כבר מספר שבועות שאני חושבת עם מי הייתי מתחלפת ל־24 שעות. ייתכן שהעיסוק בשאלה נועד לעורר בי שוב ושוב את המסקנה שכתבתי בטורי הקודם: לכל אדם יש סיפור ולעולם אין לדעת מהו. בהתחלה היא נראתה כמו משחק מחשבתי, אבל ככל שאני שואלת אותה שוב ושוב, אני מגלה שהיא דורשת הרבה יותר מזה. השאלה מחייבת להיפרד מהשיפוטיות ולנסות להבין: איך נראה העולם דרך העיניים של מישהו אחר? האם זה אפשרי?
 
אולי הדרך היחידה לענות על כך היא לנסות לדמיין את עצמי במקומות הכי רחוקים מהמקום שבו אני נמצאת. מה מרגיש קשיש בדירה קפואה? מה עובר במחשבותיהם של חסידים פוליטיים להוטים, של רופאה מותשת בבית החולים או של גרוש שנאבק כדי לסגור את החודש? 

הקשיש. כשהדירה קפואה והטלוויזיה משדרת שוב ושוב את המילים: "קצבאות הזקנה יקוצצו", האם תחושת הבדידות חזקה יותר מהכאב בגוף? ומה הכוח המניע, כשאפילו הכעס כבר איננו ועליך לספר לילדיך שהכל בסדר, אתה מסתדר יופי, למרות השקר הגלוי לשני הצדדים? 

הגרוש. מה אתה עושה כשאתה פותח את הארנק ושוב אין מה לתת? איך אתה עונה להודעות שמזכירות לך את כל מה שלא הצלחת: "הילדים צריכים לאכול. תשלם לצהרון. תדאג לשכירות"? האם יש מחשבה שמצליחה להחזיק אותך?

האחות בבית החולים. מה את חושבת כשאת רצה במסדרון ונעמדת ליד גבר מבוגר, כזה שרק אתמול שמעת אותו מסנן: "אני לא רוצה שאחות ערבייה תטפל בי"? האם את מהססת? אין לך זמן. את מחזיקה בידו והוא לוחש: "אני לא רוצה למות לבד". ובחדר הסמוך, את, הרופאה, יום ארוך מאחורייך ועוד אחד לפנייך. עוד ניתוח, עוד צעקות ברקע. מתי בפעם האחרונה הצלחת לעצור לרגע?

המילואימניק. איך אפשר להתארגן לקראת הסבב הרביעי בעזה כשמבט מהיר במראה מגלה בבואה עייפה ומיואשת? מה אתה אומר לעצמך כשאתה לוקח את המדים, בידיעה שהתינוקת שלך לא תראה אותך בזמן הקרוב? ומה נשאר כשיוצאים לעזה שוב, בלי לדעת האם ומתי תחזור?

השרה. כשהישיבה עם משפחות החטופים מתחילה, האם את רואה את פניהן באמת? מה עובר לך בראש כשאת ממלמלת לעצמך, "הם צועקים יותר מדי"? והאם כבר עכשיו המחשבות נודדות למקום אחר - לעתיד שבו את לא כאן? האם את באמת ובתמים מאמינה שכל מה שקורה הוא פעמי משיח? ואם כבר, עם יד על הלב, אילו היית בעצמך המשיח, היית נשארת פה? 

השוטר. מה אומר שוטר לעצמו כשהוא יוצא לפטרול בלילה? האם אפשר להתעלם מהלחשושים מאחור: "משרתם של אדונים"? ומה נשאר בלב?
בן ה־7. איך נראה הבוקר שלך, כשכל לילה מלווה בפחד מאזעקות? מה אתה מרגיש כשאתה קם ומגלה שהפיפי שוב ברח במיטה? ומי יוכל להחזיר לך את הזמן כשיותר ממחצית חייך היית תחת איום של מגיפה עולמית או מלווה בפסקול אזעקות?

הפצועה. את שוכבת במיטה הצרה, מחוברת לצינורות ומוקפת במכונות. את מנסה להרים את היד אבל היא לא נענית לך. איך את עונה לשאלות של הקרובים שמביטים בך בעיניים דומעות, מנסים להבין אם את עוד שם? האם יש בך כעס? פחד? כשאת עוצמת את העיניים, האם את נאחזת בזיכרונות שלפני הפציעה, או שאת משתדלת להימנע מלחשוב על העתיד?

הקיבוצניק. מה עובר בראשו של אדם שחוזר הביתה אחרי שנה ושלושה חודשים כפליט בארצו? ומה מחזיק אותך כשאתה כבר יודע כמה הכל שביר ותלוי בחסדי אדם?

שובתת הרעב. הקור הירושלמי שורף את העור. את יושבת על מדרגות האבן, מרגישה איך הבטן נדבקת לגב, והראש מתפוצץ מרעב. האם את מתמודדת רק עם הכאב הפיזי, או גם עם חוסר הוודאות לגבי השפעתה? האם את שואלת את עצמך אם יש למחאה שלך תכלית?

המפגין. איך מרגיש אדם שעומד לבד בכיכר ריקה, כשידיו קפואות והצעקות שלו אובדות בין משכן הכנסת למשרדי הממשלה? האם אתה מאמין שמישהו באמת מקשיב? ומה אתה עושה כשרכב השרד שבתוכו יושב זה שהבטיח לך אין־ספור הבטחות חולף על פניך בלי לעצור?

ככל שאני עוברת בין דמויות שונות, התרגיל הופך למבהיל יותר. האם אפשר לדמיין את מה שעובר על המשפחות של החטופות והחטופים שלנו בשבי חמאס השטני בעזה? איך אפשר להתקרב לקצה־קצה האסון של משפחות שכולות, של הורים שקברו את ילדם? וכל כך רבים הם בינינו. 

ואולי השאלה שלי הייתה צריכה להיות אחרת. מה אפשר לעשות כדי לשנות ולתקן. קפקא, ב"הגלגול", בחר להמחיש היפוך מוחלט והפך את גיבורו לשרץ. "מוטל היה על גבו הנוקשה כמין שריון, ומדי הרימו מעט את ראשו היה רואה את כרסו החומה והמקומרת, העשויה חוליות נוקשות ומקושתות, עד שהכסת כמעט שאינה יכולה להיאחז בה עוד ועומדת לצנוח מעליה לגמרי. רגליו המרובות, הדקות ועלובות לעומת מותר גופו, ריצדו לעיניו בחוסר ישע". 

הרבה לפני שאפתח אמפתיה לשרצים ענקיים, אני עובדת על פיתוח שריר האמפתיה כלפי האנושות. זה קשה מאוד. ולפני קפקא, התלמוד הבבלי מספר על בנו של ר' יהושע שהתעורר מחוליו או מיתתו (תלוי את מי שואלים) ודיווח: "עולם הפוך ראיתי". אלו שנחשבים עליונים בעולם הזה נמצאים למטה בעולם הבא, ולהפך. רבי יהושע בן לוי השיב לו: "עולם ברור ראית". אני לא חושבת שצריך לחכות לעולם הבא. את מי שהיו עליונים והפכו לתחתוני־תחתונים אפשר לראות גם בעולם הזה. זו מציאות פריכה מאוד שדורשת זהירות וענווה. 

עם מי הייתי מתחלפת? עם אף לא אחת, עם אף לא אחד. 