רמטכ"ל בביקור פצועים במרכז הרפואי שיבא: "הדרך לסיום המערכה רחוקה. נלחמים בכל הגבולות. שילמנו מחירים קשים, אבל רואים תוצאות". הרמטכ"ל לא אמר כי התמשכות לחימה ללא מטרה מדינית מוגדרת מוצהרת ופומבית (למעט "הם רוצים להשמיד את כולנו") היא פשע של ממשלת ישראל נגד צה"ל ומדינת ישראל.
ההשלכות הן דרמטיות.
החות'ים אומרים חזור ואמור - לא נפסיק לירות עד שלא תצאו מעזה. חסן נסראללה זכרונו לדיראון אמר גם הוא - אם תצאו מעזה נפסיק את הירי. בנימין נתניהו לא שמע, לא ידע, או לא זכר. בעיקרון שקרנים שלושתם, ועל דירוג העמדתם על הפודיום האולימפי יחליט פוטו פיניש.
גם התקשורת בישראל לא מיתגה כראוי את הצעות היציאה מעזה תמורת הפסקת אש, ודבררה מסכי עשן שסיפק לה נתניהו. צה"ל מצידו פעל ופועל להחזרת ההרתעה, שללא ספק הושגה. אין מדינה שלא הבינה במי מדובר אחרי מראות ההרס וההרג, פעלולי חיל האוויר והמוסד. יש להניח שהמסר נקלט וניתן לנהל מו"מ להסדר מדיני מעמדה של כוח.
הבעיה: ממשלת גיבורי הפה והטלפיים מבועתת מן האפשרות שהפסקת אש, כולל שחרור אסירים, תוציא אותה מפסידנית מול הציבור שהאמין בהצהרות הרהב שהולעט בהן.
רמת האלימות שמפעילה הממשלה (זה לא איתמר בן גביר לבדו, כן?) כלפי אזרחיה מונעת דיון שקוף ואמיתי. מאחר שלא כולם טמבלים, המשמעות של הסתרת האמת היא התגברות המלחמה הפנימית על זהותה של המדינה וגבולותיה.
הזירות בעזה, לבנון, סוריה, החות'ים, ואפילו איראן, הן זירות משנה. כולן זנבות של הזירה העיקרית שהיא מקור הסכסוך שתחילתו התנחלויות וסופו ירושלים ואל־אקצא.
זו הסיבה שהמנהיגים המעורבים הולכים סביבנו על בהונות, ואז, לפני כשבועיים, כאשר נתניהו מגלה סימני כניעה לעסקה, עולה הפרובוקטור בן גביר להר הבית ומשתעשע בנפץ שמוביל לבום של האסלאם כולו נגד מדינת ישראל. ומה אנחנו למדים? שאף אחד, ערבים ויהודים, לא קם על האיש שבטנו הולכת לפניו וידיו מתנפנפות לצדדים כמפנות המון שצובא סביבו.
משה גפני אמר ש"בן גביר פוגע בקדושת המקום באופן חמור וגורר לשפיכות דמים". ב"יתד נאמן" הוסיפו: "העלייה המסוכנת עלולה להבעיר את השטח ונאסרה על ידי כל גדולי ישראל", וזהו. כאילו גם היהודים וגם המוסלמים החליטו שאין סיבה למהומה כשזבוב חולף ברחבה, מזמזם תפילה ונעלם.
בחזרה לקוקפיט ולאפוד: בינתיים, את מחיר המתנה שנתניהו יביא להכתרת דונלד טראמפ (עסקת חטופים) משלמים החטופים עצמם בימים ולילות של סבל, שלא לדבר על חללי צה"ל, כשבאין אופק מדיני הלגיטימיות למלחמה מתערערת והולכת.
כדי לשרוד סנטימנט ציבורי מתגבר בגין חללי שווא, יש לממשלת ישראל קונץ־פטנט נבזי במיוחד: חלוקה מגזרית של פטריוטיזם. מי שמסכים עם מדיניות נתניהו הוא פטריוט, וכל השאר הם בוגדים שמקומם בכלא.
וכך, בשלב זה של חיינו כחברה מפולגת, תפס הימין המשיחי בעלות על משבצת הפטריוטיזם. כל מה שאינו חלק מהאג'נדה שלהם הוא אנטי־פטריוטי, שלא לומר בוגדני, והדרישה הבסיסית לליברליזם ודמוקרטיה הפכה להיות מנוגדת ליהדות שמנוסחת על ידי הממשלה.
הדרך להבנת ניצחון הפטריוטיזם המתלהם ו/או הדביק עוברת בהבנת עבודת מכונת הרעל במקביל לעבודת הנדוס התודעה. שתיהן רפטטיביות וברמה של שטיפת מוח אינסופית, כאילו אלף רמקולים עובדים סביבך ומסביב לשעון.
עד כדי כך עובדת תעשיית ההנדוס ביעילות, ששני מטכ"ליסטים, ממנהיגי אחים לנשק, כאילו איבדו את הצדקת פועלם במהלך סערת הפטריוטיזם המתלהם אחרי דברי פרקליט המדינה לשעבר, שהתפלפל על סרבנות שאיננה ממש סרבנות.
זו הייתה ועודנה טעות.התגובה על הטבח ברצועה הייתה אמורה להיות במסגרת מבצע מקומי. העובדה שחמאס וחיזבאללה צברו אמל"ח והכינו את השטח ללחימה, לא מובילה בהכרח למלחמה כוללת נגד ישראל.
אז תרגיעו. יש לקוות שחיים בקרבנו כמה מבוגרים אחראים שיודעים להעריך מהם יחסי הכוחות האמיתיים, ולהתעלם מרעשי האיום הקיומי שמשרתים ממשלה שרצתה ורוצה מלחמות התשה כדי להימלט מחשבון לאומי וממלכתי על ביצועיה.