מסגרת סדרה בשם "כל הדרך הביתה", שהכנתי לערוץ 8 בשנת 2005, כינסתי את חברי להקת כיף התקווה הטובה כדי שישירו מול המצלמות - פעם ראשונה אחרי 35 שנה - את "בלדה לעוזב קיבוץ" מאת יעקב רוטבליט ושמוליק קראוס.
לא משנה היכן אני מתגורר ומה אני עושה, "בלדה לעוזב קיבוץ" היה ונשאר שיר מיתולוגי פרטי ואינטימי. אני אוהב את מבטאה האמריקאי של ג'וזי כץ בדקלום הפתיחה: "לפני חמש שנים עזב את הקיבוץ עם מזוודה אחת ובלוריתו המתנפנפת / אמרו עליו נראה איך יסתדר בחוץ / תראו שעוד יחזור על ארבע אל הרפת".
אני אוהב את הגיטרה החשמלית של שלמה מזרחי, שבסטיית תקן נדירה לזמנה מתקנון הרוק הישראלי ניגן בה רק סולו; את קולו המיוחד של חנן יובל ואת הקצב שהוא מונה בגיטרה אקוסטית; יותר מכל אני אוהב את מנעד קולו הגבוה והחם של אלי מגן, שגם מפמפם בבס. זוהר לוי סירב להשתתף.
מילותיו העוקצניות לתקופתן של רוטבליט מסתדרות בהברות המוזיקליות החמקמקות והמיוחדות של קראוס. איכות ההקלטה והמיקס קטסטרופלית, והמעבר לדיסק "שבעים שמונים" לא שיפר אותה. סרטי ההקלטה המקוריים לא נמצאו. ממרחק 35 שנה היה משהו טבעי, מובן מאליו, כמעט מתחנן, בניסיון להקליט ולתעד את האיחוד. הלך הכיף. הלכה התקווה. הלכה הטובה.
למה "בלדה לעוזב קיבוץ"? כי רבים מאיתנו עזבו מקום דמוי קיבוץ בחיינו. כי אנחנו חיים את השניות הזאת של מה שהיינו, לאן כיוונו ולאן הגענו. היו ימים שבהם העליונות המוסרית, האתית, האיכותית וההתנדבותית של התנועה הקיבוצית, כמו גם חלקה הגדול והלא פרופורציוני בנשיאת נטל הישראליות, בעיקר זאת הביטחונית, היו מקור נחמה לאחדים ומושא קנאה ושנאה לאחרים. "בלדה לעוזב קיבוץ" - חרב פיפיות שניתן לאחוז בה ולהיחתך משני קצותיה - היה ונשאר שיר גדול. לפעמים אני מנגן אותו בריפליי במערכת ומקשיב לו עד שהפרות חוזרות מהמרעה.
האיחוד ביום גשם בקמלוט לא היה קל. בערך מה שהייתם מצפים מסף האמוציות והרגישויות של חבירה מחודשת של הביטלס. מנעד קולה של כץ ירד בכמה אוקטבות. חנן יובל טען שהוא נגד ניסיון נלעג של ארבעה חטיארים למחזר את תהילת עברם והמליץ על גישת אנפלאגד נטולת אפקטים חשמליים. מזרחי פצח בקטעי סולו של ג'ימי הנדריקס והמתין בסבלנות עד שהאבק שקע. מגן נשען על הבס והוריד עם יובל, ובהשראתו, את הרגיסטרים לגובה קולה העדכני של כץ.
יכול להיות שזה אני, אבל אחרי כמה חזרות בוסריות וראשוניות, שעוררו בי השתאות על האופן שבו קלח השיר תחת אצבעות מבצעיו, הם מסמרו אותו. ישבתי מולם, מצומרר כהוגן, קהל של איש אחד, ונתתי להם לשטוף את פניי. זה לקח חצי יום, וזה הדבר האותנטי והקרוב ביותר לרימייק מעשה בית מאת מי ששרו את "בלדה לעוזב קיבוץ" לפני 55 שנה בדיוק. חודש לאחר מכן התבשרתי כי "חדוה ושלומיק", הגרסה הטלוויזיונית של "בלדה לעוזב קיבוץ", בציר 1971, ראתה אור ב־DVD.
למי שיודע שחלק ניכר מתולדות הטלוויזיה הישראלית הכללית מרוממה, כולל תוכניות מקור ותיעוד היסטורי נדיר וחד־פעמי, נעלמו, נבזזו או נמחקו בזאת הנקראת "הסרטייה", שימור "חדוה ושלומיק" על 12 פרקיה, הוא מעשה ניסים. מדובר באנשים שרמת המודעות ההיסטורית והתקשורתית שלהם התבטאה בהקלטות חוזרות ונשנות על אותם טייפים עצמם. חומר הגלם המייצג את מלחמת יום הכיפורים אינו מספיק להכנת סרט תיעודי ראוי אחד.
על "חדוה ושלומיק", שצולם בפילם על ידי סרטי רול בבימוי שמואל אימברמן, בשחור־לבן שרוט, קופצני ורב־גלים, נאמר שנערך מאמץ שיקום ושיפוץ על ידי יונייטד קינג, שרכשו את הזכויות מרשות השידור. אינני יודע מה נחשבת רסטורציה אומנותית ביונייטד קינג, אבל זיכרון השידור בזמן אמת ב־71' - והוא נצרב בתודעה בשל שאפתנותו, איכותו החדשנית וזמן הופעתו - איכותי וראוי יותר מגרסת ה־DVD. על הצופה להיות עשוי מחומרים חזקים במיוחד ומאוד לא סינמטקיים ושוחרי איכות כדי לצפות בסדרה מבלי לפצוח בגרדת עזה בכל חלקי גופו.
פרזנטציית ה־DVD אלמנטרית. תפריטה דל: נגן את כל הפרקים יחד או כל פרק לחוד. הקיטועים, הקפיצות, החיתוכים בסאונד, הווליום העולה והיורד, הקונטרסט המשתנה, דהייתו הלא אחידה של חומר הגלם ושאר מרעין בישין קולנועיים שרק מי שערוך נפשית להתעלם מהזוועה השרוטה הנפרשת על המסך במלוא הזלזול המזעזע של שימורה הקלוקל, מוזמן לצפות בה. מאידך, זה לא הזמן והמקום להיטפל לקטנות.
"חדוה ושלומיק" היא מסוג הקפסולות התרבותיות שאסטרונאוטים אמריקאים השאירו על הירח לשימוש תרבויות אחרות כעדות להישגי האנושות. אינכם צריכים להיות קשישים כדי לדעת במה מדובר. הטלוויזיה הכללית לא ויתרה על אף הזדמנות להציף את "חדוה ושלומיק" בשידורים חוזרים. בימי עצמאות ובאישון לילה.
שלומיק (מנחם זילברמן) בן הקיבוץ וחדוה (יעל אביב, שהלכה לעולמה לפני שבועיים), עירונית בורגנית מהרצליה פיתוח, עוזבים את הקיבוץ כדי לנסות את מזלם בעיר. זה הכל. אבל זה הרבה יותר מזה. רק מי שהיה בתרדמת אינו מכיר את סיקוונס הפתיחה המיתולוגי: אביב וזילברמן רצים בשדות עם המזוודות בסלואו מושן כאשר ברגע מתנגן שירה של מירי אלוני "ללכת אל...ללכת מ...ללכת כי כולם הולכים...מה זה בעצם משנה לאן כולם הולכים". את התסריט כתבה אורנה ספקטור, ואת הדיאלוגים כתבו ספקטור ויהונתן גפן.
זה החן הטבעי של גפן הצעיר, קצין הצנחנים שנחת ב"מעריב", שהיטיב כל כך לזקק את הסלנג המדובר של תחילת שנות ה־70 לדיאלוגים אמינים ואותנטיים, שמייצגים את רוח התקופה. נטיית הלב הטבעית היא לנחש כי העברית השתנתה באופן ברוטלי ומהותי ב־50 ומשהו השנים שחלפו, וכי הדיאלוגים הארכאיים יתרסקו על האוזן המודרנית והמעודכנת.
כמה מפתיע שהשפה המדוברת - חוץ מזאת שהושמה בפיהם של הורי חדוה, ליא קניג ואברהם בן יוסף - השתנתה פחות מאשר חשבנו. כלומר, היא השתנתה. אבל לאו דווקא לטובה, כפי שגורס ירון לונדון, ולא לתפארת מדינת ישראל. הדבר המצודד והכובש ביותר בסדרה הוא האיפוק המקסים של התנהלותם וטיב השיח בין חדוה ושלומיק. העברית תקנית אך מלאה חן.
כששלומיק אומר "על כל פנים", עצרתי וחשבתי לאן נעלמה מטבע הלשון היפה הזאת. גפן, יוצא מושב נהלל, היה גם הוא סוג של עוזב קיבוץ. ככזה, הוא חינני בדיאלוגים של הצעירים וארכאי במפגיע במילים שהוא שם בפי דור ההורים. עדות לסלידתו המתועדת של גפן מהבוהמה התל־אביבית - קשה שלא לזהות במישקה (יוסי גרבר), הקיבוצניק לשעבר שהפך לאמרגן חלטוריסטי במוסטנג פתוחה, את אורי זוהר - מועמסת על הדמויות העירוניות מהביוב הבוהמייני: טוביה צפיר בתפקיד מעבד מוזיקלי.
שושיק שני כאשתו הרכושנית, הפטפטנית והולכת הרכיל של מישקה; ואברהם הפנר, האורים והתומים, בתפקיד מצוין כמחבר שירים תל־אביבי המאגד בהתנהגותו האקסצנטרית את כל הטיפוסים הקולניים של תרבות הנגד, מאלן גינסברג ועד אנדי וורהול. הרטוריקה הפסבדו־חתרנית שלו היא קריקטורה נפלאה של הטיפוסים הדהויים ההם, על רקע של פוסטר מאופק של צ'ה גווארה, התלוי בדירתם החדשה של חדוה ושלומיק.
אף שנעלם מחיינו בשנים האחרונות, קשה לזהות במנחם זילברמן, הלץ המקריח עם הקוקו, תכשיטים אינדיאניים, מגבעת סטטסון ומנטליות של אופנוען הארלי דרך ישיבת פוניבז', את הצעיר המתוק והמוזיקאי המתחיל, שמואס במסכתות החגים בקיבוץ ורוצה להצליח בעיר. הצעיר המוכר הזה, שבמובנים רבים הוא אנחנו, הלך לאיבוד, כמונו, בתוך בגרותו המסתאבת, ההדוניסטית והרכושנית, שבמהלכה הפך לרהיט טלוויזיוני, בדחן כושל ורב ויצים, שהגדיר את הרף של הטעם הרע.
שלומיק של זילברמן הוא שחקן צעיר וכובש לב, תשובה צברית לדסטין הופמן ב"הבוגר" ומין צעיר צרפתי בסרט של פרנסואה טריפו. כאשר הוא משנה מצבי צבירה, ככל שהעלילה מתקדמת ומסתבכת, מגדל שפם, מתכסה בחולצות פרחוניות ובז'קטים כהים, והוא מתגסס, מתעמר בחדוה ומתאווה לתקוע לדניאל - הילית ישורון בקריקטורה על עצמה ועל ז'ק קתמור, "העין השלישית", "לול" ו"שבלול" - הוא מאבד מחינו הגולמי.
כגפן עצמו, נשבה שלומיק בהילה השקרית הקלוקלת של הבוהמה התל־אביבית ותכף חלילה, יעשן חשיש ואחר יכתוב ספר בשם "חומר טוב". בתפקיד חדוה, מתקשה יעל אביב למלא את הרובריקה, אבל היא עושה כן במין נאיביות ישראלית מוקדמת. נטולת זדון. קרועת עין. מאמינה בבעלה. תומכת בו. ניצבת מאחוריו וגם מחזירה קרב נחוש לנימפה המבקשת לנשל אותה.
הסיט־קומים האלה תמיד היו בנויים על שנינות הדיאלוג בין בני הזוג. אביב מתקשה לעמוד בכריזמה של זילברמן, אבל אינה טוטל־לוס בשום אופן. רוב הדמויות הנשיות בסדרה נלעגות ממנה.
רוב פרקיה מתנועע הנרטיב של "חדוה ושלומיק" בזריזות מפתיעה יחסית לטלוויזיה הישראלית בחיתוליה המוכתמים. הדעת נותנת שהרבה מאוד השתנה בנוף ובאורחות חיינו ב־50 ומשהו השנים שחלפו. אבל באופן מפתיע, כל הנלעגות של השיכונים מוכי האסבסט ודודי השמש, עליבותו של כביש החוף, יהירותה המובנית של הרצליה פיתוח וסממניה הנובו־רישיים ורדידותה של תל אביב התפתחו בהתאם לתמורות בחיינו אבל לא השתנו באופן מרעיש.
נעים להיזכר כמה אלמנטרי ומובנה בחיינו היה האוטובוס ככלי תחבורה לגיטימי. האוטובוס ב"חדוה ושלומיק" הוא שחקן משנה. הפרייבטים היו פיג'ו 404, לארק, דודג' וספינות אמריקאיות רחבות ירכתיים, אבל הן אינן שונות בהרבה מב.מ.וו סדרה 7, מבחינת ההכרזה היהירה.
יותר מכל, מסגירה "חדוה ושלומיק" את אותו עידן קצרצר, בין השמשות, שש השנים האימפריאליסטיות אך התמימות בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שבהן היה נדמה שאחיזתנו בשטחים זמנית בלבד וכי אחרי שננגב די חומוס, נחזיר אותם בחדווה ובנדיבות של מנצחים.
הסדרה מצולמת בקלוז־אפ ואינה פותחת עדשה רחבה כדי לאפשר הצצה היסטורית למה שהיינו ומה עשינו. אבל מה שמסתנן משולי הפריים השרוט, מעצים את תחושת אובדן התמימות. נכון שכבשנו, אבל הצטערנו. אחר כך התחרטנו והקמנו אימפריה שעליה שילמנו במחדל יום הכיפורים.
"חדוה ושלומיק" מראה אותנו כאשר היינו אנחנו. נטולי "אחר". לפני העלייה מרוסיה. לפני פלישת העובדים הפלסטינים והזרים. אפילו לפני מנחם בגין ופדיון כבוד המזרחים במהפך 77'. ההומוגניות הזאת היא אשכנזית במהותה, ולכן תקים עליה אויבים רבים. המזרחי הבולט בסדרה הוא גבי עמרני בתפקיד השוטר יעקב קודש, שנותן לשלומיק רפורט, איזו מילה מתוקה, על נסיעה באור אדום ומתנצל כל הזמן.
כמי שהתעמק לאחרונה ב"בלדה לעוזב קיבוץ", קשה היה לי להשתחרר במהלך הצפייה ב־12 פרקי הסדרה, מהתחושה ש"חדוה ושלומיק" היא גרסה טלוויזיונית מומחזת של השיר. יכול להיות אפילו שאני קולע לאמת ההיסטורית. מילות השיר משנת 70' מנבאות את הסדרה מ־71'.
"פעם ביובל הגיע לביקור / היה חומק בשביל ועם הוריו יושב בחדר": שלומיק וחדוה מגיעים לקיבוץ בלילה כדי לתקן את קטפת הכותנה ומחנים את הפיג'ו של אבא של חדוה הרחק מעין החברים.
"אומר שלא צריך אבל לוקח / קילו אלכסנדר וכמה יונתן": כאשר מבקרים ההורים של שלומיק את ילדם בעיר, הם מביאים לו ארגז תפוחי עץ.
"הוא ללא בלורית פה ושם מעט מקריח / אומרים חושב בשמאל וחי לו בימין בוילה שבנה אי שם בהרצליה": הסדרה מלוהקת בקירחים למכביר: יוסי גרבר, האמרגן הגרוביאן, גבר ישראלי חובב אינוס - "אתה משאיר אותי שתי דקות עם חדוה ואני אונס אותה" - חאפר ומאכער מהסוג הישראלי הנחות ביותר; יהודה אפרוני בתפקיד יוסי, בעלה הפרסומאי של מירי, אחותה של חדוה, וכמובן אברהמל'ה הפנר.
"איזה בן קיבוץ בא לבקר בעיר / נבוך עם התרמיל ובלוריתו המתנפנפת / וויסקי טוב מוזג, 'תשתה בחור צעיר'": כאשר אריה מוסקונה, בתפקיד קצין צנחנים צעיר מהקיבוץ שמגיע לעיר בעקבות הצלחתו של שלומיק, מבקר אצל זילברמן, הוא מציע לו וויסקי ומדובב אותו בדבר הקיבוץ. ועוד כהנה וכהנה.
במהותה נוסטלגיה היא דבר ארור. האספקלריה שלה מעוותת את ההווה העכור, מאדירה ומעצימה את העבר ומאיימת על העתיד. "חדוה ושלומיק" היא פצצת נוסטלגיה. ככזאת, היא חוטאת בהפעלת כל המתגים הרגשיים של מי שחיו ואהבו את חייהם בישראל של תחילת שנות ה־70 ולא ראו את האסון מגיע. היא ממחזרת את האשליה שפעם היינו טובים וצודקים יותר, מוסריים ואמיתיים יותר, ובהכרח בעלי עתיד. אף אחד מיוצרי הסדרה לא היה חדור תחושת שליחות או אחריות היסטורית בעת הפקתה מעוטת האמצעים בשנת 71'.
למה לשקר. מכיוון שההיסטוריה הטלוויזיונית שלנו כה דלה בהמחזה ראויה, דרמטית וקומית, של חיינו כאן מאז הקמת הטלוויזיה ב־68', צוברת "חדוה ושלומיק" הדהוד והמהום גדולים מכפי מידותיה. ועדיין, כמי שצפה בה בשוונג אחד, על שש שעותיה, ומודע להפרשת היתר של בלוטות הנוסטלגיה שלו, אינני מהסס מלקבוע כי היא יותר מסך כל חלקיה. היא הקפיאה רגע נדיר וחמקמק בחיינו; שריטות, קפיצות והכל, ולשה אותו לחומרי חיים. לשיטתה, היא אמיתית, ישראלית וטובה יותר מהזבל שמטיחים בנו היום, מלוא החופן.
