל בליך מטושטש אצלי.

אחרי הסטריאו הוא עבר לציוד משרדי. שכר חנות בבניין להשכרה שבנינו אחרי מות אבי באזור התעשייה בגבעתיים. אחר כך עבר לחלל גדול יותר עם רמפות להטענה. שם התחדש הקשר בינינו. נהגתי לבקר אותו במשרד הקטן שלו. הוא ישב מאחורי מכתבה גדולה מכוסה בחשבונות, תעודות משלוח והזמנות, וניסה להשתלט על הפיגור בניירת. לא היה שמח ממנו לעשות הפסקה ארוכה ולבקש מהמזכירה לא להעביר שיחות.

הוא היה איש שיחה בעל יכולת קשב נדירה. היו לו בדיחות, רעות וטובות. לא היה גבול לאנשים שהכיר והיו חלק מחייו. תמיד היה בדיאטה סיזיפית של פריכיות אורז ומים, מראית עין שלא עבדה על אף אחד. מאחורי גבו היו מדפים עם אוצרות לגברים שיש להם הכל. עטים נובעים, לדרמן, מחשבונים, יין, אולרים. הוא נפרד מהם בקלות. לפעמים רשם אותם על פתק שאבד מיד. לפעמים היה צריך להזכיר לו. הוא היה בעיניי טייקון של ציוד משרדי והיו לו מניירות של גביר.

אני מכיר גברים רבים בני גילי ששיאם מאחוריהם. שקו האופק שלהם הוא מישור ארוך ומשמים עד היכן שהעין רואה. חברי ואני היינו מייצגים בולטים של הדור האבוד הזה. המחשבים הרגו את השימוש בנייר בכל נגזרותיו ואת ענף הציוד המשרדי. בסוף לא הייתה לו ברירה והוא נאלץ לסגור את העסק. את השיחות על כך קיימנו בטרנס־אטלנטי. אני גרסתי שהקללה הרובצת על הנכס בגבעתיים תהרוג אותנו. לכן ברחתי ומכרתי את חלקי. העיק עליו הצורך לפטר עובדים רבים שהיו איתו שנים רבות. הוא היה ער בלילות. הוא לקח על עצמו למצוא לרבים מהם עבודה חלופית ורק אז סגר.

היה לו אח שוטר מבוגר ממנו. הוא קנה לו דירה קטנה ברמת גן. בשנים האחרונות הידרדרה בריאותו של האח והוא הגיע למוסד סיעודי בתל השומר. בשנים הללו ביקר אותו חברי מדי יום, גם כאשר האח כבר לא זיהה אותו. אני יודע זאת, משום שהפצרתי בו לבוא לבקר אותי במיין והוא הסביר לי שאינו יכול לעזוב את אחיו לבד. שאחיו מחכה לביקור היומי. הוא הגיע בסוף בסתיו שעבר, אחרי שאחיו נפטר. את הוריו לא הזכיר, מה שתמיד היה מוזר בעיניי, אך לא נושא לחטט בו. מתישהו הזכיר כבדרך אגב את אביו ואת הטבח בכפר קאסם. יותר מזה לא הצלחתי לחלץ ממנו.

ב־29 באוקטובר 1956, סמוך למבצע סיני, נרצחו 47 ערבים אזרחי ישראל בכפר קאסם. היה חשש שהם יסייעו לירדנים. המח"ט אל"ם ישכה שדמי הטיל עוצר. רס"ן מלינקי שאל מה ייעשה לאזרח ישראלי שלא יודע על העוצר. שדמי השיב לו: "אללה ירחמו". מלינקי הבין את הפקודה והורה לפקודיו לפתוח באש. סרן אריה מ., אביו של חברי, שאל מה לעשות בנשים ובילדים. אללה ירחם גם עליהם, נאמר לו.

במשפט שנערך לאחר מכן, כפי שקראתי באסופת מאמרים שערך רוביק רוזנטל, נשאל מ. מדוע לא התעקש ולא המשיך לשאול שאלות אף על פי שהיה לו ברור מה עתיד להתרחש. מ. אמר שהתבייש, כי הנוכחים הביטו בו בלעג. מאחר שלא היה שלם עם הפקודה להרוג את כל מי שמפר את העוצר, דחה מ. את העוצר בחצי שעה על דעת עצמו ואסר על חייליו לפתוח באש. את הוראת הפתיחה באש העביר לאנשיו אבל אסר עליהם לירות בלי לקבל ממנו פקודה ישירה. מ. ירה באוויר כדי שייראה כאילו ציית לפקודה, אך לא הרג איש. זה המשפט שבו הורשעו שני קצינים ובו נאמר שהפקודה הייתה בלתי חוקית בעליל ושהתנוסס מעליה דגל שחור.

זה היה אביו. לפעמים זה כל מה שעליך לדעת על מישהו. מהיכן הוא בא. איפה גדל. מה שמע בבית. רק אז הבנתי שלא רק שחברי לא חלק איתי את הסיפור במלואו, הוא לא אמר לי שאביו התאבד בירייה. אני יכול להבין כיצד במציאות ישראלית עכשווית הוא לא ראה טעם לדבר על אביו. אנשי מוסר וטוהר הנשק אינם נחשקים יותר אצלנו. הם אינם מייצגים מובהקים של ישראל החדשה.

אינני יודע אילו מהתחושות הסותרות שוודאי סערו באב, גרמו לו לשלוח יד בנפשו. אני מבין בדיעבד שחברי חי בטווח הקצר מדי שבין מות אביו למות אחיו. שהאבידות בנפש הללו עיצבו אותו. הן עוזרות לי להבין את המשיכה הגדולה שהייתה לי אליו כחבר, כאיש שאפשר לחלוק איתו הכל, שהצליח להכיל אותי והשתוקק לגונן עליי ולעזור לי.  

בשנת 2009 ביקרתי בישראל. באתי לצלם סרט. הייתה עונת בחירות. ההפקה קיבלה הנחה גדולה בכפר המכביה ושם התגוררנו, עמנואל בני ואני. משום מה חשבנו שנסתדר בלי מכונית שכורה. כל פעם שרצינו לאכול או לצאת לעיר, בא חברי לקחת אותנו. זה היה כה תדיר, שהיה לי לא נעים. הוא היה איש שספג הרבה אך גם לא סלח למי שנדמה היו לו שחטאו לו. היו מי שלא הספיקו לעשות איתו סולחה. אבל בעיניי היה סופגנייה. ביום הבחירות חיפשנו מקום לאכול בין השיפודיות באור יהודה. לא הייתה חניה, והמסעדות היו מפוצצות. לפני שהרמנו ידיים, נופף מישהו לחברי משולחן סמוך ופינו לנו מקום.

בלילה הוא ירד עם כלבת המשפחה לפרלמנט מתחת לבית. הכלבה המיניאטורית הייתה משוש חייו. כאשר חלתה והיה צריך להרדים אותה, הוא בכה בטלפון. כמה שהוא היה גדול, כך הייתה הכלבה זעירה. ראינו אותה בביקור ההוא, כאשר היינו מוזמנים אליו לחמין. באותם ימים ממש חלה ויטו, החתול שלנו, והיה עלינו להרדים אותו או להניח לו לסבול כמנהג אגואיסטים.

אני חושב על חברי שוכב מורדם ומונשם, כמי שלקח פנייה לא נכונה בצומת וכל עולמו נמוג איתו ובתוכו. ואני ניזון מהוואטסאפים הנשלחים אליי לעדכן אותי ויודע, יותר באינסטינקט מאשר פרוגנוזה, שיותר לא אהיה מסוגל, כמנהגי מדי יום, לחלוק איתו את הקורות איתי. והוא את הקורות איתו. ומה זה אם לא האופן המרושע שבו אנו דועכים אל סופנו. 