בשעות הקשות ביותר שידענו כמשפחה, כשנדמה היה שלא תהיה תקומה מהאסון שפקד אותנו בהפתעה מוחלטת, הגיעה אישה שקטה וצנועה לנחם. זה היה ביום השלישי לשבעה, כשהחיים נראו מבעד לעדשה עכורה. כל המנחמים היו המומים. חלקם שמרו על שקט ואחרים חיטטו, מי מהם בנימוס ומי פחות. איך זה קרה. איך בדיוק זה קרה. 

הסתכלתי סביבי וכל מה שרציתי היה לצלול מתחת לשמיכה, להצטמצם ולהיעלם: היה שם אוסף של זרים שנאלצנו לראות בהם חלק בלתי נפרד מאיתנו, בגלל בחירותיו של המנוח שהלך והשאיר לנו אותם כירושה.

מה לי ולכל אלה? האישה השקטה הובילה אותנו למרפסת, הצביעה על השמיים ועל העצים שבחוץ ואמרה: "עכשיו הכל כואב, קשה ועצוב, אבל השמש תמשיך לזרוח מחר, העצים ימשיכו במחזוריות שלהם, והשמיים יתכסו בעננים שייעלמו, יופיעו שוב וייעלמו".

מאז 7 באוקטובר אני מרגישה בשבעה מתמשכת. סליחה שאיני מזהה את קול פעמי הגאולה בתוך קולות הירי של מטחי הכבוד מהר הרצל, ולהבדיל, בקולות המטוסים של כוחותינו הגיבורים.  

אין לאן להצטמצם, וכל יציאה לרחוב בירושלים היא תזכורת. שלטי החטופות והחטופים שעדיין בשבי חמאס הסדיסט בעזה - חלקם הושחתו. כרזות שמתנוססות על המרפסות מול ביתו של השכן ניר ברקת שקוראות לו להתעורר, הבית לחיילים בודדים ע"ש מייקל לוין עם תזכורת לגבורה כפולה, אוהל המחאה בכיכר דניה - צמוד לאנדרטה שהוקמה כאות הוקרה לעם הדני על הצלת יהודי דנמרק בימי השואה. 

ופתאום השלט הזה שקורא: "בואו לטיול בנחל רבידה!". על השלט הופיע ברקוד. סרקתי ועשיתי אחורה פנה. במפות אני גרועה מאוד, אבל נחל מתחת לבית יכול למשוך גם את הצוערת היחידה בתולדות צה"ל שנתנו לה לנווט מסע ובעקבותיה יצא צוות חילוץ לאיתורה.

נחל רבידה עובר בין בית הכרם לגבעת שאול, בוואדי שבו עובר כביש 16 שמחלק את הנחל לשני חלקים, עליון ותחתון. "רבידה" על שום שכבות הסלעים השטוחים, שמונחות רבדים־רבדים. גילו אותו שכנות ושכנים בחודשים האחרונים. על ההובלה: מאי צ'שלה ושחף הדסה לב הר, מורות דרך תושבות השכונה. 

בירושלים כמו בירושלים של השנים האחרונות, בשטח הנחל פעל מפעל בטון ששירת את עבודות כביש 16 וגרם למטרדי אבק ורעש קשים לתושבי בית הכרם, קריית משה והר נוף. עם סיום העבודות, החברה המבצעת ביקשה לתפוס טרמפ ולהמשיך בפעילות המפעל שלה לטובת אתרי עבודה אחרים שלה באזור. כמו שאומרים הבנים שלי - קיבלה באן הודות לערנותם של תושבות, תושבים ונציגים במועצת העיר, והורחקה מהאתר. 

צ'שלה ולב הר החלו לחקור את הנחל שנמצא מתחת לביתן למרות היותו לא נגיש ותלול. הן פתחו מפות ויצאו לשיטוט שחשף אוצרות של ממש: 12 בורות מים, מערת קולומבריום, שבילים יפהפיים, בעלי חיים, צמחים נדירים ושומֵרות. המשימה הייתה לחבר את הנקודות והתגליות למסלול מעגלי שאורכו 2.5 קילומטרים. 

הטיול הראשון יצא לדרך אחרי הודעה בקבוצת הוואטסאפ של בניין מגוריה של צ'שלה. השכנות והשכנים הצטרפו בזה אחר זה לסימון השביל, וכיום הם מובילים את הפעילות הענפה במסגרת קבוצה בשם "פעילי נחל רבידה". הצעירה שבהם תלמידת כיתה ה'. ביחד, הם המנוע העיקרי של הפעילות בנחל. כל אחת ואחד מבקש לתת משהו מעצמו: לוגו, מידע היסטורי, אפליקציית מיפוי ועוד. מאז גילוי הנחל, מאות מטיילות ומטיילים ונציגי קק"ל, החברה להגנת הטבע, העירייה והמנהל הקהילתי של בית הכרם טיילו בו ורוצים להירתם לפעילות. 

ס. יזהר מתאר בסיפוריו ב"צדדיים" (זמורה ביתן, 1996) את טיוליו בנחל רבידה וסלע הפיל, שהוא נקודת ההתחלה של המסלול. זו עדות נוספת לכך שגם מתחת לשכבות תמיד תהיה עוד שכבה. כך כתב: "יום אחד, יום חורף ירושלמי בית הכרמי, שרק האוהבים בלולות הקזוארינות ידעו מהו חורף לילי בית הכרמי, יום חורף שמשי אחד כזה לאחר גשמים, וסגריר ורוחות וקור... יצאנו עם מורנו אביזהר כמות שהוא, בבגדיו של תמיד ובמגבעתו ההיא, והשמש עלתה, וההרים היו נוצצים והירוק היה שר והאופק צלול. שם נעצר פתאום האיש ופרש שתי ידיו ואסף נשימה ובקול של אמת אמר יש מליבו בתוך השקט האינסופי: ברוך אתה הטבע. כך ובמילים האלה ובשקט הגדול אמר מורנו, ועינו היו מלאות דמעות... ברגע ההוא, ביום המצוחצח ההוא, מאחורי בית הכרם ניבטים מראש ההר ורואים שקוף עד הים, גבר הטבע על האלוהים או אולי הטבע היה אלוהים או אלוהים היה הטבע...".

ואולי בתוך המשפחה המוזרה הזאת שנכפתה עלינו אפשר להסתכל ולהגיד: השביל הזה מתחיל כאן. יום אחד נתכנס כולנו לנקות את השכבות, נגלה את היופי ונחל יעבור בו. 