שלא תתבלבלו – המהומה הגדולה סביב פרשת המאמן לא קשורה לבגידה ולא לזה שהנשים היו נשואות. הרי כל מה שקרה היה בהסכמה. מה שמקומם הוא הניצול של הכוח, התלות הרגשית - והגבול הדק שנפרץ בין מקצועיות לאינטרסים אישיים. בעידן הרשתות החברתיות, הסיפור הזה קיבל תהודה חסרת תקדים, שחשפה פערים עמוקים בתפיסות החברתיות והמגדריות שלנו.
המקרה הזה מתחיל הרבה לפני שהגיע לכותרות. הוא מתחיל במפגש בין מאמן כושר מקצועי לבין נשים שהגיעו אליו בנקודות שונות בחייהן, רובן בתקופות של משבר או חיפוש עצמי. חלקן הגיעו אחרי לידה, אחרות במהלך משבר בזוגיות, ורבות מהן פשוט חיפשו דרך להרגיש טוב יותר עם עצמן. מה שהן לא ידעו הוא שהן נכנסות למערכת יחסים מורכבת הרבה יותר מאשר אימון כושר רגיל.
הדמות המקצועית, בין שזה בתחום הפסיכולוגיה ובין שבהוראה או אימון אישי, מחזיקה בכוח משמעותי על הצד השני. במקרה הזה, התהליך הפסיכולוגי היה מורכב ורב־שכבתי: המאמן לא רק אימן פיזית – הוא יצר מרחב טיפולי בלתי פורמלי. כל אימון הפך להיות הרבה יותר מאשר סדרה של תרגילים. הוא היה קשוב, תומך, מעודד. הוא זיהה כנראה את הצרכים הרגשיים של המתאמנות והציע להן בדיוק את מה שהן היו זקוקות לו – תחושה של ערך עצמי, של התקדמות, של שייכות.
המנגנון הפסיכולוגי שפעל כאן דומה למה שמכונה בעולם הטיפול "העברה" - תהליך שבו רגשות, ציפיות וחוויות מהעבר מועברים אל דמות סמכות בהווה. בעוד בטיפול פסיכולוגי יש מסגרת ברורה וגבולות מוגדרים, כאן הגבולות היו עמומים מלכתחילה. האימון הפיזי, שמטבעו כולל מגע ואינטימיות מסוימת, יצר קרקע פורייה לטשטוש גבולות. החיזוקים החיוביים, שהתחילו ב"כל הכבוד" על תרגיל מוצלח, הפכו בהדרגה לקומפלימנטים אישיים יותר.
ברשתות החברתיות, התהליך הזה מקבל ממד נוסף. המאמן בנה לעצמו פרסונה מקצועית חזקה – תמונות של אימונים מוצלחים, עדויות של מתאמנות מרוצות, טיפים מקצועיים. הוא יצר תחושה של קהילה, של שייכות למשהו גדול יותר. הרשתות החברתיות אפשרו לו להרחיב את ההשפעה שלו הרבה מעבר לשעות האימון – הודעות אישיות, תגובות מחזקות, נוכחות מתמדת בחיי המתאמנות.
כשהפרשה התפוצצה, התגובות ברשתות החברתיות חשפו פער עמוק בין האופן שבו גברים ונשים תפסו את המקרה. רבים מהגברים ראו זאת כסיפור פשוט של רומנים מחוץ לנישואים. "הכל היה בהסכמה", הם טענו. "נשים בוגרות שיודעות מה הן עושות". אבל הנשים שהגיבו ראו תמונה אחרת לגמרי. הן זיהו את הדפוסים, את המניפולציה העדינה, את הדרך שבה אמון מקצועי הפך לתלות רגשית.
במיוחד מעניינת הייתה התגובה של נשים מתחום הטיפול והאימון. הן הצביעו על הדמיון המטריד בין המקרה הזה לבין מקרים של ניצול יחסי מרות בטיפול פסיכולוגי. "זה בדיוק כמו מטפל שמנצל את הפגיעות של המטופלות שלו", כתבה אחת הפסיכולוגיות שהגיבו על הפרשה. "ההבדל היחיד הוא שבטיפול יש כללים ברורים ומנגנוני הגנה. באימון כושר – אין כלום".
פועלים בשטח אפור
וזה מוביל אותנו לשאלות המשפטיות והאתיות שהפרשה העלתה. בישראל, כמו במדינות רבות אחרות, אין חקיקה ברורה המסדירה את מקצוע אימון הכושר מבחינת יחסי מרות וגבולות אתיים. בעוד לפסיכולוגים, עובדים סוציאליים ורופאים יש כללים ברורים לגבי מערכות יחסים עם מטופלים, מאמני כושר פועלים בשטח אפור. התוצאה היא שגם כשיש פגיעה ברורה, קשה מאוד להגדיר אותה מבחינה משפטית.
הדיון הציבורי שהתפתח ברשתות החברתיות חשף גם את הקשר המורכב בין הפרשה הזו לבין המצב החברתי הכללי. בתקופה של מלחמה, כשהחדשות מוצפות בסיפורים קשים על אובדן וכאב, הפרשה הזו סיפקה מעין שסתום לחץ חברתי. היא אפשרה לאנשים לעסוק במשהו שהוא אומנם פוגעני, אבל ברמה שאפשר להכיל. זה היה סוג של אסקפיזם, אבל כזה שבכל זאת נוגע בשאלות חברתיות עמוקות.
במיוחד מעניין היה לראות איך הרשתות החברתיות שינו את הדינמיקה של חשיפת הפרשה. בעבר, סיפורים כאלה היו נשארים ברמה המקומית, אולי מגיעים לעיתונות המקומית. אבל הפעם, הרשתות החברתיות אפשרו לנשים נוספות לזהות את הדפוס ולשתף בסיפור שלהן. נוצרה מעין תגובת שרשרת שחשפה את ההיקף האמיתי של התופעה.
העידן הדיגיטלי שינה לחלוטין את הדרך שבה פרשות כאלה מתפתחות והופכות לנושא שיחה ציבורי. בעבר, סיפורים מסוג זה היו נשארים בגבולות קהילה מסוימת או זוכים לסיקור מוגבל בתקשורת המסורתית, אך כיום, הרשתות החברתיות משמשות כזירה מרכזית להפצת מידע, עיצוב דעת קהל והגברת הדיון הציבורי. האלגוריתמים של הפלטפורמות הדיגיטליות, שמקדמים תוכן מעורר רגשות חזקים, תרמו לכך שהפרשה התפשטה במהירות שיא והפכה לנושא לוהט ברשת.
באופן טבעי, כשנחשף מידע ראשוני, הרשתות החברתיות הופכות לזירה של דיונים סוערים, כאשר כל צד בונה את הנרטיב שמתאים לו. מחד, היו גולשים שראו במקרה הזה עניין של יחסים פרטיים בהסכמה, והדגישו שהנשים בוגרות ובעלות יכולת קבלת החלטות. מאידך, היו אלו שהצביעו על דפוסים מוכרים של ניצול רגשי ויחסי מרות, תוך השוואה למקרים דומים בעולם הטיפול והאימון. הוויכוחים הללו הונעו לא רק מתוך עניין בפרשה עצמה, אלא גם מתוך ההשלכות הרחבות שלה על תפיסת יחסי כוחות בין גברים ונשים, מקצועיות וניצול סמכות.
הרשתות גם אפשרו לנשים נוספות לזהות תבניות דומות ולשתף בחוויות אישיות משלהן, מה שחיזק את תחושת ההיקף הרחב של התופעה. הפרשה התפתחה מעבר לסיפור ספציפי על מאמן כושר מסוים והפכה לדיון חברתי רחב יותר על הצורך בהסדרה של תחומי עיסוק "רכים" כמו אימון אישי, טיפול אלטרנטיבי ואפילו השפעתם של משפיענים ברשת.
בנוסף, העידן הדיגיטלי הפך את הפרשה למופע ציבורי בלתי נשלט. תמונות, צילומי מסך של ביקורות מהעבר, ואפילו שמועות לא מבוססות נפוצו במהירות, תוך עירוב של מידע אמיתי ומידע מסולף. תופעת השיימינג הציבורי נכנסה לפעולה, והלחץ החברתי ברשת הוביל לכך שהמאמן מחק את חשבונותיו והסטודיו נסגר בתוך ימים. הסיפור המחיש כיצד כוחן של הרשתות החברתיות לא מסתיים רק בגילוי הפרשה – הוא גם משפיע ישירות על חייהם של המעורבים בה, לעיתים בלי יכולת שליטה על הנרטיב המתפתח.
דרמה חברתית בחינם
באופן אירוני, העיסוק בפרשה שימש גם מעין הפוגה רגשית מהמציאות הכבדה של התקופה. בתקופה שבה סדר היום הציבורי רווי באירועי מלחמה, שכול ומשברים כלכליים, סיפורים צהובים כמו זה מספקים "דרמה חברתית" שאנשים יכולים לעסוק בה ולדון בה מבלי לחוש את הכובד הרגשי של נושאים אחרים. זה מסביר מדוע הפרשה התפשטה במהירות כה גבוהה – היא לא רק נגעה בשאלות אתיות עמוקות, אלא גם שימשה פורקן חברתי למי שמחפש נושאים אחרים להתמקד בהם.
בסופו של דבר, העידן הדיגיטלי לא רק חשף את הפרשה, אלא גם הגדיר את הדרך שבה היא התקבלה בציבור, השפיע על עוצמת הסערה, ועיצב את אופן ההתמודדות של המעורבים בה. השאלה שנשארת פתוחה היא אם סערות כאלה מובילות לשינוי אמיתי במדיניות ובהתנהגות, או שמא הן רק עוד אפיזודה חולפת בנוף הרשתות החברתיות.
התגובות לפרשה גם העלו שאלות על אחריות אישית מול ניצול. רבות מהמגיבות טענו שאסור להתייחס לנשים כאל קורבנות חסרי אונים. "גם אם היה ניצול של כוח, הן עדיין בחרו", נכתב באחת התגובות. אבל אחרות הצביעו על כך שהבחירה החופשית הזו הייתה מוטה מלכתחילה בגלל יחסי הכוח והתלות הרגשית שנוצרה. האם הדגש הזה מחליש נשים? – אחריות אישית מול דפוס מגמתי.
אחד הוויכוחים המרכזיים שהתעוררו בעקבות הפרשה נוגע לשאלת האחריות האישית של הנשים שהיו מעורבות בה. רבים טענו שההתמקדות בניצול כוח ותלות רגשית מחלישה נשים, ומתייחסת אליהן כאל צד פסיבי וחסר יכולת לקבל החלטות מושכלות. לפי הטענה הזו, נשים בוגרות הן אחראיות למעשיהן, והדגשת היבטי התלות והתמרון הרגשי מסירה מהן אחריות ומנציחה נרטיב של קורבנות.
אך כאן בדיוק טמון הניואנס החשוב – לא מדובר במקרה יחידני של אישה שהחליטה מרצונה החופשי להיכנס לקשר אינטימי עם המאמן, אלא בדפוס רחב שחזר על עצמו שוב ושוב עם נשים רבות. כאשר מספר כה גבוה של נשים מתארות את אותה חוויה – של תלות, של הכוונה רגשית עדינה, של יצירת תחושת חיזוק עצמי על ידי המאמן – כבר אי אפשר להתייחס לזה כאל "עוד אישה שבחרה ליהנות". מדובר במנגנון שמכוון מראש ליצירת מערכת יחסים לא שוויונית, שבה צד אחד מחזיק בכוח וביכולת לעצב את התודעה של הצד השני.
נשים אינן חסרות אחריות להחלטותיהן, אבל במקרים כאלה ההחלטות שלהן מתעצבות בתוך סביבה של השפעה רגשית ומניפולציה חכמה. בדיוק כפי שבתחומים כמו הונאות רגשיות או מניפולציות פיננסיות אנו מזהים דפוסים שחוזרים על עצמם – כך גם כאן, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר בתופעה רחבה ולא במקרים בודדים של "טעויות בשיקול דעת". ההבנה הזו לא מחלישה נשים – להפך, היא מעניקה להן כלים להיזהר מדינמיקות בעייתיות בעתיד ולדרוש סטנדרטים ברורים יותר במקצועות שמערבים אמון ותלות רגשית.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
