תחשבו שאתם יושבים ברכב. בצפיפות. לצדכם חמושים רעולי פנים שכבר הפכו לחלק משגרת גורלכם הבלתי ניתנת לתיאור. האף שלכם צמוד לשמשה. מבחוץ המון נבער, שטוף שנאה, מנסה לנגוע בכם, מצלם אתכם, צוחק עליכם, יורק על הרכב.
הייתי רוצה לומר שהצפייה בתמונות של החטופים שלנו אתמול בשחרור השלישי תזעזע אותי, אבל כבר קשה להזדעזע מהשטן. בבוקר העלו באיומי רובי תבור צה"ליים את אגם ברגר על הבמה. בניגוד לארבע חברותיה בשבת, היא הייתה שם לבד על הבמה. כמה שעות אחר כך גדי מוזס, קיבוצניק בן 80 שהצליח לשרוד 481 ימים בשבי כנגד כל הסיכויים, וארבל יהוד, שאחיה נרצח בידי המפלצות האלה, הובלו כבהמות אל תוך ההמון שטוף השנאה.
יושב גרמני בביתו, או הולנדי או צרפתי, וצופה במופע המבחיל הזה. מה הוא חושב? האם יש לו איזה מושג ראשוני על דיר החזירים הזה שמקיף אותנו במזרח התיכון? האם הוא מבין עם איזו תרבות חולנית, צמאת דם יהודי אנחנו מתמודדים פה?
מפלצות חמאס והג'יהאד האסלאמי יגידו בוודאי שהאירוע יצא משליטה. שהם לא יכלו לאמוד את רגשות הזעם של האזרחים שביתם נחרב. אבל זה לא זה. זו מנטליות, זו תרבות מחליאה שונאת טוב, שוחרת רע. תרבות שהביאה על עצמה הרס, חורבן וכליה.
וזאת אולי התקווה ששאבתי מתוך ים הרוע ששטף אתמול מהמסכים. שאגם, ארבל וגדי בבית. שאנחנו טובים.
מריחים בחירות
פעם, לפני כמה שנים טובות, צייץ ח"כ יאיר לפיד איזו אמרה אחת יותר מדי בטוויטר. לא חלף זמן רב עד שהוא צייץ תיקון באומרו כי למד לא לצייץ במהירות בצאתו מהמקלחת.
צחקתי בקול רם, זה היה שנון, זה היה יאיר לפיד של הטור השבועי המופלא ב"ידיעות אחרונות". היה יפה לראות פוליטיקאי ואדם שיודע להודות בטעותו וניחן במספיק ביטחון עצמי לצחוק על עצמו לעיני כל.
אלא שהשבוע לפיד הביא ציוץ הברקה (לא, לא באמת) באומרו כי "העובדה שתושבי עזה חוזרים לבתיהם לפני שכל תושבי עוטף עזה שבו לביתם, היא הוכחה שוברת לב לכך שהממשלה הזו פשוט לא מסוגלת לנהל את המדינה". גם הפעם, צחקתי בקול רם. הפוליטיקאי שזעק לעסקה בכל מחיר, יוצא כעת נגדה. תהיתי לרגע אם גם באותו הרגע הוא צייץ לאחר המקלחת.
אלא שיש משהו אחד שהוא מאוד לפידי: להיות בקמפיין בחירות מתמיד. ויש דבר נוסף שהוא לפידי במיוחד: רק לא ביבי. ואיך השניים האלה התחברו השבוע באופן אקטואלי? העובדה שלא רק לפיד מריח בחירות משום שהוא כה מייחל להן. גם ראשי מפלגות אחרים הריחו השבוע את אותו הדבר – והקמפיינים יצאו לדרך.
אז לפיד אומנם לא חידש, אבל ח"כ אביגדור ליברמן דווקא הרביץ את פתיחת הקמפיין שלו עם הסיסמה החדשה: "לא מתגייסים, לא מצביעים", כשהוא חמוש במיני־קלפי בדברי הפתיחה שלו בישיבת הסיעה של ישראל ביתנו.
אגב, גזילת חופש הצבעה היא לא הצעה אנטי־דמוקרטית? שואלת בשביל חברה. פשוט כבר שנתיים אותה אופוזיציה מלמדת אותנו דמוקרטיה מהי. אז רק רוצה להבין, בשביל החברה כמובן.
הסיעות החרדיות, ש"ס ויהדות התורה פיזרו בדיוק באותו היום אמרות מחבקות עסקה. יש לי תחושת בטן שבנימין נתניהו עומד מאחורי האירועים האלה, וגם הבנה שהם מבקשים ליישר קו עם תחושות הציבור, וברגע שהעסקה יצאה לדרך (ואין לדעת איך היא תסתיים כמובן) הם לא יעמדו בהמשך דרכה. כלומר, החרדים כלשון מאזניים נכונים לעבוד עם כולם. איך הוקלט אז בני גנץ אומר? שיביאו להם דף חלק (לדרישות) והוא חותם למטה. אופס.
וגנץ, כמו גנץ, ייאמר לזכותו שאחרי כל הסכינים שחטף בפוליטיקה מהיום שנכנס אליה מיריביו הפוליטיים, משותפיו לשעבר וגם מאנשיו הקרובים ביותר, מצדיק את האמרה "ישראל לפני הכל".
בתקופת הקורונה הוא נכנס לממשלת נתניהו ונכווה כשנתניהו הפיל את התקציב כדי שגנץ בין היתר לא יזכה להתמנות לראש ממשלה במסגרת הרוטציה.
אבל כעת, בזמן מלחמה שבה ישראל באמת לפני הכל, ובדיוק באותם ימים שיש שלושה תיקים בממשלת ישראל שמחכים לאבא (או לאמא! היידה גיוון מגדרי), ספק רב אם יקבל את ההצעה הנכונה והערובות הנכונות, ולא ישקול זאת בכובד ראש. לוקח זמן עד שהחלטות מבשילות אצלו. אך בתוכו, לפחות מול עצמו, אין ספק שמשהו מתבשל. וגם תחילת קמפיין.
שבר כלי
לפני 25 שנה נזרקתי בבושת פנים ממגמת קרמיקה בתיכון. המורה טענה לעיני כל הכיתה שיש לי שתי ידיים שמאליות, ושהכישרון שלי הוא דווקא בדיבור (אמרה עליי שאני פטפטנית, בקיצור).
משום שמטבעי אני תמיד עם הפנים קדימה, האירוע הזה לא הזיז לי. הוא לא הזיז לי עד כדי כך שמאז אין כלי קרמיקה אחד שנכנס לביתי. גם החרסינה, אחותה הקטנה של הקרמיקה שמוגשת בבתי קפה, מוחרמת במפגיע ומוחלפת לדרישתי בכוס זכוכית.
והנה, החיים הם גלגל, והשבוע נדרשתי על ידי חברותיי למשימה אחרת ומאתגרת במיוחד: "יום חופש שבו את נחה". הכוכבות האלה בחרו לקחת אותי דווקא לסדנת קרמיקה. "היא תרגיע אותך", הסבירו.
במשך כל שעת הפקקים בדרך לסטודיו לקרמיקה נאמתי לשרה ולרעות, חברותיי שעדיין לא מכירות את מטען העבר, שאני אדם ממש זורם כידוע להן, ושאני מאוד שמחה על הפעילות "המרגיעה". אלא שהפלא ופלא ממש כואב לי עכשיו הראש ומוטב שנסתובב לאחור בהזדמנות הראשונה. זה לא עבד לי. אפרופו חברות שעם הפנים קדימה.
עם דופק 200, מכחול צבעים וחומרים בידי, התייצבתי פנים אל פנים מול הכישרון שאין בי – פיסול בקרמיקה.
ובכן, קוראים יקרים, החיים מפתיעים וזמנים משתנים. זרם לי, נעם לי, התבטאתי בדרכי, קצרתי מחמאות. מוסר השכל חשוב יש לי מכל האירוע הזה: פטפטנית הייתה רק המורה.
תאמינו בעצמכם, ילדים.
