השיבה המרגשת של החטופות הביתה הזכירה לנו את מה שכמה פוליטיקאים ציניים, ספינולוגים ערלי לב וכל מיני בריונים "מטעם" ביקשו לעשות בשנה האחרונה: לשכנע אותנו שהחטופים הם לא בני אדם אלא משקולות מדיניות ופוליטיות שחייבים לוותר עליהן כדי לנצח.
במסגרת המהלך האפל הזה, הפכו את משפחות החטופים לאויבי העם, לאנשים שמטרתם המרכזית היא להפיל את הממשלה.

כל זה בלי קשר לנטייה הפוליטית של אותן משפחות, שמגוון הדעות בקרבן, כמו בעם, רחב. יש ביניהם שהצביעו, לדבריהם, בעבור הממשלה הנוכחית, כשחלקם אף הגדירו עצמם כתומכי ימין "שרופים". זה לא שינה לאותם גורמים מניפולטיביים. ברגע שהחטופים הפריעו, הם פשוט דרסו אותם. היו גם מכות והשמצות, אוי לבושה, שיצאו מפיהם של "שכירי חרב" וחברי כנסת, שהפנו שנאה מטורפת, לעיתים מאורגנת, לעבר בני המשפחות. משפחות, רק נזכיר, שרק פעלו כשם שכל אדם סביר היה פועל ועושה - הכל, אבל הכל, כולל ללחוץ על הממשלה - כדי לסייע להחזיר את הבן, הבת או האב החטוף. 

צריך לומר שחלק מהטיעונים נגד העסקה באמת כבדי משקל. העובדה שלא יהיה צדק ומשפחות לא תזכינה לראות את רוצחי יקיריהן נמקים בכלא - קורעת את הנשמה. קשה להתמודד עם זה. גם המשמעות הביטחונית והסיכון שבהחזרת מחבלים לשטח ברורה ומדאיגה. ועדיין, לטעמי, אלו מתגמדים אלפי מונים מול הערך בהצלת החטופים, שעוברים שם גיהינום. גיהינום אמיתי. 

שנים גידלו אותנו על האתוס שמה שמבדיל בינינו לבין עמים אחרים במזרח התיכון הוא שאנחנו תאבי חיים. מוקירי חיים. תמיד התגאינו בכך שחיי חייל או אזרח יהודי, ישראלי, באשר הוא, שווים פי כמה וכמה מחייו של אחד מאויבינו. הקלישאה היא שבזמן שהם שולחים את ילדיהם להתפוצץ בפיגועי תופת, אנחנו מקדשים את ערך החיים ואת איכותם. מאז 7 באוקטובר נעשה ניסיון להפוך את התמונה. לטעון באופן ישיר או עקיף שבימים הללו חיי ישראלים בכלל וחיי חטופים בפרט ניתנים להקרבה בעבור אלמנט אסטרטגי כזה או אחר.

לאחרונה נוספו גם הצהרות כמו "ארץ ישראל נקנית בייסורים", שמטרתן לשכנע אותנו שהחיים כאן חייבים להיות, אפריורית, קשים ועמוסים בסבל. שטויות. שכחו את "ארץ זבת חלב ודבש" ועוד שלל פסוקים קדומים שמהללים את הארץ הטובה שלנו. 

ישראל היא באמת ארץ זבת חלב ודבש. עד לא מזמן היינו אור לגויים בכל מה שקשור לקדמה, לשפע כלכלי ולאיכות חיים. ראש הממשלה התגאה בכך לאורך שנים, ובצדק. יש לו קרדיט לא מבוטל בכך שהגענו לפסגות מרשימות. אבל במסגרת הקמפיין החדש קודחים ושוטפים לנו את המוח. "תקריבו הכל", הם אומרים, תקריבו את איכות החיים שלכם, את רמת החיים, העתיד, את החיילים והחטופים. וכשהגל העכור הזה שוטף את חיינו, הופיעו שלוש חטופות מופלאות, גאות ואמיצות, שעמדו מול המון עזתי מתועב ושרדו בגבורה את התופת. 

במשך תקופה ארוכה חווינו ייאוש עמוק. לא מהמצב הצבאי - בזה נרשמו הצלחות מרשימות לאחרונה - אלא מהשפל הערכי שאליו הגיעה המדינה ומהתחושה שפוליטיקאים לא מאוד מוכשרים, שבזים לערך חיי אדם, מקבלים החלטות. כעת, הודות לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, קיבלנו תזכורת לכך שיש אפשרות אחרת. הודות לטראמפ זכינו לראות בשחרור החטופות ולהבין שישנה אפשרות ואפילו חובה מוסרית לנהוג אחרת. נשיא ארצות הברית כיבד את משפחות החטופים, הזמין אותן אל מרכז הבמה ודיבר על מצוקתן. למרבה האבסורד זה קרה כשכמעט במקביל, בכנסת ישראל, היסו והשפילו חלק מהן.

החטופות חזרו, והאנושיות והשפיות חזרו איתן. נזכרנו ש"כל ישראל ערבים זה לזה", שמצוות פדיון הנפש היא ערך יסוד, ובעיקר שערך החיים הוא מעל הכל. נזכרנו בדנ"א הבסיסי שלנו: אנחנו עם חפץ חיים, והחובה המרכזית של המדינה היא לדאוג לאזרחים שלה. אם אלו נחטפו, יש לעשות הכל, גם במחיר כבד, כדי להשיבם. 

כמה שמחה הייתה השבוע ברחובות, במסכים, בכיכרות, לא רק על השחרור גופא, אלא גם על מה שהשחרור מסמל. ערכים. שמעתי שהשר לשעבר איתמר בן גביר טען שהעסקה מופקרת. והוא לא היחיד. איך עסקה המקיימת את התנאי הבסיסי ביותר לקיומה של מדינה יהודית ומתוקנת יכולה להיות מופקרת?