סבתא מלכה נולדה בט"ו בשבט, במושבת הביל"ויים רחובות, אי אז בתחילת המאה ה־20. כמה בדיוק “בתחילת" אני לא בטוח, אבל בכור בניה נולד בראשית שנות ה־20 של אותה מאה, תעשו לבד את החשבון.

אולי גם ט"ו בשבט לא היה ציון מדויק, אבל כך החליטה המשפחה המורחבת, וכך גם חגגנו לה בכל שנה, עד לשנת 1987.את התאריך המדויק איני זוכר, מה כן זכור לי? שהלווייתה התקיימה ביום ראשון בבית העלמין ברחובות, אף שעשתה את מרבית שנותיה בשכונת רמת ישראל שבתל אביב.

איך אני זוכר שהיה זה יום ראשון? כי באותו הבוקר נפגשה הפלוגה שלי ל"תרבות יום א'", בפאתי דיזנגוף סנטר, ואני העברתי בקשה מסודרת דרך המפקד איציק לסמל משה וממנו לרובי המ"מ, להשתחרר להלוויה והבטחתי שהוריי יביאו אותי עוד באותו היום לרגבים, כדי להתחיל עם המחלקה שלי את השבוע שכונה “שבוע חוליה". 

רובי המ"מ הסכים לשחרר אותי, וכך מצאתי את עצמי סועד ארוחת צהריים מפוארת בביתה של הדודה חיה בגבעתיים, ארוחת צהריים שהדבר החריג היחיד בה (מלבד כמות אוכל שהייתה יכולה להספיק לגדוד), היה שהיא נערכה בשעה 11 בבוקר.

בזמן שזללתי כמו שרק בן 18 יכול לזלול, כבר דלק הבוילר, כי אף שרק באותו הבוקר תמה חופשת השבת שלי, התייחסה אליי הדודה חיה כאילו זה עתה יצאתי מחודש בלבנון: אכלתי עד להתפקע ונשלחתי להתקלח ולישון, בטרם נצא לפגוש את המשפחה בבית העלמין.

כמו רוב ההלוויות של מי שזכו להאריך ימים, גם ההלוויה הזאת לא הייתה עצובה במיוחד: “היא מתה בשיבה טובה", אמרתי לחבריי למחלקה עת שבתי אליהם, בכמה דקות החסד שהיו לי להחליף ממדי א' של יציאה למדי ב' של שטח. 

האומנם? ובכן, לזמן יש תכונה נפלאה: בניגוד להתבוננות ממרחק, שבה הפרטים הולכים ומיטשטשים ככל שנתרחק, הרי שמבט מבעד למרחק הזמן דווקא מחדד ניואנסים שבהם אי אפשר להבחין בזמן אמת.

פעם, באחת התקופות הרגועות בחייה, שבה שהתה מספר שנים אצל הדוד קובי והדודה יפ'קה בקיבוץ נירים, התארחתי אצלה. מלבד לימונדה שהכינה מתרכיז ביתי (לימונים שבושלו עם סוכר), התכבדתי גם בסיפורים על רחובות של שנות העשרה, כמו למשל הסיפור על איך יצאה לחצר ביתה וראתה את המושבה צוהלת לנוכח החיילים האנגלים אי אז ב־1917. 

על יוסי, לעומת זאת, בנה שנפל בשנות ה־50, לא אמרה מילה. רק מדי פעם כשחלפה ליד תמונתו שעל הקיר, מצדיע באיזה מצעד ומתחת הכיתוב: “סגן יוסי אביעזר ז"ל", הייתה נאנחת מעומק הלב.

מה עוד ידעתי על סבתא? שהיא נישאה בנישואים בין־עדתיים, עניין די נדיר לפני יותר ממאה שנה, עת התחתנה בתו של יוסף רכטמן (שמשפחתו עלתה מפולין עוד לפני הביל"ויים) עם בן משפחת אביכזיר הספרדית מהיישוב הישן בצפת. יבורך סבא אברהם, שלא זכיתי להכיר (נפטר ממחלה קשה בראשית שנות ה־50), על הזכות לדרכון פורטוגלי שהעניק לצאצאיו.

ידעתי גם שהייתה לה משפחה מנישואים שניים של אביה. בן משפחתה החורגת, שמואל, היה לימים ראש עיריית רחובות וזכה לכבוד המפוקפק להיות חבר הכנסת הראשון שהורשע בשוחד, בעודו מכהן בכנסת מטעם הליכוד בממשלתו הראשונה של מנחם בגין.

לפני כמה שנים קראתי שהפרוטוקול, שלא העלה על דעתו אפשרות שכזאת, היה כל כך לא ברור עד שח"כ רכטמן הוסע מכלא מעשיהו, שם ריצה את מאסרו, כדי להשתתף בהצבעות בכנסת.

סבתא מלכה גידלה עשרה ילדים: יצחק, חיה, קובי, שרה, רבקה (אמי), רחל, יוסי, נחמה, ציפי ושמעון, לרוב בתנאים קשים, בדרום תל אביב, שאליה עקרה המשפחה אי אז בסוף שנות ה־30.

דודה חיה, שאצלה התארחתי טרם ההלוויה, נפטרה לפני כמה שנים בשנתה ה־98. בקיץ הקרוב, תיבדל לחיים ארוכים, תשבור דודה שרה את השיא המשפחתי הזה. עוד קודם לכן תציין אמי את יום הולדתה ה־96. אם מביאים בחשבון את העובדה שדוד קובי נפטר בגיל 93 ודודה רחל, תיבדל אף היא לחיים ארוכים, ציינה כבר 92, הרי שכנראה משהו בערבוב הגנים בין מזרחים לאשכנזים הקנה להם עמידות טובה בפני פגעי הזמן.

הדור הזה הולך ונאסף אל אבותיו, אבות אבותיי. בעוד שנים לא רבות ייוותרו מצאצאיה של סבתא מלכה דורות הנכדים, הנינים והחימשים.
ועדיין, בכל ט"ו בשבט הם נאספים בדמיוני, כמו בהתכנסויות של ליל הסדר סביב שולחן שנבנה בצורת ר' והתעקל בין חדר לחדר. עם ההגדה האלטרנטיבית שחיברה הדודה נחמה ועם אקורדיון, שלצליליו שואגת־שרה הדודה שרה את מילותיו של המשורר יעקב פיכמן (לחן: דניאל סמבורסקי): “בשורה טובה הבאתי, כי הגן נמלא אורה".