צהלה, כלומר, "זעם" בממשלה: חמאס הפר את ההסכם. התגובה של ממשלתנו, שכידוע, עומדת בכל הסכם, הייתה מיידית: מאות אלפי תושבים שהיו אמורים להגיע לצפון הרצועה נתקעו בכניסה לציר נצרים. ניצחנו. גם נתניהו וגם חמאס (באמצעות קטאר) פנו לטראמפ, ולטיפשון המסוכן הזה היה רעיון גאוני: לטרנספר אותם לירדן ולמצרים. בינתיים מציג נתניהו בפני הבייס המתוסכל שלו עמידה יהודית גאה מול מנוולי חמאס, שכולם רוצחים אכזרים ואנסים.

הכל אולי נכון, אבל זה לא האורח שבו מתמודדת מדינה שפויה. האמת המרה היא שנתניהו חושש שהבייס שלו אינו מסוגל להתמודד עם תמונות של שחרור אסירי חמאס, של חמאסניקים חמושים מלווים את החטופות, או של פלסטינים חוזרים לצפון הרצועה (איפה דניאלה וייס כשצריכים אותה?). והגרוע מכל: שמישהו בשדרות או בקריית שמונה עלול לחשוב שהוא־הוא אחראי על החרפה הזו.

הציפייה הקולקטיבית לשחרור החטופות הפכה לטורבינה תקשורתית שהזרימה נחשולים של זעם על חמאס המנוול שמתאכזר לחטופים ולמשפחותיהם וגם לעם ישראל שכוסס ציפורניים. כל רסיס מידע שהתקשורת שיווקה הפך לדרמה סוחטת דמעות וחונקת גרון. עד כאן הטבע האנושי. ממעל מרחפת הרוח הרעילה של לשכת נתניהו. שם, כך מדווח ממכוורת הדבש, עובד נתניהו לילות כימים כדי להציל את החטופים (פספסתי את "ורעייתי"?). מדובר, כרגיל, במסך עשן. מאחוריו מאמץ של שנה פלוס לטרפוד השחרור ולהמשך המלחמה.

בגדול, הפוליטיקה של הרחמונס גברה על הפוליטיקה של המשיחיות האלימה. ככלל, ממשלת ישראל והקבינט, כולל ראש הממשלה, נמצאים לחלוטין מחוץ לתהליך שהם כביכול מנהלים. מאז ששליח הנשיא דיבר עם ביבי בטראמפית שוטפת, שום בן גביר לא ימנע את המשך העסקה. גם לא סמוטריץ' או אמסלם.

זפזופ אקראי הביא אותי לפאנל בסוגיית הצבעתו של השר דודי אמסלם נגד ההסכם. "דודי" טען כך, "דודי" הסביר אחרת, "דודי" מתנגד כי, "דודי" מציע לשקול. כל אחד מחברי הפאנל, כולל דוברו של אמסלם, תרם לדיון את הדודי שלו, כאילו לא מדובר בעוד פחית בשרשרת הפחיות המקרקשות אחרי רכב החתונה, בדרך שבין רשעות ובין טיפשות. אז מה התועלת בדיונים המופרכים האלה? למה לקשקש אם הדיונים בקבינט לא ישנו את המהלך הגדול, שהוא העסקה שאושרה? וכך נשארנו עם ההתקטננות על סעיפים שהיא המפלט של ממשלה שההחלטות הגדולות הופקעו ממנה.

תשכחו מהצהרות כל המעורבים. חמאס מעוניין במימוש ההסכם. אלמלא הלחץ המשולב, מחאה וטראמפ, לא היה הסכם. עכשיו, כשנתניהו הוחרג מתהליך קבלת ההחלטות, הוא מפציץ בדיווחים על ישיבות דרמטיות ומאבקים על קוצו של יוד. פתטי. צבא לבנון לא זז על פי התוכנית? גם אנחנו לא נזוז. בינתיים נהרוג כפריים שבמוקדם או במאוחר יחזרו לכפריהם.