ב"עוגן במים", האלבום המדויק, המפעים והמרגש של אביתר בנאי שיצא אחרי 7 באוקטובר, הוא כתב כך על מפלצות חמאס: "כשהפנים של הבן אדם נמחקות בתוך אידיאולוגיה מעורבבת ביצרים זה הכי מסוכן, באקסטרים זה פנים רעולות, מורעלות. מחוקות. כשהפנים של הבן אדם מחוקות אז הכל מחוק, וקל לו להרוג לאנוס ולבזוז. והכל הפוך".
לא היה אפשר שלא לחשוב על הטקסט החד כתער הזה, כשצפינו כולנו השבוע בכיכר בעזה מתמלאת ברוצחי חמאס. כולם רעולי פנים, מורעלי פנים, מחוקי פנים. ניסיתי לזהות שם עיניים, סדק קטן של סימן טכני לאנושיות. לא הצלחתי, כי אין. הכל כוסה בבד שחור משחור.
כולם מבינים עכשיו – מי שידעו זאת לפני, מי שהתנדנדו וגם מי ש"התפכחו" – חמאס הוא ארגון טרור מפלצתי ואכזרי, שמטרתו היא השמדת מדינת ישראל. למחוק אותנו מעל פני האדמה ולכבוש אותה. חמאס לא רק מקדש את המוות שלנו, היהודים, הוא גם שואב הנאה פסיכית מהתעללות שטנית בנפשנו. כל מילה שיוצאת לאנשיו מהפה היא שקר. הטרור הפסיכולוגי מפזר תבליני רעל על ההשמדה.
אין להאמין לאף הסכם, גם אם הוא חתום דרך מתווכות טובות או רעות, עד שרואים את הדברים קורים. וגם אז לא צריך להאמין. כי לשטן, כמו לשטן, יש דרכי פעולה ייחודיות. כמו דשא שמכוסח הוא יצמח מחדש, יחזור להכות שוב ושוב בדרכים מתוחכמות ומשתדרגות, עד שיושמד באופן סופי.
התקופה שתבוא עלינו בשבועות הבאים, פעימה אחר פעימה, תהיה כמו הסרה איטית של פלסטר מפצע. היא תהיה חלק ממנגנון הסבל שהשטן הזה יצר. ואנחנו, מקדשי החיים, עדיני הנפש, הפראיירים של המזרח התיכון, נמצא את עצמנו בשבי שלו. נדפקנו, אין מה לומר. פשוט נדפקנו. אין מילה מדויקת יותר שתתאר את האירוע הזה: מדי שבוע מדינה שלמה תיצמד למסכי הטלוויזיה במתח בלתי נסבל לראות אם החטופים שחוזרים אלינו הולכים על שתי רגליים, שוכבים פצועים באלונקות, או מוחזרים בשקיות.
טבעם של מחבלים
לא אשכח איך בשנת 2008 הייתה עוד עסקה מקוללת שבה שחררנו 197 גופות של אנשי חיזבאללה, ארבעה אסירים לבנונים ואת סמיר קונטאר תמורת גופותיהם של החללים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל. חיזבאללה, עוד ארגון שטני מטונף, הוציא את הנשמה להורים ולמדינה שלמה, שציפתה לראות מה עלה בגורל בניה. ככה זה כשסוגרים עסקה עם השטן, נותנים לו עוד ועוד מתנות בעד אי־ידיעה מוחלטת ומתח שמכרסם בנו מבפנים.
אני מודה, התרגשתי מאוד כשגלעד שליט חזר הביתה, בעסקה ההיא. צפיתי בתמונות שלו יורד מהמסוק, רזה, חיוור, כחוש, לבוש מדי א' של שריון, מצדיע לראש הממשלה. התרגשתי אבל כעסתי. עלינו, על החולשה שלנו. כבר אז היה לי ברור ששחררנו מעל 1,000 מחבלים - חלקם הרוצחים הבאים - וגזרנו את גורלם של אזרחים תמימים מתוכנו. "פשיסטית", קראו לי אז סובביי. אבל מה לעשות שטבעם של מחבלים הוא לרצוח. נולדים עם זה ולתוך העדר הקבוצתי החייתי. וכך בדיוק קרה.
"העסקה הזו משחררת את הרוצחים הבאים של הילדים שלנו ושל הנכדים שלנו", כך אמר לי השבוע מיכאל נור, אח של חייל המילואים ואדים, שנרצח בלינץ' הזוועתי ברמאללה באוקטובר 2000, אירוע שנצרב בזיכרון הלאומי כסמל לאכזריות הטרור הפלסטיני. הוא מדייק. זה בדיוק מה שהעסקה הזאת עושה.
אבל גם משפחות החטופים צודקות. המדינה הפקירה אותם, המדינה אחראית לשובם. חובתה המוסרית של מדינה היא לתקן את המחדל הבלתי נתפס של 7 באוקטובר. אך חובתה של הנהגה היא למנוע את הטבח הבא והחטיפות הבאות. קוראים לזה דאגה לביטחון מדינת ישראל.
אין התרגשות כמו זו שחווינו השבוע. לראות את החטופות שלנו חוזרות. כמו כולם, גם אני צפיתי בלופ בתמונות. ברומי, אמילי ודורון ששרדו את התופת, את מאות הימים האכזריים בשבי, מתחבקות עם האמהות שלהן. כמה תעצומות נפש יש בהן, כמה כוח יש למשפחותיהן. להצדיע ולחבק – שוב ושוב.
השבוע, אם הכל יסתדר, צפויות לחזור התצפיתניות. חיילות מדהימות שנחטפו ברוע בלתי ניתן לתיאור בזמן מילוי תפקידן. העיניים שלהן, שהתמלאו בשנה וחצי האחרונות באימה ופחד של שבי, ביקשו לשמור על כולנו. אבל איש לא הקשיב להן ולחברותיהן. היוהרה הצה"לית, השוביניזם, האגו, החשיבות העצמית – כולם זלזלו בהן.
פושט את המדים
השבוע, אחרי כמעט שנה וארבעה חודשים לאחר הטבח, הרמטכ"ל הרצי הלוי התפטר מתפקידו. בתום קרוב ל־40 שנים במדים, שבהן סיכן את חייו לטובת שמירה על הביטחון שלנו, הסתיימה הקריירה שלו עם כותרת שתלך איתו עד הקבר: המפקד שאחראי למחדל הכי גדול בהיסטוריה של מדינת ישראל.
הלוי בחר להצהיר לאומה בכיסופים. "לדבר על מה שקרה פה, ולדבר גם עליי". ליבי יצא אליו לרגע, מודה. אדם שהקדיש את מיטב חייו למדינה, מסיים עם אות קין על מצחו. אבל אז חשבתי על התצפיתניות. הבנות האלו שנרצחו, שנחטפו, שלא הקשיבו להן. וגם על החיילים שנהרגו, על אלפי הפצועים, על היתומים, האלמנות, החטופים, המשפחות ועל כל האסון הזה שהיה יכול להימנע אם מישהו, בראש ובראשונה האיש שעומד בראש הצבא, לא היה נרדם בשמירה. התאזנתי בחזרה. הרצי הלוי צריך ללכת הביתה. כנראה שהיה צריך ללכת מזמן.
ומזה שהולך, לזה שנכנס. השבוע, עם העיניים לפעימה השנייה, זאת שרק אלוהים יודע איך החטופות יחזרו ממנה, נכנס לבית הלבן הנשיא דונלד טראמפ. האיש שהודיע למזרח התיכון "או עסקה או גיהינום". עכשיו העיניים שלנו על טראמפ. הנאום שלו היה בהיר, והמשימות ברורות. השאלה היא כמה זמן וקשב יהיה לנשיא החדש לטפל באחות הקטנה, ישראלה?
לדבר אחד אני מקווה, בשביל בנימין נתניהו ובשביל כולנו. שלפני שראש הממשלה שלנו חתם על העסקה עם השטן, הוא חילץ מנשיא ארה"ב הנכנס הבטחה, שבטראמפית מדוברת נשמעת כך: "יחד, נדפוק את איראן".
