זה כבר שנה ושלושה חודשים ישראל חיה בצל הטראומה של שבעה באוקטובר. האסון שניחת עלינו בבוקר שמחת תורה הנורא התרחב למלחמה רב־חזיתית שכמותה לא עברנו מאז מלחמת העצמאות. הגפרור שהודלק ביישובי העוטף הצית תבערה גם בגבול הצפון וגם ביהודה ושומרון, כאשר הפירומן יושב בטהרן.
הלהבות טרם שככו, ויש מי שממשיך ללבותן אחרי ששניים מהאויבים, חמאס בדרום וחיזבאללה בצפון, הוכו מכה ניצחת. משטר האייתולות באיראן לא נואש מחלום השמדת המדינה היהודית, והוא מפעיל שלוחה שלישית – החות’ים בתימן.
כמו מלחמת יום הכיפורים, לפני 51 שנה, גם חרבות ברזל, או בלשון חמאס “מבול אל־אקצא”, הפתיעה קשות את ישראל. זה היה המחדל החמור השני, שהעמיד את קיומה של המדינה בסכנה. מלחמה שהייתה אולי נמנעת אלמלא השאננות בצד שלנו, שהקלה על האויב להוציא לפועל את זממו. הרצון הלאומי קבע אחרת. מעמדת נחיתות כה חריפה, ידע צה”ל להדוף את האויבים, להכות בהם ולסכל את זממם. בשני המקרים זה עלה לנו במחיר דמים כבד: מאות רבות של הרוגים ונרצחים, חיילים ואזרחים. בשני המקרים הפכנו את הקערה על פיה, התקדמנו לתוך שטחי האויב ושם הכרענו אותו.
בעוד מלחמת יום הכיפורים ארכה שלושה שבועות, המלחמה הנוכחית טרם הגיעה לסיומה המוחלט. ישראל חיה את חייה הטובים, כשטובי בניה הגיבורים, בסדיר ובמילואים, ממשיכים במשימתם בתוככי רצועת עזה ובדרום לבנון. חיל האוויר שולח זרועותיו לטווחים של כ־2,000 ק”מ, לאיראן ולתימן. ועדיין לא שלמה המלאכה. רק כשתשים ישראל קץ ליכולות הצבאיות־גרעיניות של איראן יהיה אפשר, אולי, לנשום לרווחה. האומנם?
השנה שחלפה שוב הציגה את ישראל כמדינה יחידה בעולם שמכל עבריה מתגרים בה, מאיימים עליה, מנסים להשמידה. כך במשך 76 שנות קיומה. מדינה שחיה תחת איום, שצבאה נמצא בכוננות מתמדת ויודע להשיב מלחמה שערה גם אחרי ש”נרדם בשמירה”. עוצמתנו הצבאית מתגלה במיוחד לאחר מחדלים שהזמינו תוקפנות ועלו לנו במחיר קשה. כך היה לאחר שהאויב זיהה חולשה בתוכנו, מחלוקות קשות שהגיעו בשנה היוצאת אל סף מלחמת אחים. צה”ל ידע להתאושש באופן מופלא. תמונת המצב המזרח־תיכונית התהפכה לגמרי. התוקפן הביא על עצמו מוות, הרס, סבל, שלא יוכל להתאושש מהם עוד שנים רבות.
חרבות ברזל, הארוכה במלחמות ישראל, היא האחרונה בשרשרת מלחמות ומבצעים שנכפו על המדינה. ישראל עומדת מול אויביה במלחמה אחת מתמשכת, עם רגיעות פה ושם – מלחמת 76 השנים. טעות היא לחשוב כי 7 באוקטובר מאחורינו וכי הפקנו את מלוא הלקחים. 7 באוקטובר ממשיך להשתולל בתוכנו. רצח ניצולת השואה לודמילה ליפובסקי ז”ל בפיגוע ברחוב קדושי השואה בהרצליה, הוא “7 באוקטובר” הפרטי שלה.
עלינו להפנים כי שנאת המוסלמים הקיצוניים לעם היהודי תניע אותם שוב ושוב לבצע פעולות טרור. לעולם לא יוכלו לנו, אלא אם ימצאו סדקים בקיר הברזל שלנו. אנחנו במלחמה מתמדת מול אויבים פנאטיים, שלעולם לא יסכינו עם קיומנו.
הסכנות אורבות לנו מכיוונים שונים: מגבול ירדן, כשהממלכה ההאשמית שעימה יש לנו הסכם שלום מוצאת עצמה תחת חתרנות איראנית; מגבול מצרים, מדינת השלום שמתחמשת ומתעצמת; וגם מסוריה המפוררת, שהמצב בה ויחסו של המשטר החדש אל ישראל טרם הובהרו. גורלנו נתון קודם כל בידינו.
אסור לנו לתת שוב לאויבינו עילה לחשוב שאנחנו מפוררים מבפנים, עסוקים בעצמנו ובהתכתשויותינו הפנימיות, ואז הם ימתינו שוב לשעת כושר על מנת להפתיענו. שנה ושלושה חודשים לאחר 7 באוקטובר, צבא ישראל זקוק לפיקוד חדש, דרוך כארי, ער ומוכן לכל מצב, למען ביטחון ישראל ועתידה.
קראתי בסוף השבוע כתבה מופלאה על מדינה “מסתורית” בשם בהוטן, מוקפת מכל עבריה בשלוש מדינות מעצמתיות – סין, הודו ונפאל – וחיה עימן בשלום. “ממלכת האושר”, כך הוגדרה המדינה שחיה בשלווה את חייה. ישראל רחוקה מלהיות בהוטן או שווייץ, אבל ללא ספק היא ממלכת אושר יהודית – גם אם בשנה הבאה ובשנים הבאות אחריה נצטרך לחיות על חרבנו.
