ביום ראשון תעשה ישראל הפצועה והטראומטית את הצעד הראשון בדרך שלה לריפוי. זאת לא תהיה עסקה קלה או נעימה, והיא תזמן לנו הרבה רגעים כואבים, אבל הודות לנשיא הנבחר דונלד טראמפ (ואולי גם לפירוד במשפחת ראש הממשלה), ישראל תתחיל לממש את המחויבות המוסרית שלה לאזרחיה שהופקרו, ותעצור את הדימום המתמשך והלא הכרחי של חיי הלוחמים בעזה.
יש הרבה טיעונים לגיטימיים נגד העסקה הזאת: העובדה שהיא חלקית, לפחות בשלב הראשון; כבר מהשלב הראשון ישראל מוותרת על רוב הנכסים הטריטוריאליים שתפסה בעזה בתמורה רק לשליש מהחטופים; היא תוביל לשחרור רוצחים, שכבר הוכח פעם אחר פעם שבסבירות גבוהה יחזרו לעסוק בטרור; והיא מנציחה את החולשה הישראלית להיכנע מול מי שחוטף את אנשינו.
אף שהטיעונים האלה כבדי משקל ומנומקים היטב – העסקה הזאת היא הכרחית. בלעדיה לא נוכל להתחיל את הריפוי. אנחנו אוהבים לספר לעצמנו שישראל אינה נכנעת לטרור, אבל ישראל כבר שישה עשורים מרימה ידיים אל מול ארגוני טרור שחוטפים בני ערובה, ואין לנו אפשרות מבצעית לחלץ אותם.
תחילתו של החטא בחטיפת מטוס אל־על לאלג'יר ב־1968. 13 בני ערובה ישראלים הוחזקו שם, ולאחר 39 ימים החליטו ראש הממשלה לוי אשכול ושר הביטחון משה דיין להיענות לדרישות החוטפים ושחררו 24 מחבלים מהכלא. מאז, חטיפת ישראלים הפכה לפרקטיקה המועדפת על ארגוני הטרור.
ב־1978, במהלך מבצע ליטני בלבנון, נחטף החייל אברהם עמרם בידי מחבלים פלסטינים. בתום 11 חודשי מו"מ, הסכים ראש הממשלה מנחם בגין, למול התנגדות שר הביטחון עזר ויצמן, לשחרר 76 מחבלים בתמורה לשחרורו. כאן נוצר התקדים של שחרור עשרות מחבלים בעבור ישראלי אחד.
חמש שנים אחר כך כבר תרגמו ארגוני הטרור את התקדים הזה למכפלות. ב־1983 שחרר ראש הממשלה יצחק שמיר 4,500 אסירים לבנונים ועוד 94 מחבלים פלסטינים בתמורה לשישה חיילי נח"ל שנחטפו בלבנון, ויצק את הנוסחה של מאות אסירים בתמורה לכל חטוף שלנו. שמיר לא היה אדם רך ופשרן, אבל גם הוא בחר בפדיון שבויים אל מול העיקרון של לא להיכנע לטרור.
גם יצחק רבין, מי שבעצבי ברזל הורה כראש ממשלה על מבצע אנטבה לשחרור 105 חטופי טיסת אייר פראנס, הסכים ב־1985 לעסקת ג'יבריל, שבה שוחררו 1,151 בעבור שלושה חיילי צה"ל שנחטפו בלבנון. כנראה החרטה שחש על העסקה הזאת מנעה ממנו לממש עסקה "זולה" הרבה יותר בשנים שאחר כך לשחרור רון ארד, וגזרה על נווט חיל האוויר גורל שאינו ידוע.
באותם ימים פרסם בנימין נתניהו, אז שגריר ישראל באו"ם, את ספרו הנוקב: "כיצד יוכל המערב לנצח את הטרור". בספר כתב במילים בהירות כיצד צריך להגיב למצב של בני ערובה: "המדיניות הנבונה היחידה היא – סירוב להיכנע ונכונות להפעיל כוח.
זוהי מדיניות שאומרת למעשה לטרוריסט: איננו נכנעים לדרישותיך; אנו דורשים ממך לשחרר את בני הערובה; אם לא תעשה זאת בדרכי שלום, אנו מוכנים להפעיל כוח. אנו מציעים עסקת חליפין פשוטה: חייך תמורת חייהם של בני הערובה".
בחלוף שנים מאז כתב את הדברים, שחרר נתניהו 1,027 אסירים, ובהם מאות מחבלים רוצחים בתמורה לחייל הישראלי החטוף גלעד שליט. בין המשוחררים היה גם יחיא סנוואר.
עוצמת האתוס
האתוס של לא להיכנע לארגוני טרור שחוטפים בני ערובה כדי לא לעודד את החטיפה הבאה – נשמע כובש. הוא אולי מתאים לארצות הברית הענקית, אבל פחות לישראל הקהילתית, אומה שנאבקת על חייה באופן מתמיד, ושולחת בכל יום מגויסי חובה, ולא שכירים, לשדה הקרב.
הם, משפחתם וחבריהם חייבים להאמין שמדינת ישראל תעשה הכל כדי להחזיר אותם. ברור שהאויב רואה בזה חולשה, אבל באתוס הזה גלומה גם עוצמתנו.
אריאל שרון, שנפצע באורח קשה בקרב לטרון במלחמת העצמאות, הורה לחייליו לסגת. הוא שכב מדמם במשך שעות בעודו שותה מים משלולית מגואלת בדם. בעודו מחשב את קיצו הופיע אחד מחייליו, שגם הוא היה פצוע במצב קשה, וגרר אותו למקום מבטחים. מאז טבע שרון את האתוס: "לא משאירים אף אחד מאחור".
חטופי השבעה באוקטובר לא עלו על טיסת אייר פראנס וגם לא נסעו לעשות עסקה מפוקפקת בדובאי. הם ברובם ישראלים שנחטפו מבתיהם ביום שבו מדינת ישראל וצה"ל לא היו שם כדי להגן עליהם. לכן העסקה הזאת היא הכרחית.
לא יהיה נעים לראות את האסירים שישוחררו בעסקה הזאת, גם לא את מוחמד סנוואר מצלם תמונת "ניצחון" על מה שנותר מעזה. לא יהיה משמח לראות את צה"ל נסוג מהשטחים שהוא מחזיק בהם ברצועה, כאשר יש עוד ישראלים שנמקים שם.
יכאב מאוד לראות את החטופים שיחזרו בארונות ואת מצבם של אלה שהצליחו לשרוד את התופת. אבל כשנדע שהצלנו כמה נשמות מעונות מן הגיהינום והשבנו אותן לחיק משפחתם – תוצב מחדש לבנה ראשונה של הסולידריות הישראלית שהתרסקה בשנתיים האחרונות.
החזרת החטופים לא באמת מסמנת את סוף המלחמה. עזה תמשיך להעסיק אותנו עוד שנים קדימה, ואפשר לסמוך על חמאס שיספק לנו במהרה את התירוץ לחזור ללחימה. מי שמכר את כובעי הניצחון המוחלט, יוכל להמשיך להיות מרוצה. מי שקנה אותם – יכול לנסות לאכול אותם. לא ניסינו ליצור אלטרנטיבה שלטונית לחמאס, ולכן חמאס יישאר השליט בעזה.
אבל את כל השאר ניתן להשיב: את הנכסים הטריטוריאליים שכבשנו נוכל לכבוש מחדש במהרה, את המחבלים שישוחררו נוכל גם להרוג. יש דבר אחד שלא נוכל להשיב: את חיי החטופים שיאבדו עד שנחזיר את כולם הביתה.
בטור שפורסם ביום 3.1.25 כתבתי כי השרה אורית סטרוק לא מאמינה כנראה שיש התיישבות או משימות לאומיות בתוך תחומי הקו הירוק, וכי מתוך תקציב המשרד להתיישבות שהוגדל ל־700 מיליון שקל הועברו רק 8 מיליון שקל ליישובי הצפון הפגועים.
בניגוד לכתוב, בהתאם לנתוני משרד ההתיישבות, התקציב לשנת 2024 לא עמד לבסוף על 700 מיליון שקל, אלא צומצם ל־413 מיליון, והושקע סכום של 68 מיליון שקל ביישובי הצפון. אני שמח להביא את הנתון המתוקן ומצר על השגיאה בפרסום המקורי.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13 tguvot@maariv.com
