גם שונאיו של בנימין נתניהו לא צריכים לעלוץ מול דמותו החיוורת והמותשת נגררת אתמול להצבעות בכנסת. זו אינה חרפתה של האופוזיציה, שעושה את המצופה ממנה (זוכרים את ח״כ אמילי מואטי מגיעה להצביע על אלונקה בימי הממשלה הקודמת?). זו בעיקר חרפתה של הקואליציה, שלא הייתה מסוגלת לאלף את הבריון שהשתלט עליה ועל המדינה.
יש כאן תצוגה מושלמת של צדק פואטי: מי שזורע גשם, קוצר סופה. מי שלוקח את התינוק המגודל, חסר האחריות ונטול הרסן, פורע החוק שהפך לאוכפו, ומשבץ אותו במרכז הממלכתיות הישראלית - מקבל את השכונה שקיבלנו אתמול בכנסת.
אבל עם כל הכבוד לערמונית הנבגדת של נתניהו, הסיפור האמיתי אתמול בכנסת לא קרה בצהריים, אלא התרחש בבוקר. מה שקרה בוועדת הכספים. חגיגת ההעברות התקציביות בסך 4.5 מיליארד שקל, שעליה ניצח מי־אם־לא משה גפני, מסמלת יותר מכל את הריקבון שמתפשט בגוף המכונה ״מדינת ישראל״.
מדובר בביזה. חבורת עסקנים, נבחרי ציבור, התאספה סביב הקופה הציבורית ופשוט בזזה אותה לאור היום. מאות מיליארדים לחינוך החרדי. משלם המיסים הנאנק תחת הנטל נאלץ אתמול לממן את הקומבינה החרדית שבמסגרתה פועלות רשתות חינוך פרטיות לאורך שנים ועשרות שנים מתחת לרדאר, לא משלמות לעובדיהן תנאים סוציאליים ופנסיה, מצפצפות על החוק, על הסדר, על המדינה, ובסוף מפילות את התשלום עלינו.
אפשר להשתגע. הבוקר תנחת עלינו סדרה אינסופית של גזירות. מים, חשמל, ארנונה, דלק, מע״מ. הכל עולה. כל היבואנים, כל יצרני המזון והשירותים, כולם מעלים מחירים. במקביל, הנטו יקטן. הביטוח הלאומי יעלה תעריפים, מדרגות המס לא יעודכנו, המדינה תשלח יד ארוכה לכיס של הישראלים העובדים והמייצרים ותכייס אותו.
בידה השנייה, המדינה תעביר חלק מהכסף הזה לצרכים קואליציוניים. למגזרים לא יצרניים. לכיסוי קומבינות ועבירות והפקרות שמשתוללות כאן לאורך שנים. וכל זה קורה לאור היום, בזקיפות קומה, שלא לומר בגאווה. כבר אין לזה מחיר. התרגלנו.
בקואליציה שמושלת כאן כבר שנתיים אין כישרון, אין יכולת, אין קווים אדומים, אין אחריות ואין ממלכתיות - אבל הדבר העיקרי שאין לאנשים האלו הוא בושה. הם הפסיקו להתבייש. להפך, הם מתגאים במעלליהם. הם כבר לא מנסים להצניע או להסתיר אותם. כנראה שכבר אין מחיר ציבורי למעללים הללו.
היום האחרון של 2024 מדגים בדרך מושלמת את מה שקרה כאן בשנתיים האחרונות. את קואליציית החורבן שמתעניינת רק בדבר אחד: ביצור זכויות היתר של משתתפיה (השתמטות החרדים כמשל), המשך הזרמת המיליארדים לצרכים הסקטוריאליים, המשך פירוק מוסדות המדינה והמשך בריחה מאחריות.
הממשלה הזו עוד לא התנצלה בפני הציבור על מה שעוללה לו. הממשלה הזו ממשיכה להתנגד בכל כוחה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר האירועים שהובילו ל־7 באוקטובר. הממשלה הזו ממשיכה לנפק לנו אמירות מופרכות, שלא לומר הופכות בטן, על בסיס יומי. עוד לא נשכחה אמירתו של ״השר״ עמיחי אליהו שלפיה החלפת היועמ״שית דחופה יותר מהחזרת החטופים, והנה הגיע מאור אחר בשם יצחק פינדרוס והסביר שקשה לו אומנם להביט בעיניהם של אנשי הציונות הדתית שמשלמים בחייהם על הגנת המדינה, אבל קשה לו עוד יותר עם העובדה שהם משלמים מחיר נוסף, כבד עוד יותר: הם מתרחקים מהדת. אבוי.
אלו הם ימי פומפיי האחרונים. החשבון על מעלליהם של סמוטריץ׳, גפני, קרעי וחבריהם יוגש לנו החל מהיום בבוקר. נתניהו טבע פעם את הביטוי ש״אין ארוחות חינם״. הארוחה שלנו הולכת להתייקר הבוקר באופן חד. אף אחד לא יעזור לנו לשלם אותה. הממשלה עוזרת בעיקר לעצמה. אנחנו נצטרך לבוא איתה חשבון בזמן אחר, בדרך אחרת.
ועדיין, אי אפשר לסיים את הטור הזה בלי לדבר על מי שגרר אתמול את נתניהו ממיטת חוליו למשכן הכנסת: איתמר בן גביר. אין מה לחמול על נתניהו. הוא בישל את הדייסה הזו והוא אכל אותה אתמול בתיאבון. וזו היתה רק המנה הראשונה. יצא לי לשמוע את בן גביר אתמול מתראיין אצל אסתי פרז בכאן רשת ב׳. האיש כנראה משוכנע שהוא סיפור הצלחה חסר תקדים. הוא פירט את הצלחותיו: המספר העצום של הנשקים שחילק לאזרחי ישראל וכיתות הכוננות הרבות שהקים תחת כל עץ רענן.
ובכן, מישהו צריך להגיד לבן גביר את הדבר הבא: לחלק נשק זה לא הישג. את זה יודע לעשות כל אפסנאי. גם להקים כיתות כוננות לא נמדד בטבלת ההישגים של שר ל״ביטחון לאומי״. המדדים שבהם אתה נמדד, אדוני השר, פשוטים: מספר הנרצחים. מספר הנשדדים. תחושת הביטחון האישי. מצב הפרוטקשן. מספר המכוניות הנגנבות. הבתים הנפרצים. המשילות. הפיגועים. הרצח במגזר הערבי. רצח הנשים.
ובכן, בכל המדדים הללו אתה הכישלון החרוץ ביותר, תרתי משמע, שנרשם אי־פעם בתחום כלשהו. אתה אפילו לא ליצן, כי שום דבר לא באמת מצחיק במצב הביטחון הלאומי שלנו. אין הבטחה אחת שלך שמולאה. אין הצהרה אחת שקוימה. תחתיך, יש הרבה יותר פיגועים, הרבה יותר מעשי רצח, בכל המגזרים, הרבה יותר כאוס והרבה פחות משילות. הדבר שאתה יודע הכי טוב לעשות זה לדבר.
ולמרות כל זה, אין לזלזל בבן גביר. הוא יודע מה הוא עושה. הוא ממשיך לרכוש את ליבם של השוטרים, במסגרת המהלך להפיכתה של משטרת ישראל למיליציה פרטית. הוא יודע שהמאבק הגרוטסקי שלו על משכורות השוטרים, בניגוד לכל כללי המינהל התקין, יעביר עוד כמה אלפי כחולי מדים לצד שלו. הוא לא יירגע עד שכולם יישבעו בשמו. כשנגלה שהמהלך הזה הושלם, זה עלול להיות מאוחר מדי.