טרם יצא לי להכיר אדם שהעיד על עצמו שהוא שטוף מוח. בדרך כלל הנטייה היא להגיד על אחרים שהם־הם שטופי המוח. אני? מה פתאום! הכל שמענו השנה הזו, כולל דברים שלעולם לא אצליח להבין: "אסור לעשות עסקת חטופים בכל מחיר". "עסקה", כאילו מדובר על מינוי לשירותי טלוויזיה שקשה להתנתק מהם. "חטופים", כאילו זו כותרת של סדרה עם טריילר. לא תינוקות, ילדים, נשים וגברים שישנו במיטותיהם וחבורה של פסיכופתים ממומנים היטב שחדרה ליישובים שלהם, רצחה, אנסה, בזזה ולקחה בשבי - בשעה שבעיקר החברה האזרחית התעוררה לעזור להם כשכל השאר המשיכו את שנת היופי שלהם, בתחרות צמודה עם היפהפייה הנרדמת. 

פעם קראתי שאדם בוגר דובר אנגלית מדבר בממוצע כ־30 אלף מילים ביום. אישה קצת יותר, ובעברית כפי הנראה הרבה יותר. יש לי חברות וחברים שזו מכסת המילים היומית שלהם רק בקבוצת הוואטסאפ הבית־ספרית, כך שאפשר להניח שמספר זה אינו כולל בתוכו תכתובות או דיבור פנימי. אם אכן נכון החישוב, הגענו כבר לכמעט 110 מיליון מילים בשנה לאדם, וזה המון עוד לפני ספירת המילים שנספגות מבחוץ, עושות סיבוב בראש ובלב ומתיישבות על תאי הנפש. 

אז הכנתי לעצמי שאלון שנועד לבדוק: האם אני שטופת מוח? האם תהליכי הדה־הומניזציה וריסוק החשיבה הביקורתית סימאו גם את עיניי? השאלון מזמין לחשיבה מחודשת ולפעול באופן שמטפח מחשבה עצמאית, ביקורתית ואנושית. השאלון מנוסח בלשון רבים, וכל אחת ואחד יעשו בו מה שירצו. אם עניתם "כן" על כמה מהשאלות הללו, ייתכן שאתם מושפעים מגורמים שמטרתם לנטרל אמפתיה או ביקורתיות על מנת לשמר את כוחם. 

לפני כן, מומלץ להיכנס למיטה, לעצום את העיניים, ולדמיין שהדלת נפרצת. לפורץ יש סרט ירוק על המצח. עכשיו חכו שמישהו ידבר על החיים שלכם כעל עסקה - משתלמת או לא. 


1. האם אתם עדים לדיווחים שלפיהם קבוצה מסוימת היא "איום ביטחוני", "סכנה לחברה" או "אויב פנימי"?

2. בדיווחים שאתם צורכים: האם אירועים פרטניים משמשים במטרה להכליל ולהציג קבוצה שלמה כמסוכנת? לדוגמה: האם תינוקות, ילדים או אזרחים חפים מפשע מוצגים כ"כלים פוליטיים" או כ"משתפי פעולה" עם גורם עוין?

3. האם אתם עדים לרטוריקה שמדגישה את ההבדלים האתניים, הדתיים או התרבותיים של קבוצה כדי להציג אותה כבלתי שייכת לכלל? האם יש ניסיון להרחיק את הקבוצה מכם באמצעות דימויים שליליים או סטריאוטיפים?

4. האם אתם מתחילים לראות את הקבוצה כבעיה שצריך לפתור ולא כבנות ובני אדם עם צרכים, מחשבות ורגשות?

5. האם הסטטיסטיקות תופסות את מקום הסיפור האנושי כך שהתחלתם לחשוב על אנשים כעל "מספרים" במקום כעל יחידים עם חיים ומשפחות? למשל: על האזרחיות והאזרחים שנפלו בשבי חמאס, על חיילות וחיילי צה"ל ההרוגים והפצועים.

6. האם אתם חשים ניכור, אי־נוחות או סלידה כלפי אנשים שלא הרגשתם כך כלפיהם קודם לכן?

7. האם אתם מתחילים להאמין שפגיעה באנשים מסוימים היא "בלתי נמנעת" או "הכרחית", ויש לכם הצדקות מוסריות, ביטחוניות או פוליטיות לפגיעה בקבוצה?

8. האם אתם מזהים מגבלות אמיתיות על חופש הביטוי או הייצוג של קבוצה מסוימת? האם באמת נמנעת מהקבוצה האפשרות להביע את קולה בתקשורת או שהיא רק טוענת שכך? 

9. האם אתם משתמשים במילים כמו "מחנות", "ימין", "שמאל", "קפלניסטים", "ביביסטים", "בוגדים", "חורבן", "על מלא", "בייס", "תרעלה", "תבהלה"? האם השתמשתם בהן בתדירות גבוהה גם לפני 7 באוקטובר?

10. האם קבוצות שונות באוכלוסייה אינן מוצגות כדמויות מורכבות בסיפורים ובשיח הציבורי? האם אתם מכירים את סיפורי הקבוצה רק דרך גורמים חיצוניים או גם מעדות ראשונה?

11. האם נתקלתם בשימוש במניפולציות של נתונים, סקרים ומחקרים? האם הנתונים שאתם נחשפים אליהם מאוזנים, או שהם משרתים תפיסת עולם מסוימת?

12. האם יש שימוש במונחים משפטיים או חוקיים כדי להצדיק פעולות דיכוי או התעללות? 

13. האם אתם נחשפים להפרדה מכוונת בין "אנחנו" ל"הם"? האם יש ניסיון ליצור תחושת הזדהות חזקה עם "המחנה שלכם"? האם אתם מתחילים להאמין שהקבוצה היא אויב, גם אם לא הייתה לכם אינטראקציה ישירה איתה?

ומה הלאה? זו משימה קשה מאוד, אבל כנראה ששווה את המאמץ. אני קוראת ושומעת מידע ודיווחים ממקורות שונים, גם כאלה שלא עולים בקנה אחד עם דעותיי. מחפשת את הסיפורים האישיים שמסתתרים מאחורי כל כותרת, את הפנים והחיים שנמצאים מעבר למילים הגדולות. כשמשהו נראה ברור מדי או מוצג כאמת מוחלטת, משתדלת לשאול מה חסר, בידיעה שלא תמיד תימצא תשובה. אני משתדלת לנהל שיחות אמיתיות עם מי שרואים את הדברים אחרת ממני, לא מתוך רצון לשנות אותם, ומשתדלת לא להפסיק להאמין. 