אפתח בכך שאין בי שום הנאה מצפייה בעיתונאי ותיק מעמיד את המראיינת מול ממדיה האמיתיים במהלך ריאיון שבו הוא מארח אותה בביתו. "שנינו מחזיקים בתעודת עיתונאי, אבל אני לא בטוח ששנינו עיתונאים", הוא אומר לה מול המצלמות.
אילו הייתי מתרכזת קצת יותר בכתפה ופחות בפניו המאדימים, אולי הייתי מבחינה בדקה שקדמה לסצנה המביכה בשדון הקטן והערמומי שנועץ בה את קלשונו ומאיץ: תני, תני סינק.
"סינק" הוא קטע קצר מוקלט בריאיון, שנועד למשוך לצפייה והאזנה. הדרך הקצרה לסינק שרבות ידובר על אודותיו - היא יצירת פרובוקציה. למשל, קטלוג קבוצות שלמות תחת כינוי כוללני, הצגת שאלה מתסיסה, והמתנה למרואיין שייכשל בלשונו, בדיוק כפי שקרה בריאיון המדובר: המראיינת שאלה אם "הביביסטים הם לא הצ'חצ'חים של פעם", והנה יצא לדרך המשחק הלאומי "מי יהיה הפיניאטה של החודש". מי יחטוף מכות במקל עד שיתפוצץ כמו במשחק המקסיקני הידוע.
פעם זה סופר נודע, פעם ספורטאי, והנה הגיע תורו של העיתונאי הוותיק. מהלך המשחק הוא כזה: המרואיין אומר משהו, וברגע שדעתו מוסחת לרגע קל, הוא מוצא את עצמו מובל לקול תשואות ההמון אל העץ. כשהוא מתנדנד תלוי, מתחיל שלב ב' במשחק: "חבטו ככל יכולתכם", עד שהוא הופך לפתיתי נייר דקיקים.
אלא שהפעם מהלך המשחק השתבש. באמת מצאה את מי לשאול. את העיתונאי המיומן שזחל בשוחות. ראיתי אותה דוהרת לכיוון קיר יצוק בטון, אבל באמת שאין בי כל הנאה, כי כמו שאומרים אצלנו, זה לא כוחות. שיכרון הכוח הרי אינו מבדיל בין יכולות וניסיון, כך שייתכן מאוד שלא חזתה את הבאות.
זהו חלק מהמחיר שכולנו משלמות ומשלמים על השידוך שבין הצורך ברעש בלתי פוסק לבין מקצוע התקשורת, שתנאי הקבלה אליו, ככל שמתרבים הערוצים והפלטפורמות, מסתכמים בעיקר בדופק.
אחת הדוגמאות המובהקות לצמיחה של עשבים שוטים בערוגת התקשורת היא חברת כנסת אחת שאיש לא בחר בה באמצעים דמוקרטיים ואפילו כיהנה תקופה כשרה, איך נגיד, בהצלחה מתונה מאוד. לא הייתה לה שיטה מסודרת, רק הבנה של חוקי המשחק: תיצרי מספיק רעש, יפתחו לך את הדלת.
צעדיה הראשונים כללו הידפקות על שעריו של אתר אינטרנט גדול ועני. כל כך עני היה באותה תקופה, שצוות העריכה נהג להביא נייר טואלט מהבית וקיבל כמעט כל טקסט שנשלח למערכת ובלבד שלא ייאלץ לשלם לכותבים. אנחנו יש לנו מטרז' למלא, אז נמלא במה שיש. זו כמובן תעודת עניות כואבת מאוד לנו, בתקשורת, ונזק מצטבר שנגרם לכולנו.
אני מקווה שאני לא עושה עוול לאף אחד, אבל נראה לי שכל כלי התקשורת חולים במחלה הזאת, סכסכת מידבקת. ככה זה. הכל מידבק חוץ מיופי, נהגה סבתא שלי החכמה לומר.
מתי החיים שלנו הפכו לבזאר של הכל בשקל? איך קרה שגם עורכות ועורכים בשר ודם משתמשים באותה שפה צעקנית ובאותן מילים בדיוק בידיעה על מריבה רומנטית בין יוצאי ריאליטי, בדיווח על חשש כבד לגורלם של תינוקות שנשבו בידי האויב המחליא חמאס, בסיקור התפתחות בסדרת האינטרוולים הניאופיים של מתאמנות בחדר כושר ובמתכון לגויאבה מוחמצת?
זה לא שאני נגד בזארים. להפך, אני מחבבת אותם. בכל זאת ירושלמית. בלב רחוב יפו המרכזי הבזארים הולכים ומשתלטים על המרחב. "הסטוק" בצד אחד של הכביש, "הכל בשקל" בצד השני. מציאונים ועוד מציאונים שבהם כל המוצרים שווי ערך. גם אני קונה שם, כי מי לא צריכה כף הגשה לפסטה עם פנס לד, מחזיק נייר טואלט (סליחה, פעם שנייה בטור אחד) בצורת פלמינגו זוהר, או עציץ מלאכותי שאפילו הוא לא מאמין בזה שהוא צמח?
תרבות הבזארים שבה הכל שווה לכל חרגה מגבולות המדפים והשתלטה גם על התוכן. המודל שבו כסף זורם רק אם מישהו לחץ על משהו, היה אמור להיות עניין טכני. אלא שברגע שהכסף מונח על הקליק, דבר כבר אינו טכני. חדשות על מצבים הרי גורל, פרסומות, שיווק, בידור - הכל מתערבב בכל, גם בחדשות. באמת חשוב לדעת על התורים בנתב"ג כשיותר מחצי מדינה משאירה פריטים ליד הקופה בסופר ונחנקת מהמיסוי? ועוד להעז לכנות את זה "ידיעה צרכנית"?
צמחתי בתוך התקשורת, ודווקא משום שאני יודעת שאפשר אחרת, אני מסרבת לקבל את הרעיון שנגזר עלינו לחיות במציאות שבה הרגשות שלנו עוברים חיווט עוד לפני שקראנו משהו והפעלנו שיקול דעת. לפיכך אני מתרגלת עכשיו במקום משחק הפיניאטה הרגלי צריכה מחודשים של תוכן.
כל כותרת שמתחילה במילה שמכוונת אותי לתחושות שהיא מבקשת להשיג - לדוגמה, "מצמרר", מזעזע", "שובר לב", "בלתי נתפס" - זוכה להתעלמות. זהו גם דינן של כותרות כמו "הרשת זועמת". מי זו הרשת? יש לה ישות משל עצמה? כותרות עם המילה "ביביסטים", "ימין", שמאל" ו"הדחה" - התעלמות. "היכנסו וגלו" - התעלמות. רוצים לגלות? גלו לי. אני לא קונה הכל, גם אם זה עם קופוני חינם.
