אי אפשר להתכחש לעובדה שזוהי תקופה מאוד אמוציונלית. ניצולי השבי שמתחילים לחזור הביתה בטפטופים, חוטפים לנו את הלב. חלקם מפילים לנו את הלסת כשאנחנו נחשפים לחיוניות ולגבורה שלהם, חלקם נראים מרוסקים והופכים לנו את הבטן. העדות של נעמה לוי על בידודה במנהרה אפלה במשך חודשים, עד שאיבדה קשר עם המציאות, הייתה בלתי נסבלת. אפילו הציניים מבינינו הבינו שאי אפשר לעמוד מנגד באירוע הזה. כך ראינו שגם אלה שהצביעו נגד העסקה לחזרתם, ואפילו פרשו בגללה מהממשלה, פרסמו השבוע פוסטים נרגשים ובירכו את חטופי 7 באוקטובר בלבביות על שובם.
בניגוד חד, ועל רקע הרגעים ההיסטוריים ששודרו על כל המסכים, שר המשפטים יריב לוין דאג השבוע ללכת עד הסוף עם המלחמה הפנימית. במקום לחזק את אווירת הסולידריות הנדירה, הוא עשה כל שביכולתו כדי לפגוע בה. אם זה הפריע לכם, כדאי שלא תיקחו את זה אישית - מדובר בשיטה פוליטית ותו לא. מטרתה לאפשר לאלקטורט צר כלשהו לפרוק על מטרה כלשהי את זעמו המצטבר על כל מה שעברה ישראל בשנתיים האחרונות. לפני שבועיים זו הייתה היועמ"שית, בשבוע שעבר זה היה הרמטכ"ל, השבוע זה השופט יצחק עמית. נחכה בסבלנות לראות מי זה יהיה בשבוע הבא.
רק שהשיטה הפוליטית הזאת חייבת לעבור מהעולם שלנו. רובנו הפנמנו את לקחי 7 באוקטובר, ושואפים למצוא דרך להגדיר מחדש את השותפות שלנו כדי שנוכל לשגשג ולהסתדר. ההשתלחויות חייבות להיפסק, גם אם מישהו אחר "התחיל" או אשם בהן. הרי מנהיגות היא קודם כל דוגמה אישית, ואילו "מנהיגינו" רק מגיבים לאחרים.
אבל אחרי 15 חודשי מלחמה, הציבור יודע לזהות את מי שמחרחר מריבות ומאשים את כל העולם, לעומת מי שמנסה באמת ובתמים למצוא פשרות ופתרונות. מי שאינו יודע להוריד את הלהבות הפנימיות בעת הזאת, פשוט אינו מנהיג.
השבוע זה פשוט צרם במיוחד, כשראינו מצד אחד את האחים והאחיות שלנו שבים הביתה, ומהצד השני את מי שאמור להנהיג אותנו מנהל מלחמה מרה - לא כלפי חיזבאללה או חמאס, אלא בעיקר כלפי פנים.
אפס הישגים לכל הצדדים
ניחא, אם המריבות האלה היו מביאות לאיזושהי תוצאה טובה. אבל כשמפרקים את הדברים, נראה שההשתלחויות הפומביות גורמות למדינת ישראל הפסדים עצומים, ולא משנה מאיזה כיוון מסתכלים עליהן. אם לוקחים את הדוגמה של לוין, שימו לב לניגוד המוחלט בין מה שהוא אומר ומה שקורה בפועל. הוא אומר שהוא רוצה "להחזיר את אמון העם במערכת המשפט". רק שבפועל, הוא ממשיך לעשות כל שביכולתו כדי שההפך יקרה.
צמרת מערכת המשפט, מצידה, לא הופכת את המשימה לקלה, ומגיבה בטיפשות קשה (במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר באנשים שאמורים להיות מאוד חכמים). למה השופט עמית לא הסכים לדחות את המינוי שלו נוכח הפרסומים ולאפשר עריכת בדיקה, גם אם אין שום חשד לפלילים, רק למען מראית העין?
ומדוע לא השכילו שופטי העליון להגיע לפשרה כלשהי עם שר המשפטים, גרוע ככל שיהיה, ולמנות לפחות שופט אחד מטעמו? מי שסובלים מהמאבק המאוס הזה הם אזרחי ישראל, שמקבלים מערכת משפט מאותגרת ממילא, שעכשיו גם פועלת בהרכב חסר, ולא מספקת שירות מספיק טוב לציבור.
הרווח, לכאורה, אמור להיות של לוין מול חברי מרכז הליכוד. אבל גם לוין מפסיד, משום שהגישה שלו מביאה לאפס תוצאות, ורק מתקילה את העסק. היא מייצרת רק כעס. כל האנרגיה שלו כשר נשפכת על תקיעת המערכת, ולא ראינו ממנו בדל יוזמה לגבי בעיות משפטיות בוערות ואמיתיות.
את מחבלי הנוח'בה השבויים, למשל, המדינה לא העמידה לדין עד היום. הוקם צוות מיוחד שמטפל בכך, כי מדובר בפשעים חסרי תקדים, אבל הדרג המדיני כלל לא מעורב בקידום הסוגיה המסובכת. ומהי עמדתו של לוין בנוגע לרדיפה משפטית של חיילי צה"ל בחו"ל? הוא ארגן איזושהי תוכנית בעניין? לאיש יש אפס הישגים.
רשת טרור
השיטה הפוליטית של המריבות הפנימיות לא מביאה לפתרונות מעשיים בשום תחום. קחו לדוגמה את ההתנהלות שלנו בעזה: 15 חודשים דיברו על הסיוע ההומניטרי, נלחמו והתקוטטו על כן להכניס ולא להכניס, אבל בשורה התחתונה, המילים הופרחו באוויר וגרמו לנו לנזק בתקשורת הבינלאומית, בעוד בשטח - הסיוע נכנס וחמאס הרוויח. בינתיים נבחר נשיא חדש לארה"ב והתברר שפשוט איחרנו את הרכבת, כי לטראמפ אין עניין להמשיך במלחמה.
גרוע מכל אלה, הפוליטיקה של המריבות הפנימיות זוללת אנרגיה ולא מותירה לישראל משאבים ותשומת לב כדי להתמודד עם מה שקורה בחוץ.
השבוע פורסם סקר גלובלי של הליגה נגד השמצה, שהראה ש־46% מהבגירים בעולם מחזיקים באמונות אנטישמיות. 23% הביעו עמדות חיוביות כלפי חמאס, והמספר עולה ל־29% כשמדובר בצעירים מתחת לגיל 35. באירופה, נשיא אירלנד תקף את ישראל בטקס יום השואה, ויהודים שמחו על האמירות - הוצאו באלימות מהאולם. ביקורו של שר התפוצות בבלגיה התבטל ברגע האחרון מחשש שייעצר שם.
האם אנחנו שוב נופלים בקונספציה ש"יהיה בסדר" ומתעלמים מתרחישים ברורים שקורים מסביב, בלי שנגיב? "עיתונאי" מעזה בשם עבד אבו באכר הדהד השבוע באל־ג'זירה עוד שקרים על כך ש"ההתנגדות" הרגה רק חיילים שתקפו אותה ב־7 באוקטובר, כי היא שומרת על חוקי האסלאם ולא פוגעת בנשים וילדים. כשהשקרים ממשיכים להיות מופצים בעולם ללא הפרעה, מה ישראל עושה בעניין?
אל־ג'זירה צריכה להיות מוגדרת כרשת טלוויזיה שמסייעת לארגון טרור זר, כי זה מה שהיא. האם מישהו בישראל פועל בכיוון, או שאנחנו ממשיכים להגן על קטאר, שהיא זרוע היח"צ של חמאס, בזמן שהיא אחראית למרבית הפרופגנדה הרעילה והאנטישמית בעולם? בכל מה שקשור למלחמת התודעה, עבר עוד שבוע שבו נראה שאנחנו פשוט ממשיכים להכיל, להתעלם למרות כל מה שחווינו בשנה האחרונה, ולא להשיב מלחמה.
חלק עצום מכל מלחמה בעידן המודרני מתרחש בתקשורת. חברי הממשלה מבינים את זה היטב. הם מנהלים מלחמות חורמה תקשורתיות בעברית ולתוך החברה הישראלית, אבל זנחו לחלוטין את הגזרה הבינלאומית שבה אנחנו עדיין מובסים. אז מה יוצא לנו בסוף מכל הרעל שנשפך כאן על מריבות פנימיות? קרחת מכאן ומכאן. הפוליטיקה במתכונת שבה היא מתנהלת כיום פשוט חייבת לעבור מהעולם.
