אז הכל החל בתחילת המלחמה, כשאווירת אי-ודאות השתררה מכל עבר ואנשים החליפו מבטים מבוהלים זה עם זה והטלוויזיה הפכה למהדורת חדשות אחת גדולה שאיננה נגמרת. מי שהכי סבלו מזה היו הילדים. גם המסגרות שלהם - בתי הספר והגנים - נסגרו וגם איש לא ידע לענות להם על כל השאלות שצצו להם.
זה היה זמן לא פשוט להיות בו הורה, והילדים הרגישו את המתח ואת הקושי ששרר באוויר. גם הילדים שלי. חשבתי מה אני יכול לעשות כדי להמתיק את המציאות שלהם. אבל לא עם משהו חולף וזמני כמו למשל לקחת אותם לסרט או הצגה, משהו שהם יתעסקו בו, שימלא להם את הזמן - במיוחד כעת, כשהלימודים בוטלו והם איתי ימים שלמים.
שאלתי את עצמי מה הכי שימח אותי ומילא את זמני כשהייתי קטן. חיית מחמד כמובן. כשאני הייתי קטן היה לי עכבר לבן קטן שהיה אצלי בחדר והיה הדבר הכי מתוק ושהכי אהבתי בעולם.
"אוקיי ילדים, תתארגנו", אמרתי להם. תוך חמש דקות היינו בדרכנו לאחת מחנויות החיות היחידות שהיו פתוחות. חנות באזור התעשייה בחולון. איך שהגענו למקום, הילדים התבייתו על ארנבת לבנה שהייתה שם. היא הייתה מאוד יקרה בגלל הזן הייחודי שלה. חשבתי לעצמי שבגלל תג המחיר הגבוה שלה היא בטח לא תמצא בית, רק אם יגיע פראייר רציני. וידעתי שאני הפראייר הזה. פראייר גאה.
כבר כשלקחנו אותה הבחנתי בגישה מסוימת שלה לחיים, גישה מאוד כוחנית אפשר להגיד. אולי אפילו מיליטנטית. ככל שעברו הימים הבנו שאת הפנטזיה על ארנבת נעימה למגע ולליטוף - אפשר לזרוק לפח. כל פעם שניסית ללטף אותה היא זינקה עם שתי זרועותיה וציפורניה והחלה לשרוט אותך במרץ. אם לא ברחת וניסית בכל זאת להרגיע אותה ולנסות שוב ללטף אותה, היא הוסיפה לזה נשיכות קשות שיכלו ממש לפצוע ולהוריד דם.
מיום ליום הבית שלי הפך לשדה קרב. הארנבת כרסמה כל כבל אפשרי, כרסמה גם את הקירות ואפילו בגדים בסל הכביסה היא כרסמה. ואם היית מתקרב אליה, היא כמובן יצאה למתקפה.
מהר מאוד הבנתי שהיא איננה ארנבת בית. הלכתי לשכן שלי שהוא נגר, והוא בנה לה כלוב ייחודי ונהדר של 2 מטר על 2 מטר שהצבתי בחצר. חשבתי שהחוץ ירגיע אותה ושהאוויר החופשי יפייס וישקיט אותה. אך להפך, לא רק שהיא לא התמתנה, אלא החלה גם לחפור מנהרות. ומנהרות, מאז 7 באוקטובר, זה נושא רגיש. "אולי היא בודדה", אמר לי שכן שמתמחה בבעלי חיים. "לפעמים הבדידות מייצרת תוקפנות".
חשבתי לעצמי שאולי יש משהו בדבריו, היא צריכה חבר. חבר פרוותי כמוה. תיכף ומיד העליתי תמונה שלה בקבוצת הארנבים בפייסבוק וכתבתי שאני מחפש לה שידוך. שנייה אחרי ראיתי פוסט אחר שעלה מוקדם יותר על ארנב (לבן עם עיניים אדומות בדיוק כמוה) מקיבוץ בעמק חפר שמחפש בת זוג. מיד חייגתי למספר שנכתב שם, ועל הקו מצאתי בחורה נחמדה שסיפרה לי על החצר הנהדרת שיש לה שם ועל ארנב שנמצא שם בין כל הגידולים האורגניים - שאותם קוטפים מדי יום ומגישים לו. מדובר בארנב עם איכות חיים מאוד גבוהה, חשבתי לעצמי, מקבל כל יום ירק טרי מהשדה. הלוואי עליי.
"אבל תשמע", אמרה לי הבחורה, "אני רוצה להיות איתך גלויה". איך שהיא אמרה את זה נדרכתי כמובן. כשאנשים אומרים לך שהם רוצים להיות גלויים איתך - תתכונן לחבטה. "כן", אמרתי, "אני מקשיב".
"העניין הוא", היא אמרה, "שכבר בעבר הבאנו לו ארנבת לבנה כמוהו והוא תקף אותה ברמה שהיינו צריכים להחזיר אותה למי שהביא אותה. הוא ממש התנפל עליה", היא אמרה, "ברמה שלא היה לי נעים". חכי שתכירי את הארנבת שלי", אמרתי לה, "אני בטוח שהיא תתמודד עם האתגר". "אני מקווה שיהיה בסדר", היא אמרה.
יום למחרת הייתי בעמק חפר עם הארנבת בדרכה להכיר את החתן המיועד. החתן המיועד היה ארנב לבן פרווה ואדום עיניים שלא עשה רושם של הדבר הכי ידידותי בסביבה. "אני לא יודעת איך הוא יגיב", אמרה הבחורה של הארנב.
לקחתי את הארנבת ושמתי אותה בכלוב. החתן המיועד הביט בה ותוך פחות משתי שניות זינק עליה. בתגובה, הארנבת שלי זינקה עליו חזרה והעיפה אותו לקצה של הכלוב. הוא לא הבין מאיפה זה בא לו. ואם זה לא מספיק, בעודו שוכב על הרצפה, היא גם רצה אליו ונתנה לו כמה שריטות עם הידיים. הארנב שכב שם והביט בה, ואני ראיתי את הזיק בעיניו - הוא התאהב. הארנב מאוהב. הוא מצא סוף־סוף את האחת שלה חיכה כל חייו. מיד הוא החל ללכת אחריה לכל מקום שהיא הולכת והביט בה בהערצה. אפשר היה לראות שהארנבת שלי אוהבת את יחסי הכוחות פה ואת מערכת היחסים הנרקמת. הדומיננטיות שלה הייתה בולטת וברור שהיא מסוג הנשים שחייבות להיות הדומיננטיות ושלצידן יהיה גבר כנוע.
בכל אחד מהימים הבאים קיבלתי הודעה עם סרטון של הזוג המאושר. פעם כשהם מכרסמים יחד כרוב טרי, פעם כשהם מסתובבים יחד - כשהארנבת שלי מובילה בראש. ״איזו אידיליה״, כתבה לי הבעלים של הארנב. "הם פשוט צמד חמד".
באותו הרגע ידעתי שיש אהבה בעולם ולכל אחד יש אהבה שמחכה לו בסוף הדרך. לעיתים אי אפשר לראות את זה מהמקום שבו אתה נמצא, אבל תאמינו לי שאם הארנבת המטורפת שנכנסה לחיי בתחילת המלחמה מצאה את החצי שלה, כל אחד ימצא את שלו. אם לה זה קרה, אין סיבה שזה לא יקרה לכל אחד. לפעמים האהבה מחכה לנו בטינדר, לפעמים היא מחכה לנו על הבר, לפעמים היא מחכה לנו במקום העבודה ולפעמים היא מחכה בכלוב בקיבוץ בעמק חפר.