אז לאחר שנתיים פלוס של חופשות לידה מתמשכות, אחת אחרי השניה, או בשמן השני: "קיטורי הסביבה לאחר לידה", שנשמעות כך; "אוף, אמא, איפה זה?", "אמא אין לי כוח לעשות את זה", ומשפט המחץ בכל הזמנים: "אמא מה יש לאכול?, אני ממש רעב", בליווי קולות של חיה - אני שמחה לבשר שאני חוזרת לעבוד כשכירה.
ובין רגשות האשם, לאנחת הרווחה, ובין הידיעה שעוד לא חזרתי לגיזרה המיוחלת, אם יש כזאת, לבין רענון ארון הבגדים (אלוהה לג'ינסים החביבים שלפני הלידה שבוחרים להיות חברי אמת ולעלות עליי, להוציא את העובדה שהם סטרצ'ים, וסטרצ'ים שבמהותם נמתחים הם תמיד חברים).
ובין הידיעה שאני צריכה לקום ממש מוקדם מעכשיו, לעובדה שאני גם ככה קמה מוקדם, לעובדה שאני לא ממש ישנה וצריכה לחשוב, לחשב וללמוד, לבין התשוקה העזה לעשות זאת - גרה חרדה גדולה, שאני לא אהיה מספיק. מספיק טובה, מספיק אהובה, מספיק קולטת מהר, מספיק מבינה.
הרצון להיות העובדת החרוצה, היודעת, הלומדת, זאת שמכירה את השוק, למרות שלא הייתה בו הרבה זמן, אבל בעצם מעולם לא עזבה אותו, לבין ההרצאות שלי, שהיו פרי בטני ומחשבתי, והן בהשהייה כעת, לבין חוסר הנוכחות בבית, מעבירה לי קצת צמרמורות בגוף.
אני, שהייתי כאן כשעילי חזר מבית ספר, בדרך כלל עם ארוחה חמה (גם טייק וואי זו ארוחה חמה), מקשיבה לסיפוריו (כשהוא לא העדיף את הפלאפון), שותפה לחוויותיו כאן ועכשיו, ולא בדיעבד. אני, שהייתי רגילה לאסוף בדרך כלל את הקטנים מהגנים, הולכת לעשות זאת בעצימות פוחתת בתקופה הקרובה וזה מרגיש מוזר, שונה.
תמיד אמרתי שכל ילד שנולד לי, לנו, גורם לחלק ממני להיות מת, במובן החיובי. הגוף מת ומחייה את עצמו מחדש, הנפש עוברת טלטלה עזה ומתחדשת. אני לא אותה אני. זאת לא אותה לירון. זאת לירון השונה, האחרת, היותר סלחנית, הפחות מתרגשת. לירון החרדה, אבל לא הלחוצה.
ואני באמת רוצה להצליח. לתת מעצמי, להיות במקום העבודה הזה עד הפנסיה, להתבגר, להתמודד, להתפתח, להבין, לקבל משמעות.
אני רוצה להראות לעצמי שאני יכולה, להחזיק קריירה מעצימה ולהיות אשת בית, ואשת איש ואשת לירון, לא לשכוח את עצמי ואת האימונים, ואת הזוגיות ואת החברים.
ואני מנסה לשים עוגנים, שישמרו אותי בשפיות, בכאן ועכשיו. להקיף את עצמי במשפחה וחברים שיסייעו ולזכור שהחסון הוא חסין והוא כונן הגיבוי שלי.
ולדעת שזו הולכת להיות חתיכת תקופה מאתגרת ומלמדת ושאני אסתכל עליה עוד כמה חודשים בערגה ואטפח לעצמי על השכם ואגיד: "עשית את זה בגדול".