את הטור הזה אני כותבת מקאטה ביץ', פוקט, תאילנד. השעה חמש וחצי לפנות בוקר וכבר יש אור, קרני שמש ראשונות וירח שעדיין ממאן לעזוב את משמרתו. אתמול לי ולגפן היה היום הפורה ביותר במדינה המבורכת הזאת. תחילה היינו בים, זו הפעם הראשונה שהעזה להיכנס אליו, בישראל היא לא חוששת, אבל פה הוא נראה לה גדול מדי או שונה.
אתמול צעדנו על החוף, צעד אחר צעד, בדרך פגשנו את ג'ון ולינדה, זוג תיירים בריטים, פנסיונרים חמודים בני 70 שהחליטו לטייל בכל הכסף שחסכו, וגפן מיד התחברה אליהם ושלא כהרגלה נתנה להם יד והסכימה לרוץ עם ג'ון אל המים. שנייה אחר כך טבלנו ארבעתנו ואפילו השפרצנו האחד על השני, בין שברי צחוק לתיווך שלי בין האנגלית שלהם לאנגלית של גפן, התעניינו במצב בישראל.
“היום משתחררים כל בני הערובה, נכון?", שאלה לינדה. לרגע חשבתי שהיא שואלת בכלליות, עניין החטופים ידוע בכל העולם, אבל היא שוב שאלה וחידדה של שאלתה, “היום בבוקר או בערב?". היה לי מוזר, לא ידעתי שהעולם עוקב בכזו דקדקנות. היה זה הבוקר שבו השתחררו לירי, קרינה, דניאלה ונעמה. הרשו לי לא לנקוב בשמות משפחתן, הן כבר חלק מכולנו ולא איזה ערך בוויקיפדיה.
“כן", עניתי כמעט בהתרגשות, “אני כל רגע בודקת בטלפון הסלולרי שלי, אמרו שישחררו אותן מוקדם לשם שינוי". “טרוריסטים", אמר ג'ון בעל הצלב הענק על צווארו. קודם לכן סיפר לנו שהוא קתולי ולינדה לא, וזה בסדר.
אחר כך סיפרו לנו שלינדה תולעת ספרים וג'ון חוץ מרשימת מכולת לא קורא כלום, וזה בסדר. וגם שהאחת לא כל כך אוהבת חיות, בעוד השני קורא לכלבה שלהם דולי “אשתי השנייה" וגם זה בסדר, העיקר שיש אהבה.
גם לגבי חמאס השניים היו תמימי דעים, ולהפתעתי סיפרו שלמרות מה שמציגים לנו בתקשורת, רוב הבריטים מפחדים, שלא לומר משקשקים, מהרגע שבו תאי הטרור יתפשטו כמו מחלה ממארת במדינתם.
לדעתי, ואם לשפוט לפי הסרטונים שאני נתקלת בהם בכל רשת חברתית, הם די איחרו את המועד, הם וכל אירופה, בזכות מנהיגיהם הנאורים וההומניים.
אחר כך חזרנו לחוף, ג'ון בחר חמישה כיסאות ושתי שמשיות בשביל כולנו ואף התעקש לשלם. גפן ישבה על החול ואפתה עוגה בעזרת כף ודלי שרכשתי לה אחרי מיקוח, אני גרועה בזה, כן? אפילו המוכרים מופתעים להיווכח כמה מהר אני מתייאשת.
סתם נראה לי דבילי להתמקח על 5 שקלים כל פעם. המשכנו לשוחח כשמדי פעם התלהבתי מהעוגה של גפן וניסיתי לעצור את הוויסות החושי שלי והסלידה מהישיבה שלה בחול.
ג'ון סיפר שהוא צפה בהמון סרטונים ממסיבת הטבע וההרג, כך הוא קרא לזה. לינדה, שנראה שפעם הייתה מאוד יפה, הנידה את ראשה מצד לצד, וג'ון השלים את מה שהיא עמדה לומר וסיפר כי היא ראתה סרטון אחד, כמעט בטעות, ורצה להקיא, יום שלם היא שכבה על הספה הגדולה שלהם בסלון ושאלה “איך אפשר לחיות לצד מפלצות, איך?".
כל כך הרבה הפחידו אותי מהמסע הזה לתאילנד, שכן רמת האיום של אזהרת המסע באיים הדרומיים עומדת היום על 4. האמת היא שלעולם לא הייתי מסכנת את בתי. אילולא ביקרתי כבר פעמיים במדינה הזאת, שהיא מזור כמעט לכל חולי, סביר שהייתי מפחדת ומבטלת את הכרטיסים, אבל ידעתי שבתוך כל התופת בארץ קשה להרחיק רואי ולהתנער מהחששות.
בהתחלה אפילו לקחתי לגפן נני, כדי שאוכל ליהנות גם אני. גם מזה הזהירו אותי, אמרו שהיא תחטוף אותה ותיתן אותה לסחר בילדים, אחר כך אמרו שהיא בטוח מוסלמית ואני עושה טעות חמורה, ולבסוף שלחו לי כתבה מ־2003 על נני שנתפסה מכה ילדה בקופנגן. שוב, שטויות במיץ.
היא הייתה מדהימה, רכה - ובאמת מוסלמית, אבל מוסלמי הוא לא שם נרדף לרוצח. בתאילנד הכל - אבל הכל - שונה. שלושה ימים אחר כך נפרדו דרכינו, אף שביקשתי ממנה להישאר איתי לרוב החופשה.
הבנתי שאני לא צריכה אף אדם שיחצוץ ביני לבין בתי, ואת הטיול הזה, על אף אתגריו, אני רוצה לחוות איתה. יש לי ילדה כל כך בוגרת, מצחיקה וטובה, כמה אני אוהבת אותה.
שחרור החטופות יצא לדרך, מוקדם מהצפוי, והצלחתי לתפוס קליטה בחוף. קניתי לגפן ארטיק ונתתי לה טאבלט שתצפה במשהו נחמד בזמן שהיא אוכלת (לא לשפוט! ואם אתם שופטים, בואו לתת יד).
ג'ון בא לשבת לידי, ולינדה הזמינה בירות. ראיתי אותן, את ארבעתן, לבושות בבגדי זית ירוקים, כמו רוצה חמאס לומר “השבנו אותן שלמות". מיד הסברתי לג'ון שאלו לא המדים שבהם נחטפו ובכלל לא מדי צה"ל, זו תעמולה לשמה.
הן אחזו שקיות בידן, גם על תכולת השקיות הסברתי לג'ון, לפחות על פי הדעה הרווחת. אמרתי שיש שם תמונות מהשבי ומפה של “פלסטין" ועוד כל מיני שטויות.
“כאילו הן פאקינג יצאו למסע דרכים", הוא אמר והבנתי שהוא מבין את הגרוטסקיות של הדבר. ראיתי אותן על הבמה וידעתי שנדרשו לחייך, להיראות מאושרות ולעמוד זקופות. כשעלו במדרגות, ראיתי אותן מושיטות יד ועוזרות האחת לשנייה, כמה חיוורות היו. שיערתי לעצמי שהידיים שלהן רועדות ומזיעות ובטח הן שומעות מהקהל קללות אוניברסליות שרק אנשי שטן יכולים להעלות על שפתיהם.
אחר כך עצרו בחדשות את השידור ובצדק רב ומוערך הסבירו שלא ייתנו יד לתעמולה החמאסניקית. הסברתי את זה לג'ון, אז הוא הדליק את הסלולרי שלו “אף על פי שלינדה אמרה בלי טלפון בחוף", קרץ לי, ולינדה הגישה לנו את הבירות, ופתח את החדשות מאצלם, שם נראה כל הטקס הדבילי הזה.
רק בבית המלון, כמה שעות אחר כך, כשגפן נרדמה לשנת צהריים מתוקה, צפיתי במפגש הבנות עם הוריהן. מכירים את זה שהדמעות זולגות מבלי לשאול לפני? הצחוק המתפרץ של אביה של לירי כשזו הצחיקה אותו, צעקות השמחה במשפחתה של נעמה, עוצמת החיבוק של דניאלה כשהיא אומרת לאמה “את לביאה" ואביה מוסיף “לכל העולם היא הלכה בשבילך" והמילים שלחשה אמה של קרינה לאוזנה של בתה, שרק הן יודעות.
לא הפסקתי לבכות על עמי ועל המשחק האכזרי שנכפה עליו. קטונתי מלדבר על המחיר שהיה עלינו לשלם בעבורן, אבל כבר כתבתי בעבר, לו בתי הייתה שם, הייתי פותחת את בתי הכלא בעצמי ומשחררת את כולם. ואת הדעה על שחרור מחבלים לא אני יכולה לחוות ולא אתם, רק לאלו שנפגעו מאותם המחבלים מותר, ולא לאף אחד אחר.
רציתי להיות בתוך עמי ברגעים האלו, לחוות את השמחה המוזרה, אם ניתן לקרוא לה כך בכלל, ולשמוע את פרצי השמחה מחלונות הבתים.
קבוצות הוואטסאפ געשו, קבוצת המשפחה המורחבת שלי, והמשפחה הגרעינית וקבוצת החברות והקבוצה שאבא שלי פתח בטעות לי, לו ולחבר שלו מבית הכנסת (האיש הזה הוא מתנה שלא מפסיקה לתת).
ובינתיים, לינדה הוסיפה אותי בפייסבוק ושלחה לי, כמחווה של רצון טוב, כתבה באנגלית ובה תמונות המשפחות המחבקות את בנותיהן והוסיפה “mazal tov".
ואם קודם לכן לא פחדתי להגיע לכאן, הפעם בירכתי על כך שהגעתי לכאן. ועוד יותר בירכתי את העם שלי, שאף על פי כן ליבי ונשמתי נתונים וכרוכים בו, ולמרות, למרות הכל.
