המתווה למינוי שופטים שהוסכם בין ההורים השכולים יזהר שי ודדי שמחי ליריב לוין אינו מושלם, אבל לדעתי הוא בסיס שאפשר לעבוד איתו, והכי חשוב: הוא מונע את המשבר החוקתי רגע לפני ההתנגשות. אבל זה לא מה שירגיע את מכונת הרעל, שהשופרות שלה כעת מנסים (אך לא יצליחו) להפוך את האלופים במיל' זיו, תיבון וגולן מגיבורים לבוגדים. מי ירענן את הזיכרון של השר ישראל כ"ץ, ששכח מי עמד בראש המדינה בשבעה באוקטובר? החרדים איבדו את הבושה - ופתחו במלחמת קודש נגד הגיוס. המבצר הקואליציוני האטום עומד עדיין על מכונו בכל הקשור לוועדת החקירה הממלכתית, אבל את האמת לא יהיה אפשר להסתיר עוד, והאם עובר משבר על משפחת נתניהו, כשמצד אחד של המתרס נמצא הבן יאיר ובשני האב בנימין?
מחושך לאור
זה קרה בשני ערוצים מקבילים: הראשון הוא שני האבות השכולים, השר לשעבר יזהר שי ותא"ל במילואים דדי שמחי. בנו של שי, ירון (נוני), לוחם בסיירת הנח"ל, נפל בקרב הגבורה על הגנת כרם שלום בשבעה באוקטובר. בנו של שמחי, גיא, לוחם בסיירת צנחנים, נרצח בשבעה באוקטובר לאחר שלחם בידיים חשופות נגד המחבלים בקיבוץ רעים, שאליו הגיע ממסיבת ה"נובה". כמה סמלי. שני צעירים בני אותו גיל, באותה דרגה (סמ"ר), שני לוחמים, אחד מסיירת נח"ל והשני מסיירת צנחנים, שנפלו באותו יום נורא, שיגרו לאחר מותם את אבותיהם לנסות להרגיע את הטירוף שמשתולל בתוכנו מעל שנתיים.
יזהר שי ודדי שמחי ניצבים, לכאורה, משני צידי המתרס. למרות שדדי שמחי אמר מיד לאחר שקבר את בנו ש"כולם צריכים ללכת הביתה", כולל נתניהו וממשלתו והוא אוחז בדעה הזו עד היום. שי ושמחי מתנהלים יחד, מתווכחים ולא מסכימים על הכל, אבל הם מבינים שהם לא משני צידי המתרס, אלא בצד אחד שלו. הצד הציוני, הישראלי, הפטריוטי. מה שמשותף כמעט לכולנו.
על המסלול השני יש לי הרבה פחות מילים טובות: שר המשפטים יריב לוין, מי שחתום כמעט יותר מכל אחד אחר על החורבן שחווינו כאן (היחיד שאחראי יותר ממנו הוא נתניהו), וגדעון סער, מי שלקח ארבעה מנדטים של מצביעים ליברלים שרואים בביביזם איום משמעותי על החלום הציוני, והעביר אותם לצד הביביסטי רק כדי להנשים את סיכוייו לשרוד על המפה הפוליטית. הוא עשה את זה אף שדעתו על ביבי והביביזם זהה לחלוטין לדעתי.
אני לא יודע מה קדם למה. לפני כמה שבועות סיפר לי אחד ממקורותיי שגדעון סער ויריב לוין מגבשים הסכמה על מתווה לרפורמה במערכת המשפט. עיקריו, כפי שסופרו לי, מזכירים מאוד את מה שפורסם אתמול. אלא שמתווה שעליו מסכימים שני גורמים בתוך הקואליציה, אינו סיפור. כשלמתווה הזה שותפים גם שני אבות שכולים, אחד מהם ליברל מוצהר ושר לשעבר מטעמו של בני גנץ, השני איש ימין, זה הופך לסיפור.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>>
שמחי ושי "התחברו" אחרי השבעה באוקטובר, בנסיבות טרגיות. הם מדברים כבר חודשים ארוכים ומנסים לטכס עצה בשאלה איך מורידים את מפלס הלהבות, איך עושים משהו כדי להתחיל לטהר את האווירה ולהגיע להסכמות בסוגיות שקורעות אותנו. הם מרגיזים זה את זה מדי פעם, אבל מתגברים. "אנחנו מייצגים כאב", אמר לי אתמול שי, "כאב גדול של ישראלים מכל הכיוונים הפוליטיים, כאב על מה שקורה כאן, כאב גם על האובדן האישי של שנינו. ושנינו שומעים מהרבה מאוד חברים שלנו כבר הרבה זמן את התקווה לקצת שקט, לקצת אחדות. אנשים אומרים לנו 'תגמרו כבר את הרעש הזה, נמאס מהמריבות האינסופיות'". שי ביקש אתמול להבהיר: "אני לא מייצג אף אחד ולא נבחרתי או נשלחתי על ידי אף אחד. אני מייצג רק את עצמי ומנסה לעשות טוב. נדמה לי שזה המצב גם אצל דדי".
זה התחיל בצורך להקים ועדת חקירה ממלכתית. השניים הגיעו למסקנה שצריך להילחם על זה, לקדם את זה, ואולי להגיע לסוג של הסכמה. שניהם שילמו את המחיר הכבד ביותר שאפשר להעלות על הדעת. שניהם מאמינים שצריך חקירה אמיתית, מעמיקה, שלא תטייח כלום. אבל אז הם הבינו שיש משהו דחוף עוד יותר. המשבר החוקתי שמגיע בימים אלה לנקודת רתיחה. הם התחילו לדבר עם אנשים. משפטנים משני הצדדים. פוליטיקאים מכל המפלגות. הם הגיעו למסקנה שדווקא בנושא הוועדה לבחירת שופטים, הפערים לא כאלה גדולים. ההסכמה לא כזו דמיונית.
אחרי שמיפו את הפערים ושרטטו את קווי המתאר, החלו לקיים מגעים קדחתניים, חשאיים מאוד, עם כל הצדדים הנוגעים בדבר. הם היו גם אצל הנשיא הרצוג וקיבלו את ברכתו. הם גיששו אצל השופט עמית אבל הוא, בצדק רב, לא הסכים לשמוע פרטים כלשהם, כדי לא לזהם את ההליך ואת מעמדו כשופט. הם הבינו שצריך להשקיע ביריב לוין. המחולל הגדול של הכל.
ביום שלישי השבוע הם זומנו למפגש מכריע אצל לוין, במשרד המשפטים בירושלים. השעה הייתה 11 בלילה. זמן קצר קודם לכן הסתיימה עוד ישיבת סרק של הוועדה לבחירת שופטים. הטוויטר המה הודעות מלחמתיות של כל הצדדים. לוין המשיך להטריל את הוועדה, להתנהג כאילו אין מעליו חרב מתהפכת של צו בג"ץ, לאיים במלחמה. תוך כדי כל זה, הוא נכנס לשיחה עם שי ושמחי בלשכתו.
הפגישה הייתה טובה. חובה להדגיש שהם לא דנו איתו על כל "מתווה ההסכמה" שפורסם אתמול מטעמו ומטעם גדעון סער. הם לא בעניין של חוק יסוד החקיקה וכל שאר הסעיפים. הם עסקו רק בעניין הוועדה למינוי שופטים, זהות נשיא העליון הבא והדרך שבה ייבחרו השופטים בעתיד. כל זה ייכנס לתוקף רק מהכנסת הבאה. כן, לקואליציה יהיה יתרון בוועדה, אבל לא תהיה לה בלעדיות. ואסור לשכוח: גם האופוזיציה יכולה למצוא את עצמה קואליציה. זה עניין הפיך.
הישיבה הייתה חשאית ונותרה כזו עד יום חמישי אחר הצהריים. הם הוציאו טלפונים. לוין נתן להם להאמין שכל מה שהוא עושה, נעשה על דעתו של בנימין נתניהו. הוא אמר להם שהוא מאמין שהקואליציה תתיישר. יהיו בעיות פה ושם, אמר, אבל נתגבר. שי ושמחי ניהלו מגעים גם עם הצד השני. גם שם, הם קיבלו סימנים מעודדים, אם כי לא מפורשים ולא סופיים. הם הבינו שיחטפו אש מכל הכיוונים, אבל זה לא הרתיע אותם. מבחינתו של יזהר שי, המאמץ שווה את הסיכון.
"אני לא דובר של הבן שלי, אבל אני מרגיש שאני עושה את זה בשבילו", אמר לי אתמול, "יחד עם נוני, הבן שלי, נהרג גם שוהם בן הרוש, אחיו לנשק בסיירת. שוהם היה מחיספין, משפחת מתנחלים, אנשי ימין. הוא וירון היו מנוגדים לגמרי בתפיסה הפוליטית ובתפיסת העולם, אבל הם היו אחים לנשק ונפלו יחד באותו קרב גבורה. זה מה שהנחה אותי. הגיע הזמן שההסכמות שלנו יקרו גם בחיים, ולא רק לאחר המוות. יש לנו מכנה משותף, צריך למצוא אותו".
המתווה שהוסכם בין שי, שמחי ויריב לוין אינו מושלם, כאמור. יש בו מגרעות. אבל יש בו גם יתרונות. נכון, הווטו של שופטי העליון על מינוי שופטים לעליון מתמוסס, אבל זה לא מקנה לקואליציה פוליטית אפשרות למנות שופטים כרצונה. היא זקוקה להסכמה של האופוזיציה (נציג אחד לפחות) ואם אין כזו, הולכים למה שנקרא "מבוי סתום" למשך שנה ואחריה בוחרים שופט מתוך שלוש אופציות. צריך לסתום עוד כמה לקונות, להדק כמה חגורות בטיחות. צריך, למשל, לוודא שאם נציג האופוזיציה בוועדה הופך לחבר קואליציה (כפי שקרה עם גדעון סער, למשל), האופוזיציה מחליפה אותו. וצריך שיו"ר האופוזיציה יוכל למנות אותו, ולא הכנסת.
צריך עוד עבודה כאן. לא מעט עבודה. אבל המתווה הזה הוא בסיס שאפשר לעבוד איתו ולהביא אותו למשהו קביל וממשי. ויותר חשוב: זו כבר אינה הפיכה משטרית. אין כאן הכתבה של כללים על ידי השלטון במחטף, כפי שניסה לעשות יריב לוין בינואר לפני שנתיים. יש כאן דיון, יש כאן פרק זמן, יש כאן הפסקה, יש כאן לא מעט הישגים לצד שלנו. יש כאן עם מה לעבוד.
אתמול, כשחשפתי את דבר קיומה של היוזמה והמתווה, החלו המצקצקים לצקצק. לכל אחד יש תיקון קוסמטי כלשהו לסעיף הזה או לסעיף ההוא. נפתח מרוץ אינטרנטי של הוכחות, טיעונים, חסרונות וטינופים. כולם הפכו למומחי משפט, לכולם יש מה להציע ומה לתרום ומקל לתקוע בגלגלים. הגישה אמורה להיות הפוכה: מי שאוהב את המדינה הזו, צריך לעשות הכל כדי שיושג מתווה, כדי שתהיה הסכמה, כדי שאפשר יהיה להרגיע לפחות חלק מהטרללת שמטרללת את חיינו, תוכניותינו וחלומותינו כבר שנתיים.
לא, אני לא תמים. המתווה הזה, גם אם יושג ויאושר, לא ירגיע את מכונת הרעל. טלי גוטליב תמשיך להשתולל. מאי גולן תמשיך לצווח. ניסים ואטורי ימשיך לטנף. יאיר נתניהו ימשיך לצייץ. ערוץ 14 ימשיך להתגולל על הרמטכ"ל ועל צה"ל. החרדים ימשיכו להשתמט. הקואליציה תמשיך לבזוז, לגנוב, לחגוג כאילו אין מחר ולהוביל את הכלכלה, החברה והביטחון לעבר התהום. הדברים האלה לא יחלפו מאליהם.
אבל לפחות מנוע בעירה אחד של הרס יושתק. המשבר החוקתי שמאיים על היסודות שעליהם מושתתת הדמוקרטיה הישראלית. השופט יצחק עמית ייבחר לנשיא העליון. לוין לא יוכל להנחית מועמדים נטולי כל ניסיון שיפוט או קרדיטים ראויים על העליון בשנתיים הקרובות. עצמאות המשפט תישמר, לאור העובדה שצריך הסכמה של נציג אופוזיציה לכל מינוי שופט. אפשר יהיה לנשום קצת. ועוד משהו: אפשר יהיה להתייצב מול המראה וההיסטוריה ולדעת שהושטנו יד. עשינו הכל כדי למנוע את הקרע שמאיים על עצם קיומנו כאן.
אני לא יודע מה קדם למה, הסכמות לוין־סער או מסע הגישושים, המגעים והפגישות שניהלו שני האבות השכולים. זה גם לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי זה שצריך, איכשהו, למצוא דרך לפשר את הפשרה הזו בלי להגיע למלחמת אחים. אם על הדרך מתברר שעמית יהיה נשיא העליון ולוין לא יוכל להנחית בשנתיים הקרובות שופטי־בובה מטעמו ללב העליון, מה טוב. ולמי שמודאג מכך שאי אפשר יהיה לפסול חוקי יסוד, יש סיבה לדאגה.
בכל הקשור לחוקי היסוד ומתווה החקיקה שהציעו אתמול סער ולוין (שלא על דעתם של שמחי ושי): כדי שההצעה הזו תהיה קבילה, צריך להיות ברור שמספר חוקי היסוד יהיה מוגבל מאוד והם יעסקו רק בנושאי מקרו. עוד צריך לוודא שהדרך בה מחוקקים חוק יסוד אחרת מהדרך בה מחוקקים חוק רגיל: צריך רוב מיוחס וצריך גם תמיכה מסויימת של האופוזיציה. אם שני התנאים האלה יעוגנו, אפשר "לבלוע" את שריונם של חוקי היסוד מפני התערבות של בג"ץ, למעט במקרים של פגיעה בהליך הבחירות ובשוויונן.
דאגה במחילות הרעל
כל האמור לעיל לא משנה בשלב הזה את מפלס טירוף המערכות שאליו גוררת אותנו הקואליציה על בסיס יומי. התיאבון של החברים האלה רק הולך ומתגבר. חוסר הבושה הפך לסמל המסחרי שלהם. הם משקרים בגאווה, מרמים וגונבים בחדווה, לא רואים אף אחד בעיניים ועולצים כשתופסים אותם על חם. שיכרון הכוח הזה מוכיח בינתיים את עצמו. כשהמשטרה מסורסת ומשותקת ומשלטי מפתח כמו נציב שירות המדינה ומבקר המדינה הפכו לבובות משטריות, אפשר להמשיך לרקוד על סיפונה של הטיטאניק עד הודעה חדשה, או עד הקרחון. מה שיבוא קודם.
ביממה אחת השבוע (כפי שתיאר יאיר לפיד מעל דוכן הכנסת) ראינו את "שר התקשורת" קרעי מודיע שלא יכבד את פסיקת בג"ץ, כי היא "לא חוקתית", את השר עמיחי שיקלי מוחא כפיים בבית המשפט לנגד שגנב חומרים סודיים ביותר מצה"ל, את החוצנית טלי גוטליב צווחת ומטנפת את הפרקליטות, מודיעה שלא תגיע לחקירה ומנכסת לעצמה חסינות קוסמית דמיונית, את סגן יו"ר הכנסת ניסים ואטורי מודיע שסגן הרמטכ"ל לשעבר אלוף יאיר גולן בוגד, ואת שר הביטחון ישראל כ"ץ מנסה לרמות את בג"ץ. אה רגע, שכחתי את המגפון האנושי המתקרא גם מאי גולן, שהודיעה שערוץ 12 זייפו את קולה באמצעות AI, כלומר בינה מלאכותית. אם תשאלו אותי, כדי לזייף את הגברת הזו, צריך הרבה דברים. בינה היא לא אחד מהם.
באותם ימים ממש הגיעה לשיאה מערכת השמצה, גידופים ושיימינג של מכונת הרעל נגד שלושה אלופים במילואים שעזבו הכל, עלו על מדים ונשק ויצאו להילחם ב־7 באוקטובר כדי להציל חיים ולהרוג מחבלים. האלופים ישראל זיו, נעם תיבון ויאיר גולן הפכו, כמעט בבת אחת, מגיבורים לבוגדים. גם העובדה שהכל מצולם, מתועד ומונצח, עדי הראייה עוד בחיים, כמו גם הניצולים, לא מפריעה לשופרות, לא מפריעה למגפונים, לא מפריעה למכפישים. טוב עשה ישראל זיו שהחל לאיים בתביעות משפטיות. אחד אחד ובאין רואה הם החלו להתנצל. להתנצלותה של אילה חסון, שאין שום משימה ביביסטית שתהיה קטנה למידותיה, עדיין ממתינים.
הסיבה לכל זה פשוטה: במשך שנים מחנכים תלמידיו של בנימין נתניהו ("השמאל שכח מה זה להיות יהודים") את הציבור שה"סמולנים" (ישראל זיו, ככל הידוע לי, כלל אינו שמאלן) הם בטלנים סובאי אספרסו שיבולת שועל בבתי הקפה התל אביביים, תבוסתנים אוהבי ערבים ומלטפי מחבלים שתוקעים מקלות בגלגלי הביטחון ומרעילים את בארות האומה. אלא שאז הגיע 7 באוקטובר. כשנתניהו עוד הזיע חסר אונים במעון ראש הממשלה וניסה להבין את גודל האסון שמדיניותו המיטה עלינו, השלישייה המוזכרת למעלה כבר נלחמה בשדה הקרב. בגבורה עילאית, יש לציין.
התזה קרסה. קחו אותם, חברו אליהם את "אחים לנשק", שהצילו את המדינה בשבועות הראשונים אחרי הטבח, את כלל ארגוני המחאה שהתגייסו על מלא כדי למלא את הוואקום שהותירה המדינה המופקרת, ותבינו את הדאגה במחילות הרעל.
אז מה עושים? מתנפלים. זה לא רק שמנסים להפוך את העובדות ולהעלים את מה שקרה ב־7 באוקטובר, מנסים גם להפוך את האלופים הללו לבוגדים. לא פחות. וכל המרבה, הרי זה משובח. לאות הצטיינות מיוחד זוכה כאן שוטה העיירה הקבוע, המכהן גם כסגן יו"ר הכנסת, ניסים ואטורי. נדמה לי שיאיר גולן צריך לשלוח לנ"ל זר פרחים מושקע על מסע היח"צ שלו זכה בעקבות גידופיו. הבעיה היא שוואטורי כלל אינו מוטרד מזה שנתפס בקלקלתו פעם נוספת. הוא, את הלייקים שלו, קיבל. אף אחד כבר לא מנסה לבדוק את העובדות או להגיע לחקר האמת. העיקר שהבייס מרוצה. את כל השאר תעשה המכונה של ערוץ 14.
הריכוך הארטילרי של כ"ץ
ואם כבר הגענו לערוץ 14, הרי שהחברים העלו השבוע הילוך בכל הקשור לאינתיפאדה על הראש של הרמטכ"ל, רב־אלוף הרצי הלוי. כמות הגידופים והטינופים שהאיש הזה, שנלחם כבר שנה ושלושה חודשים, חטף מהערב־רב המוסת ב"ערוץ המורשת" חסרת תקדים. כל זה, כאילו על פי סימן מוסכם.
את הריכוך הארטילרי ביצע השר הממונה, ישראל כ"ץ. שוב, במקום לסגור דברים מול הרמטכ"ל כנהוג, בפגישת העבודה הקבועה או בין הלשכות, הוא מודיע להלוי הודעות באמצעות התקשורת. הוא עושה הכל כדי להשפיל אותו. הסיבה? ברורה. צה"ל התעקש השבוע לכלול בתשובה לבג"ץ את המספרים שהוא מסוגל לגייס מקרב החרדים. זאת, אף ששר הביטחון ניסה להשאיר אותם בחוץ. כלומר, להעלים מבג"ץ נתונים חיוניים.
הסיפור פשוט: כששר הביטחון הקודם הורה להוציא 7,000 צווי גיוס לאברכים ולתלמידי ישיבה, הדיחו אותו. עכשיו הרמטכ"ל מודה שהצבא מסוגל לגייס את החרדים, אז מדיחים אותו. כלומר, לא מדיחים אותו. לזה אין להם אומץ, בינתיים. אבל מנסים למרר את חייו, להמאיס עליו את כהונתו, לגבות מחיר מדובר צה"ל. כנהוג במשפחות הפשע הטובות ביותר.
"לא ייתכן מצב", כתב שר הביטחון בהודעה לתקשורת "בו יצטייר שצה"ל חושש מביקורת ומשקיפות ציבורית נדרשת נוכח חומרת האירועים שאירעו בשבעה באוקטובר בעת שפיקדת על צה"ל". את זה הוא כתב כדי שצה"ל ישתף פעולה באופן מלא עם מבקר המדינה שמבקש לחקור את אירועי השבעה באוקטובר.
ובכן, צריך לשאול את השר כ"ץ: מי עמד בראש המדינה בשבעה באוקטובר? ולמה הוא חושש מ"ביקורת ושקיפות ציבורית נדרשת"? ומי היה זה שקבע שאין לפגוע בחמאס ואין לצאת למבצע צבאי בעזה, אף שהבטיח שיעשה את זה מיד אחרי שייבחר? ומי היה זה ששחרר את יחיא סנוואר ועוד למעלה מאלף מרצחים? ומי היה זה שהביא את הכסף הקטארי לרצועה? ומי היה אבי הקונספציה?
כל אלה נעלמו מעיניו של שר הביטחון, שהציע בזמנו להקים עבור העזתים אי מול חופי עזה כדי לסייע לכלכלתם. ואם שר הביטחון תומך ב"ביקורת ושקיפות ציבורית", מדוע הוא לא תומך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית? הרי רק לפני שנתיים הוא עצמו דרש להקים ועדה כזו בגלל "פרשת הרוגלות" המגוחכת.
ומבקר המדינה, האם הם באמת מאמינים שבדיקתו של מתניהו אנגלמן, שמונה על ידי נתן אשל בשליחות המשפחה, הוא הגורם שעליו צריך להטיל את בדיקת המחדל הגדול ביותר בתולדותינו? האם יש כאן מישהו שאינו שוטה, חירש או קטן (מדובר בביטוי, כמובן שהחרשים או העיוורים או כל בעלי הלקויות האחרים כשירים לא פחות מהאנשים הבריאים) שלא מבין שתפקידו של אנגלמן בכוח הוא לטהר את הדרג המדיני ולהפיל הכל על הדרג הצבאי?
הנה דוגמה נוספת: עוד מאור, שמכהן גם, כמדומני, ככתב המדיני של ערוץ 14, כתב השבוע את זה: "הטרגדיה של הרצי הלוי היא בחוסר היכולת המאוד אנושי להשלים עם העובדה שהוא אחראי כרמטכ"ל למחדל הביטחוני הגדול והנורא בתולדות המדינה".
ראשית, צריך לתקן: הרצי הלוי כבר אמר בקולו הרבה יותר מפעם אחת שהוא האחראי הישיר מבחינה צבאית על המחדל הזה. אמר, חזר על אמירתו, וחזר עליה שוב. הוא גם יודע שיצטרך לפנות את מקומו שלא כדרך הטבע, לאחר שיסיים את המלחמה והתחקירים. אבל מה עם זה שהיה כאן ראש הממשלה? זה שהסביר בקולו שראש הממשלה אחראי גם על מערכת הביטחון, ש"עכשיו זו המשמרת שלנו", שהאחריות של ראש הממשלה כוללת והוא צריך לבדוק, לדעת, לחקור, לדרוש ולוודא בעצמו את מצב הצבא, מצב הביטחון, מצב הכוננות? מה איתו?
הם לא מתמקדים רק ברמטכ"ל. הם מתנפלים גם על הצבא. בכיר בערוץ 14 טען השבוע, בעברית ובאנגלית, שצה"ל הוא הצבא התבוסתני בעולם, הצבא היחיד שמפקדיו בולמים את המלחמה, משדרים רפיסות, מאותתים לדרג המדיני תבוסתנות. טאלנט מפוקפק אף יותר, באותו ערוץ, פירט וטען שהצבא נמצא באפס מעשה, יש בעצם "שביתה איטלקית", ברצועה יש רק שלוש חטיבות, אוגדה 98 "באפס מעשה", איו"ש הבוערת נטושה כמעט לגמרי, וכו' וכו'.
מאיפה הם מביאים את עזות המצח הזו? לדבר ככה על צבא שנלחם כבר שנה ורבע בשבע חזיתות, שהפך את הקערה על פיה, שקבר למעלה מ־800 לוחמים, שהכריע את כל האויבים ללא תנאי, שאיבד סד"כ של אוגדה לוחמת בקרבות? את כל זה הם טוענים כשצה"ל קובר השבוע שישה הרוגים בעזה ואנחנו מוסיפים לזה עוד שלושה נרצחים בפיגוע. את כל זה הם טוענים כששר הביטחון מנסה להסתיר מבג"ץ את הנתונים האמיתיים על גיוס חרדים, כשהשופט השמרן סולברג מזדעזע לראות ש־80 אלף חרדים בגיל גיוס לא מתגייסים, כשהחרדים עצמם ממשיכים לחרוץ לשון ולהציב אולטימטום ואחד מעיתוניהם מקדיש את עמוד השער שלו אתמול למדריך מיוחד לאלה שמקבלים צו גיוס.
כך תתחמקו מגיוס, נכתב שם. הכותרת הראשית: "המלחמה עולה שלב. צה"ל בקריאה לגיוס מלא לבני הישיבות!!". לרגע חשבתי שהם מדברים על הנופלים, על הפצועים, על הלוחמים הסדירים והמילואימניקים שממשיכים להיטחן ולהיכתש תחת הנטל, אבל אז הבנתי שהייתי תמים. הם מדברים על עצמם ועל הדרכים שבהן יוכלו להמשיך להנציח את השתמטותם.
מסע שמד
במקביל, נמשך מסע השמד שמנהלת הקואליציה נגד סכנת ועדת החקירה הממלכתית. עד לא מזמן, לא מעט ח"כים ושרים בקואליציה עצמה תמכו בהקמתה של ועדה כזו. אבי דיכטר, מירי רגב, ניר ברקת ורבים אחרים. אף אחד לא האמין שאפשר לא להקים ועדת חקירה ממלכתית אחרי מחדל מחריד כזה. גם העובדה שאותם אנשים עצמם, בהנהגתו האישית של נתניהו, דרשו הקמת ועדת חקירה ממלכתית רק לפני שנתיים, הפכה את העניין הזה לקונצנזוס. אגב, אנקדוטה קומית: ח"כ קטי שטרית קראה להקמת ועדת חקירה ממלכתית אחרי גמר הגביע ב־2023, כדי לתבוע את עלבונה של בית"ר ירושלים "הנרדפת על ידי ההתאחדות". בחיי, זה אירוע שקרה.
אלא שאין קונצנזוס שמסוגל לעמוד נגד מכונת הרעל. השבוע נזכרתי שלפני קצת יותר מחודשיים, בהופעתו האחרונה בעצרת האו"ם בניו יורק, התפאר נתניהו בעצמאותה של מערכת המשפט הישראלית. בהתייחסו לתביעות נגד ישראל בבתי הדין הבינלאומיים בהאג, הוא אמר שהעובדה שהטריבונלים הנ"ל לא מתייחסים לישראל כלשאר המדינות הדמוקרטיות שבהן יש מערכות משפט עצמאיות, היא אנטישמיות. ובכן, נדמה לי שהקואליציה אנטישמית.
כך או אחרת, השבוע התרחשה תקלה מביכה ואפילו משעשעת בנושא הזה. משפחות "מועצת אוקטובר" (כ־1,100 משפחות שכולות, משפחות חטופים או פצועים) עלו לכנסת ודיברו בפני ח"כים. שני ח"כים של ש"ס שהקשיבו למשפחות הללו הודיעו מיד אחר כך שהם תומכים ללא סייג בהקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. הח"כים יוסי טייב וינון אזולאי הלכו אחר הלב, אחר הבטן, אחר ההיגיון הפשוט, האמת והצדק. ברק סרי שישב באותו ערב באולפן "המהדורה המוקדמת" ומבין דבר או שניים בש"ס, נשאל על ההתפתחות המפתיעה הזו והעריך שתוך דקות תתפרסם הודעת הבהרה.
כך היה. תוך דקות. מאחורי הקלעים, אצל נתניהו נבהלו וחששו שמדובר כאן במהלך שיזם אריה דרעי ששוב נעלב, נפגע או החליט לנקום על משהו. אז הרימו לדרעי טלפון והבינו שאין אירוע. הוא לא היה מתואם עם הח"כים. דרעי הרים טלפון לשני הח"כים ואכף עליהם "הודעת הבהרה" כלשהי. המבצר הקואליציוני האטום עומד עדיין על מכונו בכל הקשור לוועדת החקירה, אבל את האמת לא יהיה אפשר להסתיר עוד. רובם של הח"כים של ש"ס מאמינים שצריכה לקום ועדת חקירה ממלכתית. כך גם ביהדות התורה. גם בליכוד יש מספר לא מבוטל של ח"כים שיודעים את האמת ומבינים אותה. כל אלה עבדים נרצעים של הביביזם. הם יישאו על מצפונם את הקלון הזה עד יומם האחרון.
רילוקיישן זוחל
את המאבק נגד ועדת חקירה ממלכתית מנהלת מרחוק הגברת שרה נתניהו. ידיעה מפורטת בנושא פורסמה השבוע ב"ישראל היום". זה מביא אותנו לשאלה מה עושה הגברת נתניהו במיאמי, האם יש לה תאריך חזרה, כמה זה עולה לנו ואיך יכול להיות שמשפחת נתניהו מבצעת מול עינינו רילוקיישן זוחל ואין פוצה פה ומצפצף.
מה שאפשר להגיד כרגע זה שאכן, אין לשרה נתניהו תאריך חזרה ארצה. אף אחד לא יודע להגיד מתי היא חוזרת, האם היא חוזרת, או למה היא נסעה. מקורבי המקורבים של נתניהו, שנשאלים על כך בחוגים סגורים, סופקים כפיים ואומרים ש"אין לאף אחד שליטה על זה". מה שמספרים באותם חוגים הוא על משבר משפחתי אמיתי, משמעותי, שפיצל את המשפחה הגרעינית (תרתי משמע) הזו לשניים: בצד אחד של המתרס יאיר נתניהו, בצד השני אביו, בנימין נתניהו.
על פי הסיפור הזה, נתניהו האב זועם לכאורה על בנו שחזר לצייץ ולהפיץ תיאוריות קונספירציה הזויות, והיחסים הגיעו לכדי משבר אמיתי. הרעיה, שרה נתניהו, התייצבה לצד בנה בכורה ואף הצטרפה אליו במיאמי. הבן אבנר התייצב לצד אביו. הדברים מעוררי פליאה, בעיקר לנוכח הניתוח שעבר נתניהו לאחרונה, ניתוח לא קל, שמצריך התאוששות מורכבת. ניתוח שמצריך טיפול אישי, אינטימי, אפילו בעניינים הפשוטים ביותר של סדר היום, כמו רחצה והלבשה.
הזוגיות בין שרה לבנימין נתניהו הרגילה אותנו לזוג טוטאלי, לכך שהיא ניצבת לצידו בכל עת, כל העת, בכל מקום, זמן, מזג אוויר ונסיבות. והנה, האיש מנותח בהרדמה מלאה והגברת איננה. מה כל זה אומר? אני לא יודע.
אני מניח שהתא המשפחתי ישרוד את המשבר. משברים מהסוג הזה, אם אכן מדובר במשבר, קורים במשפחות הכי טובות. או גרועות. איך זה ישפיע עלינו? אני לא יודע. בינתיים, כל מה שאני יודע שזה משפיע על התקציב שלנו. נוכחותה של הגברת במיאמי פרק זמן ארוך כל כך, תחת אבטחה כבדה, עולה מאות אלפי דולרים ואף יותר. תוסיפו את זה לאבטחה הכבדה סביב הבן ותקבלו משרד ממשלתי קטן. מצד שני, יש לנו כבר יותר מ־30 משרדים ממשלתיים, רובם לא קטנים בכלל. אז קטן עלינו