"יהוד מזמן לא נראתה לי כל כך אטרקטיבית", אמרתי לחסון באותו ערב קריר לפני מספר שבועות, עת החלטנו אני וחברתי משכבר להיפגש. "יופי, תהנו מלא, אני אשתדל לא להתקשר אלייך, שתשלימו פערים", אמר בחיוך ונשק לי, כמו מבין כמה חיכיתי לפגישה הזאת.
משהו בשנה הזאת שחלפה, עם המלחמה, עם הלידה של יהלי, שינה לי הרבה בתפיסה שלי, בהבנות שלי את עצמי, עם ליבי, עם הדעות הקשות שהיו לי כלפי נפשי, עם הירידות האינסופיות על זה שאני לא מספיק.
אחת ההחלטות השכלתניות שלקחתי היא לתת צ'אנס לקשרים שהתמסמסו מסיבות שאינן ברורות עד הסוף. לשים כדרכי, את האגו בצד, ולהבין שאנשים משני צידי המתרס משתנים, גדלים, מתעצמים. אחד הקשרים המשמעותיים בחיי הבוגרים היה עם חברתי היפה. במשך שנים בילינו יחד לילות כימים (הטעות במקור).
היא הייתה שם ממש פיזית ונפשית בתקופת גירושיי הלא פשוטים, היא הייתה נסיעת השחרור הראשונה לחו"ל אחרי תקופה חשוכה, היא הייתה העוגן, האמת התכליתית, צחקה איתי עד שכאבה הבטן ובכתה איתי, שכאב, וכאב לא מעט. כמויות נייר ה"לילי" שנגמרו באותה תקופה אצלי בבית יכלו לייצר קוד קופון שווה בימים שאחרי עבוריכם, בשת"פ שהיה מרקיע שחקים והיה עשוי להעשיר את כיסיי, אולי.
היא הסבירה לי את חוקי הדייטים הלא ברורים, יישרה אותי כשהתאמצתי מדיי עבור גברים שלא תאמו את מידותיי, לימדה אותי מהו "גוסטינג" על שלל גווניו, כשהתעקשתי שאותו סלב שיצאתי איתו דקה וחצי, לא ענה לי להודעות, כשהייתי בטוחה שפשוט הוא ממש עסוק, או שהכלב שלו אינו חש בטוב, היא לימדה אותי על אופנה ( לא יודעת בכנות עד כמה הטמעתי), והיא הסבירה לי שהבגד הכי יפה הוא החיוך שלי, שבאמת טוב לי עם עצמי.
היינו צמודות אני והיפה. היו כאלה במקום העבודה שאפילו עקצו ואמרו שאנחנו זוג (מדהים שזה תמיד משפט שהגיע מגברים שהתחילו עם שתינו בנפרד, כאילו אנחנו לא מדברות על זה שניה אחר כך). ומעבר לזה שיופייה משך תשומת לב, היא הייתה מקסימה עבור עילי והוא כל כך אהב אותה והיא נשארה איתו בערבים שנראו חשובים מאוד דאז.
מירוצי הלילה השונים שעשיתי בתל אביב, ואף הגיעה לישון ולקחת את עילי לגן, כשאני טסתי לפנות בוקר לחו"ל, אפילו עם איזה אחד שכמעט שם לי טבעת על האצבע בפריז, רחמנא לצלן. הכרנו את המשפחות אחת של השנייה ופעם אחת שקרסה התקרה בדירתי (היוש דירות שכורות של תמ"א בגבעתיים) הגענו אני ועילי לישון אצל הוריה ופונקנו כיד המלך.
בכלל, היא הייתה יכולה לשמוע שאין לי מצב רוח באחד הערבים החורפיים, ולקחת מונית ותוך עשר דקות להיות אצלי. והיינו שותות לרוב ומקשקשות עד בלי די. זאת היא. חברה שמצאתי באמצע הדרך וידעתי שהיא תלך איתי עד סופה. ועל כן שהתחלנו להתרחק בתקופת הקורונה, הרגשתי שהיא חסרה לי כל כך. כל מיני דברים עברו עליה ועליי. נפגשנו לפני שנתיים במפגש חברתי, אבל הבנתי שאני חייבת איתה שיחת עומק חוצת להבות וספרי פילוסופיה למתקדמים.
ולמזלי הצלחנו לעשות זאת לפני מספר שבועות. והבנתי כמה לא הבנתי דבר. כמה שחשבתי שאני קשובה ומכילה והתבדיתי. כמה שאני מחזיקה מעצמי חברה עוטפת, לא הצלחתי לראות את הדברים בבירור עד הסוף.
והדבר המשמעותי ביותר שהבנתי הוא שלעתים הזמן אשכרה עושה את שלו. וכמה שאני לעתים מגחכת על תהליכים, הם קורים בלי ששמתי לב, השנים עושות את שלהן, ומשהו מתרכך, משתנה, מתבגר. פשוט אחר. אנשים שהם שלך ואיתך, חברי האמת, תמיד יהיו שם, גם אם לא מקרוב, גם אם רק יביטו ולא יתקרבו. וזה מרגיע ומשחרר ואני מרגישה שזכינו אחת בשנייה מחדש ואין מאושרת ממני, שנפגשנו שוב מחדש.