אז, החליט הקשיש לצאת לכנסת, למרות אזהרות הרופאים, כי לא הוא ייתן לבן גביר להשפיל אותו. בינתיים, הוא צופה בשר כ"ץ עוצר מינויים בצה"ל כדי ליישר את הרמטכ"ל הלוי ואת מחליפיו העתידיים וגם: תעזבו את בג"ץ, מה שקרה בפרימטר של עזה זה פרי מדיניות "ההכלה" של נתניהו.
התאריך המשוקץ ההוא
קשיש בן 75 התעורר השבוע בחדר אטום ומוגן היטב בבית החולים. הוא ניסה להיזכר איפה הוא, איזה יום היום, מה השעה. הוא היה מחובר למכשירים רפואיים שעשו רעשים מוזרים. הכאבים החדים בשיפולי גופו הם שהעירו אותו משינה ארוכה וטרופה. הוא הרגיש חלש ומבולבל. הוא הביט סביב והבין שהוא בבית חולים. עשתונותיו החלו לחזור אליו, באיטיות מרגיזה. יחד איתם התגברו הכאבים, שהזכירו לו פתאום שהוא ראש הממשלה.
הוא נאנק ולחץ על כפתור המצוקה כדי שמישהו יבוא להקל עליו. הוא קיווה שזה לא יהיה "ראש הסגל", או חנפן זריז־רגליים אחר כלשהו. לא הייתה לו סבלנות לכל אלה. הוא הבין שישן זמן רב. סיוטים הטריפו אתהשינה הארוכה, הרעילה, שנכפתה עליו כדי לאפשר לרופאים לכרות את בלוטת הערמונית הבוגדנית שלו.
הוא ניסה להיזכר על מה חלם, בהצלחה חלקית בלבד. הצליח לשחזר קטעים קצרים של מראות, תמונות קטועות, זעקות ואש. הרבה אש. מהפסקול, זכר רק קול בריטון שנשמע לו כמו קולו, חוזר על המנטרה "שומר ביטחון ישראל". נדמה לו שהיו שם טויוטות לבנות ועליהן גברים מזוקנים עם בנדנות ירוקות. היו גם מראות של בתים שרופים, מכוניות שרופות, מיגוניות מפוחמות, גופות פזורות, והיה גם ריח. הוא זכר שלסיוטים נלווה ריח כבד של עשן וסירחון של מוות.
נכנסו רופא ואחות. הם ניגשו לבדוק אותו והוא ניסה לשכוח את המראות הקשים ואת הסיוטים, להוריד שאלטר על קולות הזוועה. ללא הצלחה.
רעייתו, משענת חייו, לא לצידו. היא במיאמי הרחוקה. עזבה עוד בטרם עלה לדוכן העדים במשפטו. אולי עדיף ככה. כי הוא מפיל את האחריות עליה. הקשר עם וואלה, הוראות העריכה, השמפניה, זה הכל היא. לא הוא. גם בנו הבכור כבר לא כאן קרוב לשנתיים. רגע, נדמה לו שיש גם בת. אפילו טרום בכורה. אבל הוא לא דיבר איתה כבר הרבה מאוד זמן.
אנשים בגילו כבר מוקפים נכדים והוא כאן, לבד לגמרי. נותר בסביבה רק הבן הצעיר. כל האחרים ברילוקיישן. הוא נזכר שפעם גם הוא היה ברילוקיישן. הוא אפילו שינה את שמו. בן ניתאי הוא קרא לעצמו. סיים תואר יוקרתי באוניברסיטה עילית, קיבל ג'וב מכניס בחברת הייעוץ הטובה בעולם, התכונן לחיי שפע באמריקה. אבל אז יוני נפל - והכל השתנה. אה, רגע, הוא נזכר שבעצם יש לו נכדים. ניסה להיזכר בשמותיהם.
בחוץ מתגודדים מעריציו. הפמליה וחבר היועצים, רובם ככולם חנפנים מעוטי כישרון ויכולת. הם מתחרים זה בזה בדברי שבח וקילוסים, הם מתקוטטים על קרבתו, על תשומת ליבו. וישנם גם הח"כים והשרים. כל אלו שמתרפסים לעפר רגליו, מתחרים על חסדיו, על פירוריו. מוכנים לעשות הכל, להגיד הכל, לתמוך בכל דבר, ובלבד שיזכו לקריצה, הנהון כלשהו, מבט מעודד. נזכר בשר החינוך מנופף לו באולם המשפט, ובחילה קלה טיפסה במעלה גרונו. כמה הוא בז לאנשים שמעריצים אותו, כמה האנשים שהוא באמת רוצה שיעריצו אותו, בזים לו.
הרופאים יצאו. תיכף ייכנס "ראש הסגל". בינתיים הוא שוב לבד בחדר הקר. הוא והספר העבה, שהביא למקרה שבכל זאת יצליחו לצלם אותו. שקט בחדר. הוא מתחיל לחבב את השקט הזה. הוא עוצם את עיניו ולראשונה זה שנים שואל את עצמו אם כל זה היה שווה את המאמץ. מה הוא בעצם רוצה. לאן הוא חותר. מה יוצא לו מכל זה. לא חבל על החיים? על הזמן?
לא, הוא מתנער ואומר לעצמו, הוא ישנה את פני המזרח התיכון. הוא יעשה מה שאף אחד לא עשה לפניו. הוא מנהיג היסטורי. תנ"כי. הוא משאיר אבק לבן־גוריון ולכל שאר התבוסתנים. כולם גמדים בהשוואה אליו, הוא אומר לעצמו ופתאום שומע, כמתוך חלום, את משענת חייו צורחת את זה. "בלי ביבי המדינה אבודה! אבודה!". אבל אז חוזר הסיוט. המראות, התמונות, הטויוטות הלבנות. הוא יודע שגם אם יעקור את כל מדינות המזרח התיכון ויטיחן זו בזו, גם אם יעצב מחדש את כל גבולות סייקס־פיקו, עדיין יישאר שם, דבוק למצחו המיוזע, התאריך המשוקץ ההוא. התאריך שהוא מתקשה להגיד בקולו.
לא, זה לא ה־8 באוקטובר ולא ה־6 באוקטובר ולא ה־7 בספטמבר או נובמבר. זה 7 באוקטובר. האסון הנורא ביותר שקרה לעם היהודי מאז השואה. המראות הבלתי נתפסים של תינוקות יהודים נרצחים, של נשים נאנסות, של כפרים, יישובים וערים נכבשים, של בסיסים צבאיים עולים באש. ההורים שמחביאים את ילדיהם, הקשישים הנצמדים לדלת הממ"ד, הילדים שנרצחים מול הוריהם, וההורים הנשחטים לעיני ילדיהם. והאבא ההוא, מנתיב העשרה, שקופץ על הרימון כדי להציל את ילדיו. לא, הוא לא מצליח למחוק את כל זה מזיכרונו, מסיוטיו.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>>
זה קרה במשמרת שלו. זה מה שיהיה כתוב בספרי ההיסטוריה. הבן של ההיסטוריון היה האחראי. גם בוויקיפדיה, זה מה שיהיה כתוב. גם בלוחות השנה. הוא שאל את עצמו אם אפשר לעקור את זה. לשנות את זה. כמו שטראמפ פתח לעצמו רשת חברתית כשנמאס לו מהקיימות. הנה, גם הוא פתח לעצמו טלוויזיה. יש לו את ערוץ 14 ויש לו עוד הרבה ערוצים ומעריצים. והם בכלל לא מאשימים אותו ב־7 באוקטובר. זה לא הוא. הוא לא האשם, הוא הקורבן. כולם יודעים את זה! תשאלו את ינון מגל. את ברדוגו. והנה הבחילה חוזרת.
אם זה היה תלוי בו, אולי היה מוותר. הוא רצה ללכת לעסקת טיעון ולגמור עם זה. להתחיל לחיות כמו בן אדם נורמלי. היא, שבתחילה תמכה במהלך הזה, התחרטה. לא, הם לא יוותרו, היא החליטה. המדינה כפויית הטובה צריכה ללמוד לקח. הרי אין ישראל בלי ביבי. בלעדיו המדינה תישרף, היא אמרה. וצדקה. אלא שהמדינה לא נשרפה בלעדיו. היא נשרפה איתו.
הוא שאל את עצמו איפה טעה. איזו פנייה לא נכונה לקח. הוא ענה לעצמו שהוא לא טעה. שהוא צדק. שהוא תמיד צודק. אבל השאלה חזרה. יחד עם המראות והקולות. הרי הוא התרחק כל חייו מהרפתקאות. הוא לא חתר למלחמות. להפך! הוא נגד מלחמות. תמיד היה. בקמפיין הראשון הוא דיבר נגד אוסלו ואחרי שניצח הוא אימץ את אוסלו! הוא החזיר את חברון, הלך לוואי פלנטיישן, חיבק אפילו את ערפאת. כלומר, זה לא היה הוא, הכריחו אותו. ואחרי שפתח את מנהרת הכותל רץ לבית הלבן, ושוב חיבק את ערפאת. כי הכריחו אותו. לא הייתה ברירה. השמאל, בג"ץ, ברק, שקמה ברסלר. אה, רגע, היא עוד לא הייתה אז.
הוא התנגד להתנתקות! הוא מוכן להישבע על זה. הוא היה נגד. פשוט הכריחו אותו להצביע בעד. ואז הוא חזר לשלטון. נכון, הוא הבטיח להפיל את חמאס, אבל זה לא היה דחוף. הוא נמנע מעימות אמיתי עם החמאס שנים ארוכות. הוא לא רצה שייפלו הרבה חיילים. הוא לא רצה שהוא עצמו ייפול.
הוא ידע שאף ראש ממשלה מאז לוי אשכול לא יצא טוב ממלחמה. הוא לא רצה מלחמות. הוא הכיל את חמאס. הוא סגר אותם בכלוב וזרק את המפתחות לים. הוא הציף אותם בכסף. הוא אישר להם, שבוע לפני הטבח, הגדלה במספר הפועלים, בטווח הדיג, בהקצבת המזומנים הקטארית.
הוא לא רצה מלחמה. אז למה מאשימים אותו במלחמה? היא נכפתה עליו. למה הם לא מבינים את זה? גם בצפון! אחרי שאולמרט ההרפתקן יצא למלחמה מוזרה רק בגלל שחיזבאללה פלש לישראל, תקף סיור של צה"ל, הרג שני חיילים וחטף שניים נוספים! איזה מין חוסר אחריות זו? לסבך מדינה שלמה במלחמה בגלל תקרית גבול? הוא לא עשה את זה.
הוא שמר על השקט. בכל מחיר! אפילו כשקם בבוקר עם שלושה אוהלי חיזבאללה בצד שלנו, הוא לא חירחר מדנים, לא חימם את הגזרה, חתר להכלה, להמשך שקט ושלווה. עכשיו מאשימים אותו באסונות הללו, אסונות שהוא ברח מהם והתרחק מהם ונמנע מהם כל חייו!.
צחי נכנס וקטע את מחשבותיו. המטורפים האלו רוצים שהוא יגיע לכנסת להצביע. בן גביר משתולל שוב. כואב לו. הוא עוד מטושטש. למה זה מגיע לו? מי חסר האחריות וקצר הרואי שהפך את בן גביר לשר בכיר בממשלה? אה, רגע, הוא נזכר שזה הוא.
לא, הוא לא ייתן לבן גביר להפיל אותו. גם לא להשפיל אותו. הוא יקום, הוא יוריד איכשהו את הפיג'מה הממורטטת הזו, הוא ינסה ללבוש את המכנסיים. היום לא צריך עניבה. מה עם איפור שיער? יביאו לו לבית החולים. הוא יגיע זקוף לכנסת. הוא יצביע. עוד לא נולד המניאק שינצח אותו.
בדרך, במכונית המשוריינת, מוקף מאבטחים ושרתים, הוא בקושי הבליע את נאקות הכאב שלו. הוא רצה לחזור שוב להרדמה הכללית. לשכוח. לשקוע בשינה נעימה. אבל אז הוא נזכר בסיוטים ובמראות. אולי עדיף בן גביר. הוא ימשיך. הוא לא יוותר לו. הוא לא מוותר אף פעם, לאף אחד.
ושוב, הוא שואל את עצמו כשהשיירה חולפת בכניסה לבית המחוקקים, האם זה היה שווה? למה הוא צריך את כל זה? רק כדי שהיא תהיה מרוצה? כדי שהבן שלה יפסיק לצעוק עליו? כדי להיות בשלטון עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה? כדי שיוכל להמשיך לטוס על חשבון הציבור? אבל לטוס לאן? יש מקום שאפשר לטוס אליו שאין בו סיוטי לילה ומראות של טויוטות לבנות? חוץ מזה, שברוב המקומות אליהם אפשר לטוס, עוד עלולים לעצור אותו, הוא חושב, נאנח, יוצא מהמכונית בקושי, מזדקף איכשהו, בולע את הכאב ונכנס למשכן. יריביו אומרים שזו השפלה. הוא מצפצף. הוא מושפל, אבל הוא ראש הממשלה.
הכלבים והשיירה
עד כאן, קטע דמיוני שכתבתי בהשראת פגישה שהיתה לי פעם עם ראש הממשלה אריאל שרון. נפלה בזכותי האפשרות להיות העיתונאי האחרון שפגש את שרון בטרם שקע לתרדמת שממנה לא קם. זה קרה בין השבץ הראשון לשני. הייתה לי תקרית כלשהי עם לשכתו והוא ביקש לקרוא לי ולדבר איתי.
ישבנו כשעתיים. לבד לגמרי, בלשכה בירושלים. הוא סיפר לי על מה חלם כשהובל במסדרונות בית החולים במהלך השבץ המוחי הראשון, הקל, שבו לקה. הוא, וגם אני, עוד לא ידענו שבעוד כמה ימים הוא ילקה בשבץ השני, הקשה, שיסיים את חייו.
הוא סיפר לי שדמיונו באותם רגעים לקח אותו שוב לקרב לטרון. לשדה בוער. לזחילה בתוך האש, עם בטן נקובה, מוקף גופות של חבריו. זו הייתה שיחה מיוחדת, כמעט בלי פוליטיקה. שיחה על החיים, על תכליתם. שיחה של מנהיג קשיש, לא בריא, שפתאום מתחיל לחשוב על המוות. להרגיש את קרבתו.
אני מאחל לנתניהו בריאות מלאה (בלי ציניות). מהיכרותי את אישיותו, הוא משתדל לא לחשוב על המוות, למרות שנתקל בו לאחרונה פעמיים, בשתי הפעמים שבהן התעלף, בטרם הותקן בליבו קוצב לב. נתניהו כבר בן יותר מ־75. שרון היה בן 78 כשלקה בשבץ.
מצבו הבריאותי של נתניהו טוב לאין ערוך ממצבו של שרון ערב השבץ. ועדיין, נתניהו כבר נמצא בשלב שבו הוא מבין שהוא לא בן־אלמוות. שהוא בר־חלוף. שהחיים הם אירוע זמני ושביר. ששום דבר לא מובן מאליו. ושכל מה שנאמר כאן עליו, כבן־תמותה, יכול להיאמר גם על המדינה שאותה הוא מוביל לאבדון.
מכל התעלולים והמזימות שבהם נקט נתניהו כדי להמשיך לשרוד בשלטון ולהימלט מאימת הדין, המטורלל ביותר הוא הפיכתו של איתמר בן גביר לאושיה שלטונית לגיטימית ומינויו לאחד השרים החשובים ביותר בממשלת ישראל.
לכן, היה קשה לחמול עליו השבוע כשאותו בן גביר אילץ אותו להיגרר מבית החולים לכנסת כדי למנוע מהקואליציה הפסד משפיל. נתניהו הוא האחרון שמתרגש מהשפלות מהסוג הזה. הוא מוכן לעבור כל השפלה או עינוי או מה שלא תגידו, ובלבד שהוא יישאר ראש הממשלה. זה מצליח לו. הכלבים משפילים, השיירה עוברת.
הוא גם יודע לנקום. בן גביר עבר השבוע באולפן הפטריוטים בערוץ 14 את אחד הזובורים הפומביים המשפילים ביותר שנערכו באולפן טלויזיה, גם בסטנדרטים של הקרקס המכונה ערוץ 14. האלימות והצווחנות שבהן נתקל בן גביר, בניצוחו של ינון מגל, היו סוג של נקמה מאוחרת של נתניהו, באמצעות פרוקסיז. אם לאיראן יש את החות'ים, לביבי יש את הפטריוטים (ואין כאן ניסיון להשוות בין ביבי לאיראן, אלא בשיטת הפעולה באמצעות פרוקסיז בלבד). השואו הזה, בין עבדל מאלכ אל־מגלי לאיתמר בן גביר, עורר מחשבות גם לגבי העתיד.
נדמה לי שאפשר כבר להמר בוודאות קרובה שהדו־קרב הזה באולפן השבוע, היה העימות הטלוויזיוני הראשון בין שני המועמדים המובילים להנהגת גוש הימין הלאומני־פופוליסטי־חרד"לי בעידן שאחרי נתניהו. זו תהיה ההצגה הטובה בעיר. השאלה היא, איזה עיר. כנראה שלא תל אביב.
הרי אם זה היה תלוי בשני הג'נטלמנים הללו, העיר העברית הראשונה ואחת הערים המופלאות בעולם תעבור טיפולי המרה. כי תל אביב היא עיר של שיקוצים, פיגולים ועבודה זרה. זה לא מפריע לאחד מהם לרדת מדי פעם לסיבוב דאווין בחוף ולשני לגור בליבה של אותה עיר ולרדות מדובשה.
באידיאולוגיה, שניהם מנוגדים לגמרי לתל אביביות שהיא גם ליבת הכור של המצוינות הישראלית, העליונות הטכנולוגית, תרבותית, מדעית, אקדמית, יצירתית והומנית שיש לנו על פני אויבינו. אם פרצופו העתידי של הימין הוא פרצופם, הם עוד יגרמו לנו להתגעגע לנתניהו.
קצונה בת־ערובה
בינתיים, נמשך המאמץ של הקואליציה לרבע את מעגל הגיוס ולהביא נוסח חוק השתמטות שמצד אחד ירצה את החרדים ומצד שני ירגיע את הקולות המתנגדים בקואליציה, ובראשם יו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין.
על המהלך הזה מנצח, אם אפשר להשתמש במושג הזה, שר הביטחון ישראל כ"ץ. הסיפור של כ"ץ ראוי לעיון מעמיק. מערכת היחסים שלו עם נתניהו רבת שנים, מהפכים, עליות (מעט) ומורדות (די הרבה). כ"ץ הוא לא פראייר פוליטי. הוא יודע שנתניהו מעריך כוח והוא יודע להפעיל כוח. הוא בדרך כלל ידע להוציא מנתניהו מה שהוא רצה, דרך השפעתו ושליטתו המסוימת במנגנון הליכוד.
אלא שלאחרונה חל סחף גם בתחום הזה. כשמונה לשר אוצר, בממשלת החילופים עם בני גנץ, הסכים כ"ץ להיות המוציא לפועל של אחד המהלכים המקיאווליסטיים ביותר בהיסטוריה הפוליטית שלנו: לא להביא תקציב מדינה לאישור, רק כדי לא לקיים את הרוטציה בין גנץ לנתניהו.
פוליטיקאי שהוא גם פטריוט ישראלי לא היה מוכן לעשות מהלך כזה. ישראל הייתה בעיצומה של תקופת הקורונה, הכלכלה הישראלית שיוועה לתקציב ולרפורמות, כ"ץ ונתניהו לקחו אותה בת־ערובה כדי להיפטר מבני גנץ. באותם ימים היינו תמימים וחשבנו שגרוע יותר מזה, כבר לא יכול להיות. כמובן שטעינו.
אחרי שביצע את המשימה המלוכלכת הזו, כ"ץ היה בטוח שיקבל תגמול ראוי. במקום זה הוא קיבל את תיק האנרגיה ברוטציה עם אלי כהן, שקיבל את תיק החוץ. אבל כ"ץ הוא יהודי עם סבלנות, ובסוף היא השתלמה. הוא התחלף לא מזמן עם אלי כהן ונכנס למשרד החוץ, אבל זה היה רק הפרומו.
בינתיים התברר שחייבים לפטר את יואב גלנט. לא בגלל התפקוד שלו במלחמה (הוא היה שר ביטחון ראוי מאוד מה־8 באוקטובר והלאה). בגלל העובדה שגלנט סירב בביטחון למה שכ"ץ הסכים באוצר. גלנט סירב לתת יד להמשך השתמטות החרדים. הוא ידע שישלם על כך בכיסאו, ואולי גם בקריירה שלו, ועדיין התעקש.
אז פיטרו אותו. כ"ץ נכנס למשרד הביטחון בדיל ברור: הוא יסכים שאריאל אטיאס, נציגו של אריה דרעי, יהיה הפוסק והמנסח של חוק הגיוס החדש. וזה מה שקורה עכשיו. מה שכ"ץ עושה לרמטכ"ל הרצי הלוי הוא מהלך ביביסטי טיפוסי. אפשר גם לקרוא לזה סחיטה באיומים (בלי האלמנט הפלילי, כמובן). או שהרצי הלוי יתיישר עם חוק ההשתמטות החדש, או שגורלו יהיה כגורל גלנט.
איך מפעילים לחץ מקסימלי על רמטכ"ל? כל מי שהיה שם, יודע. דרך המינויים. וזה לא כי לרמטכ"ל חשוב מאוד למנות קצינים. זה הצבא. צה"ל הוא ארגון ענק. הארגון הגדול בישראל. סבבי המינויים בצה"ל הם מחזור החיים שלו. הם האנרגיה, הם מעגל התפקוד החיוני, מערכת כלי הדם שמזרימה אותו לכל חלקי הגוף.
הרמטכ"ל עוד הצליח להעביר סבב מינויים קטן בימיו הראשונים של כ"ץ במשרד הביטחון, ואז קיבל את הברקס. עכשיו גובים ממנו את המחיר. לא הלוי משלם את המחיר הזה. עשרות ומאות קצינים, בדרגות אל"ם ומטה, הם הקורבנות. קחו את מח"ט גבעתי למשל.
הוא נלחם כל המלחמה. הוא אמור להתחלף. הוא שחוק, הוא עייף, הוא צריך להמשיך הלאה. זה שמחליף אותו צריך להמשיך הלאה. זה שמחליף את זה שמחליף אותו צריך להמשיך הלאה. לכולם יש משפחות. יש ילדים. יש מערכות חינוך שצריך להירשם אליהן. יש חיים ומגורים לתכנן. לעבור דירה אם צריך. הדש"בים, דיוני שיבוצים בצה"ל, הם תעשייה מתמשכת, במחזוריות קבועה, שקובעת את המשך חייהן של מאות משפחות, או אלפי משפחות במצטבר. כשבולמים את הדבר הזה, משתקים את הצבא.
זה קרה בעבר כשאהוד ברק, שר הביטחון, החליט למרר את חייו של הרמטכ"ל הסורר שלו גבי אשכנזי. אז למדתי בפעם הראשונה על האפקט של עצירת מינויים בצה"ל. את השלכות הרוחב הקשות של אירוע כזה. עכשיו אנחנו נמצאים בשידור חוזר. לא התחקירים הצה"ליים מטרידים את כ"ץ. מה שמטריד אותו זה שהרמטכ"ל לא מתיישר עם החוק שכ"ץ ואריאל אטיאס מנסחים עכשיו. ואם הוא לא מתיישר עם זה, אנחנו ניישר אותו בכוח.
הבעיה היא שהלוי הוא לא הטיפוס שיתיישר תחת לחץ. הוא את הגיהינום שלו כבר קיבל ב־7 באוקטובר. זה יהיה לנצח רשום על שמו. הוא יודע את זה. הוא קם מתוך האפר הזה כדי לנצח במלחמה בכל החזיתות, להפוך את הקערה על פיה בכל המובנים. הוא יודע שנתניהו לוקח עכשיו את הקרדיט ומשאיר לו את החרפה. הוא לא מתרגש גם מזה. אבל הוא הודיע לשר הביטחון בשבוע שעבר שהחל משנת 2026 צה"ל יוכל לגייס את כל שנתון הגיוס החרדי. כן, ככה פשוט. השנה אפשר לגייס 4,800, בשנה הבאה 5,700, ובשנה השלישית (שמתחילה בסוף 2026) צה"ל יוכל לגייס את כולם.
ההודעה הזו טרפה את הקלפים של כ"ץ, אטיאס ושאר אלו שמנסים להנשים את הקומבינה ולהנציח את ההשתמטות. אז עכשיו מפעילים על הרמטכ"ל מנופי לחץ מאפיוזיים. והצבא משלם.
מה יקרה בהמשך? מה שקרה לגלנט. הלוי יוחלף. אם זה היה תלוי בי, הרמטכ"ל היה צריך להמשיך עד סוף הכהונה. לא כי הוא לא אחראי על 7 באוקטובר. הוא כן. הסיבה שהוא צריך להמשיך היא שהאחראים העליונים, אלו שמעליו, אלו שמחזיקים באחריות הכוללת לכל מה שקורה כאן, נמלטים מאחריותם, לא מכירים בה, לא מוכנים להקים ועדת חקירה, לא מוכנים לכלום ושום דבר. אז אם הממזרים שינו את הכללים, הם אמורים לחול על כולם.
כך או אחרת, הרמטכ"ל לא יישאר כאן עוד הרבה זמן. התחקירים הולכים ונשלמים. כשהוא יתפטר, יצטרכו למנות רמטכ"ל אחר. הממנה הרשמי שיביא את המינוי לממשלה הוא כ"ץ. הממנה המעשי, שיחליט על השם, הוא נתניהו. המועמדים ראויים. כולם. המוביל הוא אייל זמיר, אלוף במילואים, שריונר, קצין מוערך וראוי ביותר. הוא גם צבר ניסיון יקר ערך כסגן רמטכ"ל וכמנכ"ל משרד הביטחון. הוא עורר חשדות כשעבד בצמוד לגלנט, אבל צריך לקוות שזוהי מכה קלה בכנף.
מולו מתמודד סגן הרמטכ"ל המכהן אלוף אמיר ברעם. לוחם בכל רמ"ח ושס"ה, קצין נחוש ומקצועי שישמח מאוד אם ימונה לרמטכ"ל, ויצדיע ויילך הביתה אם לא. לידם תוסיפו, עם כוכבית, את שמותיהם של אלוף אורי גורדין, מפקד פיקוד הצפון המעולה (שלא עשה תפקיד סגן רמטכ"ל, אבל כבר התגברנו על חסרונות גדולים מזה), ואפילו את שמו המפתיע של מפקד חיל האוויר לשעבר עמיקם נורקין. הוא מייעץ לא מעט לנתניהו לאחרונה ונחשב מקובל.
אז מה יכריע ביניהם? זה פשוט: מי מהם שיתרצה ויתחייב מראש, כפי שעשה ישראל כ"ץ, שיתיישר עם חוק ההשתמטות ויתאים את עמדת צה"ל לקומבינה הנרקמת, הוא זה שיקבל את המושכות. מה נשאר לנו לעשות? להתפלל שכל ארבעת הקצינים המצוינים שנמנו כאן ישמרו על עמוד השדרה המקצועי, המוסרי והפטריוטי שלהם, ולא ייכנעו.
"אתה לא מאמין כמה כסף הצבא משקיע בזה", סיפר לי השבוע גורם צה"לי זוטר שמכיר מקרוב את הקמת חטיבת חשמונאים, החטיבה החרדית הראשונה של צה"ל. "בסיס הטירונים שהוקם להם הוא פשוט כמו בסרטים, חדרים כמו בבתי מלון, תנאים שאין לאף טירון בצבא. רק שיבואו. הם יקבלו כל מה שצריך, כולל סביבה סטרילית. נגמרו התירוצים. צה"ל הפנים את העובדה שצריך לגייס 10,000 חרדים, הוא משקיע ברצינות ועושה כל מה שצריך. כמה עצוב שהפוליטיקאים יהרסו גם את זה".
אין בג"ץ אחר
זאב קם, הכתב הפרלמנטרי של כאן, אמר השבוע ברדיו את המשפט הבא: "אם אתה חושב שאין אחריות לשופטי העליון, מי יצר את המציאות המטורפת הזאת שפורעי עזה וחמאסניקים מגיעים לגדר ואי אפשר לירות בהם?".
אני מעריך את קם. איש ימין, חובש כיפה, עיתונאי מקצועי, חרוץ, רהוט. העובדה שגם הוא נשבה בנרטיב השקרי שמאשים את שופטי בג"ץ בחרפת 7 באוקטובר היוותה עבורי (עוד) מכה בבטן. הנרטיב הזה הוא התירוץ המעודכן של כל אלו שמתנגדים עכשיו להקמת ועדת חקירה ממלכתית. ואין מגוחך ושקרי ממנו.
כזכור, אחרי הטבח כמעט כולם, גם בליכוד, תמכו בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. לקח כמה חודשים, והליכודניקים התקפלו תחת הלחץ. כששואלים איך יכול להיות שלפני שנתיים כולכם, כולל נתניהו, דרשתם הקמת ועדת חקירה ממלכתית תיכף ומיד ופתאום אתם נגד, הם עונים שגם את השופטים צריך לחקור. הם האחראים על מה שקרה לפרימטר בעזה! הם אחראים על הוראות הפתיחה באש! הם התערבו! הם קבעו! הם הכתיבו לצבא!.
כשמסבירים להם שזה לא היה ולא נברא, זה לא עוזר. מישהו לא מזמן אמר ש"השופטים יצרו אווירה" או ש"נוצר שיח". כששמעתי את זאב קם אומר את זה, יצרתי איתו קשר. אולי הוא מכיר עובדות שאני לא.
ובכן, הוא לא. הוא יודע שהוגשה עתירה לבג"ץ בעניין הוראות הפתיחה באש על הגדר בעזה. הוא יודע שבג"ץ דחה אותה מכל וכל, הצהיר שהוא לא מתערב ואיפשר לצה"ל לממש את מדיניות הפעלת הכוח והפתיחה באש שלו על הגדר. הזכרתי לקם שהרמטכ"ל היה גדי איזנקוט, שהוא השכיב את כל הצלפים של צה"ל על הסוללות מול הגדר ושאף פלסטיני לא חצה אותה במסגרת "צעדות השיבה" שנמשכו חודשים ארוכים. בזמן הזה צה"ל הרג 300 פלסטינים ופצע יותר מ־30 אלף על אותה גדר.
קם טוען שעצם העובדה שבג"ץ דן בעתירה ולא דחה אותה על הסף, עשה את ההבדל. מפאת כבודו, לא אחווה כאן את דעתי על הטיעון הזה. בניגוד לקם, אני הייתי כל הזמן הזה בקשר הדוק גם עם הצבא וגם עם המערכת המשפטית.
ביקרתי בעוטף, ביקרתי באזור הגדר, דיברתי עם מפקדי הפיקוד, עם מפקדי האוגדה, עם המח"טים. אף אחד לא הצר את צעדיהם. להפך. כשבג"ץ דחה את העתירה הם חשו מנצחים. עכשיו יש להם גם גושפנקה משפטית. בדיוק כפי שבג"ץ הכשיר בזמנו את הסיכול הממוקד.
בג"ץ, שנהנה (עדיין) משם מצוין בעולם, הוא זה שמאפשר לנו את כיפת הברזל המשפטית. הוא זה שהגן עד עכשיו על קצינינו ולוחמינו מהטריבונלים הבינלאומיים. בג"ץ של היום נחלש. השם הטוב שלו קועקע על ידי הלינץ' שכמעט נעשה בו בהפיכה המשטרית. אבל הוא עדיין כאן, חי וקיים. טוב שכך.
בשורה התחתונה, אין לשופטי בג"ץ שום קשר למה שקרה בפרימטר של עזה. האחראים הישירים למה שקרה שם הם הצבא והממשלה. בסדר הפוך. צה"ל, כי הפרימטר התמסמס לאורך השנים, מאלוף פיקוד אחד למשנהו. הממשלות, כי זו היתה מדיניותן. מדובר בעיקר בממשלות נתניהו, במדיניות ה"הכלה" של נתניהו, ובעובדה שנתניהו נמנע כל השנים מעימות עם חמאס וחתר בכל כוחו לרגיעה, לשקט, להסדרה.
אותם דברים בדיוק קרו גם בצפון. שאלתי את זאב קם אם העובדה שישראל לא הגיבה על שלושת אוהלי חיזבאללה בשטחה, או על הפיגוע במגידו, או על ניסיון החיסול של בוגי יעלון בפארק הירקון, האם גם זה בגלל "רוח בג"ץ"? בהגינותו, הוא הודה שלא, אין קשר.
יש בישראל מנגנון אחד ויחיד לחקירת אסונות לאומיים וטראומות מהסוג של 7 באוקטובר. קוראים לו ועדת חקירה ממלכתית. אין פטנט אחר. בדיוק כמו שאין בג"ץ אחר, אין פרקליטות אחרת, אין צה"ל ושב"כ אחרים, אין מוסדות חלופיים. כן, חלק מהמוסדות שלנו זקוקים לתיקון. אני בין המטיפים העקביים והראשונים לרפורמה במערכת המשפט. רפורמה, לא הריסה. תיקון, לא שעבוד. שמירה מוקפדת על עצמאות המשפט, לא הכפפתו לפוליטיקאים.
כך או אחרת, ועדת חקירה ממלכתית לחקר 7 באוקטובר חייבת לקום. רק על זה שהיא לא קמה, צריך להרעיד כאן את הרחובות ולהחריש את האוזניים. רוב עצום בציבור תומך בהקמתה. ועדיין, היא לא קמה. יהודה שפר, לשעבר משנה לפרקליט המדינה, הציע בשבוע שעבר רעיון: בשלב ראשון תוקם ועדת חקירה ממלכתית עם מנדט מוגבל רק לבירור הטענות בעניין ביצוע פשעי מלחמה על ידי ישראל (מה שיסייע לנו בהאג).
אחרי שיוודע הרכב הוועדה, הממשלה יכולה להרחיב את המנדט שלה. כשהממשלה תראה שלא, אהוד ברק לא יעמוד בראש הוועדה והיא תכיל אנשי מקצוע חסרי פניות בלבד (אני מעריך שבראשה יעמוד השופט אליקים רובינשטיין, המקובל על כל הצדדים), המנדט של הוועדה יורחב רטרואקטיבית ויכיל גם את בדיקת האירועים שקדמו ל־7 באוקטובר ואת הסיבות לטבח. ובא לציון חוקר.