עוד לפני שהפך להיות סבא חביב, נושא טלה על כתפיו, היה ראש הממשלה אריאל שרון שנוא מחנה השמאל. כשנבחר לראשות הממשלה במקום אהוד ברק, היו מי שחשבו שאפשר לכבות את האורות במדינה. מי שכונה "רוצח" על ידי מפגיני שלום עכשיו במלחמת לבנון הראשונה, כבש בסערה את בלפור כל הדרך מחוות שקמים.
כשהחלו החקירות הפליליות נגדו, זעק השמאל ש"הזמן השחור" הגיע, שראש הממשלה וסובביו בליכוד מושחתים. ואז, ברגע אחד, הכל נמחק. הרגע שבו בישר שרון על תוכנית ההתנתקות, על נסיגה מרצועת עזה. בבת אחת הוא זכה לחיבוק חם ואוהב מהמיינסטרים. זה ששנא אותו, תיעב אותו, הדיר אותו.
נזכרתי בשרון (שמלאו 11 שנים לפטירתו בשבוע שעבר) השבוע, כשצפיתי איך מחנה שלם משנה ברגע את יחסו אל נשיא ארה"ב הנבחר דונלד טראמפ. כמעט שכחנו, אבל פעם הייתה כאן אחת, קמלה האריס. זוכרים? זאת שמי שמכנה את עצמו המחנה הליברלי בישראל חיבק ואימץ אל ליבו בחום.
האריס, שדאגה להפגין חמלה כלפי העזתים שונאי ישראל, התמודדה מול טראמפ. הוא, בניגוד אליה, חטף מהליברלים ביצים, עגבניות, וכל דבר אחר שאפשר לזרוק. אמרו עליו שהוא מסוכן לישראל, שהוא לא יציב, לא צפוי, ובאופן כללי מהווה סכנת נפשות של ממש לכולנו. שלום לך, דה־לגיטימציה.
מאז, הג'ינג'י מפלורידה כיסח את האריס בבחירות (דמוקרטיות כמובן!) וביום שני יושבע בפעם השנייה לנשיא ארה"ב. והנה, מרגע שטראמפ – איש שמתעב פוליטיקלי קורקט – הצהיר בפנים, כמו שהוא אוהב, בפני המזרח התיכון ללא הבדל בין טובים לרעים, "או עסקה או גיהינום" – הוא הפך לנהדר שבמנהיגי העולם.
עד אז הוא היה משוגע, שוביניסט (זה דווקא כן נכון) וידיד נקלה של שנוא נפשם בנימין נתניהו. מי שלפני רגע קילסו אותו והזהירו מפניו, מפזרים עליו עכשיו זרים של פרגון ומחיאות כפיים תוך סתימת אף. מנרמלים אותו.
כאמור, זאת לא הפעם הראשונה. הכל אינטרסים, הכל פוזיציה. טראמפ ושרון לא לבד. היה פה פעם שר חינוך מהימין, נפתלי בנט. "הוא נורא ואיום", אמרו לנו, "הוא יחריב את מערכת החינוך. הוא יהפוך את ילדינו לדתיים. סכנה, סכנה, סכנה". ואז, ברגע אחד, כשהקים ממשלת שמאל, "ממשלת שינוי" לדבריו, והכניס לתוכה בפעם הראשונה מפלגה ערבית, רע"ם, הפך בנט פתאום למנהיג נהדר, שקול, אחראי.
אז טראמפ – התכונן. בקרוב יכנו אותך הליברלים בישראל "טראמפוש". אולי לעת זקנה תהפוך משנוא נפש לסבא חביב, אבל לאט לך מלהתבשם מחיבוק הדוב הזה. סטייה אחת מהדרך, כשמעשיך לא יתיישבו עם האג'נדות "הנכונות" – וברגע אחד תחזור להיות גזען, שוביניסט, משוגע ובאופן כללי סכנה קיומית של ממש.
החדשות הטובות מבחינתך: זה מעניין לך את הסבתא.
חצי מנה, בתשלומים
עד שנת 2032 מחצית מהחרדים יתגייסו לצבא. כך הודיע השבוע חגיגית שר הביטחון ישראל כ"ץ כשהציג בכנסת את מתווה הגיוס. הכותרת המרתיחה הזאת עברה בשקט יחסי, כי היה זה יום שלישי שבו כולנו המתנו בדריכות לחדשות מעסקת החטופים, והידיים של כולנו היו בתוך הפה תוך כדי כסיסת ציפורניים.
שר הביטחון סיפר לנו שבעוד שבע שנים מחצית מהחרדים יגויסו לצה"ל, ואני שואלת למה לא בעצם בעוד 70 שנה? יש קטע כזה בחיים, אצל מנהלים זו טקטיקה של ממש, כאשר לא נעים להגיד את האמת בפנים, אז דוחים דברים. "כן, זה בטיפול. בשבוע הבא. זה תהליך, צריך סבלנות וזה יקרה".
זה נקרא זיוני מוח שמטרתם למסמס אירוע ולקוות שאנשים מספיק מטומטמים מכדי להבין שככל שהחלטה יורדת לביצוע בזמן רחוק יותר, כך כוחה של המציאות ודינמיקת השינויים יובילו לכך שהיא לא תקרה, או תקרה בקטנה – כמובן באופן ממוסמס.
בזמן שלצה"ל חסרים 7,500 לוחמים, וזה עוד לפני מערך תומך לחימה, שר הביטחון (שר הביטחון!) מדבר איתנו על גיוס חרדים בעוד לא מעט שנים טובות, ורק מחצית מהחייבים בגיוס אכן אמורים להתייצב בשערי הבקו"ם.
זו לא בשורה אמיתית, אבל כ"ץ, כמו נתניהו, כמו רבים בקואליציה שנאלצים לשבור שיניים בראיונות אבל בתוכם יודעים את האמת ופשוט מתפחלצים ממנה – מבינים שלא ייתכן שיש מי שמשרתים פה ויש מי שלא. כמו דברים רבים אחרים, המלחמה הציפה את הפצע הבלתי נסבל הזה בחברה הישראלית שלנו, שיש מי שמשרתים ויש מי שלא.
ייאמר לזכותה של המנהיגות החרדית שהיא יודעת לדאוג לאינטרסים של הציבור שלה, יחסית למנהיגויות אחרות שמתחלפות כל דקה וחצי או מחזיקות מעמד כבר 20 שנה ולא מצליחות לעשות בכל עניין חברתי. הדבר המכאיב באמת הוא שגם בזמן מלחמה אותה מנהיגות רואה את הציבור שלה לפני צורכי המדינה כולה.
כל האירוע של חוק ההשתמטות - סליחה, מתווה הגיוס - הוא על הרגישות מול המפלגות החרדיות כלשון מאזניים. נתניהו - סליחה, כ"ץ - חלש מולן. אבל גם האופוזיציה, לו הייתה מממשת את חלומה להחזיק בשלטון, הייתה נשברת ומציגה איזה חוק השתמטות - סליחה, מתווה גיוס - שפשוט מעליב את המוח. ד"ש לאותו דף חלק, מאותה הקלטה בלתי נשכחת של בני גנץ לחרדים, שבה הוא חותם למטה על "מה שהם רוצים".
פגע וברח
"זו הייתה הקיה פיקנטו", צעק לעברי נהג האוטובוס של דן, בזמן שאני מנערת מעליי את שאריות ההלם, "תתפסי אותו!". רגע לפני כן, בעודי נוהגת (הירגעו, אף שאני אישה נהגתי בסדר גמור) נכנס בי רכב מהצד. הוא החליט שזה ממש סבבה לא לעצור, לא להחליף פרטים, וביצע "ויברח" מושלם בין מכוניות אחרות.
מי שקורא את הטור הזה יודע. סחבקית היא לא מהמוותרות. מיהרתי אל תחנת המשטרה באזור התאונה, רק כדי לגלות שבכלל מגישים תלונה בתחנה אחרת, מרוחקת יותר.
דרדסתי לשם כדי לחכות שעה עד שהחוקר "יחזור מהפסקת הצהריים". כששב, שבע, אמר לי שבכלל יכולתי להגיש את התלונה באינטרנט, ונתן לי להבין בסאב־טקסט שאיש לא ממש יתאבד לעזור לי לעשות צדק ולתפוס את הפושע (שאולי בכלל אין לו רישיון?). אז מה אם אפשר למנוע את התאונה הבאה שבה לבטח יהיה מעורב, זאת שחלילה יהיו בה נפגעים בגוף.
אני, טפו־טפו־טפו, בסדר, חוץ מהנזק הרגשי על העובדה שטרם תפסתי אותו; על אלפי השקלים שיכלו להתבזבז בזארה וייבלעו כדי להפוך את הרכב שלי לחתיך שוב; ועל העובדה המצערת מכולן שנדחפתי אל מכונת החטיפים במשטרה לרכוש שוקולד עבש שצייד אותי בצרבת מחץ.
אבל חברים יקרים, אחותכם לא פראיירית. צדק ייעשה. אני על זה. אם צריך, אתנדב למשטרת התנועה בעצמי (מה ששמעתם). עד אז, אסתפק באומפרדקס.
