החיים בזבל | רון מיברג

עם מינויו לעורך "מעריב" הזמין אותי אמנון דנקנר ללשכתו. הוא ישב בחברת אחד הדרדקים נטולי הזיקה העיתונאית שאותם החליף בהתקפות זעם קפריזיות כעורכי מוסף "סופשבוע", חבורה לא נעימה במיוחד; בהרכב הזה הוא בישר לי שאסור לכתוב יותר ב"מעריב" על בוב דילן.

במחשבה שנייה, אולי בעזרת העורך האורח, הוא הוסיף גם את ניל יאנג. זאת הייתה קביעה מטומטמת וחסרת שחר, שנועדה לבדוק את גבולות הציות שלי לעורך שהבאתי על גבי לעיתון. לא הייתי זקוק לתמריץ: קמתי והלכתי. הפסקתי לכתוב, וסוף דבר שדברים קשים שאמרתי על המנוח הביאו לפיטוריי.

הרבה השתנה ב־23 השנים שחלפו מאז. דנקנר היה נהנה מסירובי לראות את "אנונימי לגמרי", הסרט הביוגרפי החדש והמדובר על דילן. ללא קשר לאיכותו של הסרט ולאותנטיות שלו, הוא מדיף ריח של חמדנות שהשתלטה על דילן בזקנתו ושל תאוותו לנכס קרדיטים רבים ככל האפשר עוד בחייו; ושל נכונותם של יוצרי הסרט לשתף אותו בעיצוב דמותו, להפנים את הערותיו ולהניח לו גישה חופשית ליצירה אומנותית שעוסקת בו.

מעט החן שנותר בדילן בחיקוי המשכנע שהוא עושה לשפן של אנרג'ייזר; דבקותו במסע ההופעות שאינו נגמר, שנים רבות אחרי שקולו הפך לעינוי שאינו שונה מווטרבורדינג; שיתוף הפעולה שלו עם מרטין סקורסזה, שהפך את הדוקו על ה"Rolling Thunder Revue" לפארסה מלאה בשיבושים ביוגרפיים מכוונים בהמצאתן וצילומן של דמויות שלא היה להן כל קשר לסיבוב ההופעות המיתולוגי; מכירת קטלוג השירים שלו ב־600 (או קצת פחות) מיליון דולר; ומה שנדמה כהחלטתו למות במגפיו בעיירה קטנה באמריקה בסיבוב שהוא מתכנן השנה בעיירות שדה (או מתישהו בעתיד) - כל אלה מעידים שדילן מתכוון לסחוט את תהילת עברו עד טיפת הזיעה האחרונה תוך חוסר התחשבות בוטה באוהדיו.

"אנונימי לגמרי" חוגג את תחילת הקריירה של דילן הצעיר. מהערצתו את וודי גאת'רי הנוטה למות, דרך פגישתו עם פיט סיגר, הפטריארך הלא מעורער של הפולק, צעדיו הראשונים בניו יורק והנשים הראשונות בחייו. אף אחד אינו מערער על התפרצותו של הכישרון החד־פעמי הזה לחיינו וחלקו בעיצובם. אבל סרטים ביוגרפיים, במיוחד דרמטיים, על אנשים חיים שמוזמנים לקחת חלק בהקמת האנדרטה שלהם, לוקים תמיד באגוצנטריות ומאמץ לרצות את בעל העניין במקום הדין וחשבון האמיתי שמגיע לצופה.

זה קרה לזמר לא נחבא אל הכלים כמו אלטון ג'ון למשל. אלביס פרסלי, פרדי מרקורי, ג'ים מוריסון, ג'וני קאש, באדי הולי, ג'ימי הנדריקס, ארית'ה פרנקלין ואחרים הונצחו אחרי מותם. קשה לפרק מיתוס כאשר הוא נושף בעורפך.

הדיבור הנלהב על כמה מצליח טימותי שאלאמה להיראות ולשיר כמו דילן, מטריד במיוחד. דילן היה ונשאר אומן שהתבנית שבה נוצק הייתה חד־פעמית. הוא היוצר שאף אחד אינו אמור ואינו יכול להישמע כמוהו. חיקוי, מוצלח ככל שיהיה, הוא עדיין חיקוי. כמי שמכיר כל מטר בסיפור החיים האמיתי והפיקטיבי שדילן ניפק בחייו, אין לי צורך לדשדש בנתיב הכבוש הזה. לא איבדתי שם כלום. כשאני רוצה לשמוע את דילן הצעיר, אני מקשיב לתקליט. זה ז'אנר קולנועי דפוק בהגדרה.

כמו כל מה שדילן עושה, הוא תמיד משאיר סיפור לא גמור ודלת פתוחה לפרקים נוספים רבים מדי. כשאני רוצה להציץ לחייו של דילן האמיתי, ללא איפור ותחפושת, אני מקשיב לג'ואן באאז.

באחת ההקרנות של "אנונימי לגמרי" בניו יורק ישב בשורות הראשונות גבר בן 80 במעיל גשם וכובע. בתחילת הסרט פרץ האיש בצעקות: "שום דבר לא אמיתי", אמר האיש למסך. "זה לא מה שאתם חושבים שזה". במהלך שעתיים ו־20 דקות, אורך הסרט, סיפק האיש פרשנות ללא הפסקה והתמקח עם התסריט; הוא הסביר מה באמת מסתתר מאחורי מילות שיריו המוקדמים של דילן וכיצד היה זמר העם הצעיר פס הקול של הקומוניזם, הפלישה הכושלת למפרץ החזירים בקובה, ה־CIA ובארי גולדווטר.

הצופה הקולני היה איי. ג'יי. ווברמן (A. J. Weberman), סאליירי של דילן ויריבו האידיאולוגי הגדול והעיקש ביותר. למחייתו הוא מוכר מריחואנה וכותב; הוא יליד ברוקלין שחי באיסט ווילג' במנהטן. הוא ידוע כמי שכדי לפצח את האניגמה המתעתעת שהיא דילן, שהעמיס בדיות על הביוגרפיה שלו, פיתח את מדע החיטוט בפחי האשפה של הזמר בדירתו בווילג'. במשך שנים רבות היה ווברמן הקוץ הגדול בישבנו של חתן פרס נובל לספרות. הוא ודאי אינו שפוי במובן המובהק.

בנוכחותו המעיקה במעילי עור עבים, מגפיים צבאיים, משקפי רוח ושיער דליל ומקורזל, נראה ווברמן כמו מפגין מקשיש מהשמאל הקיצוני שלא סיפרו לו שמלחמת וייטנאם נגמרה וניקסון התפטר. הוא גזור מיריעת הברזנט של אבי הופמן וג'רי רובין, מנהיגי ההיפים המתים. הוא עבר את כל התחנות; רדיקלי, פריק, אנטי־פשיסט, התוויות שאלה המסרבים להיכנע לאמריקה המידרדרת, עונדים בכבוד מתריס. דיוקן ענק ב"רולינג סטון" (1971) תיאר אותו כ"עותק השביעי הדהוי של בוב דילן בשכונה הכללית של 1965, בתוספת 40 קילו". איי. ג'יי. ווברמן, המוטציה הדילנית, הוא ההיפוך המופנם והנרגן של יריבו האייקוני.

המתח בין הזמר למעריץ המאוכזב הידרדר פעם לחילופי מהלומות. האגדה מספרת שדילן תקף את ווברמן ברחובות ניו יורק אחרי שלא יכול היה לשאת יותר את האיש במעיל הגשם הארוך מחטט בפחי האשפה שלו. "הוא תפס אותי", סיפר ווברמן, "זרק אותי על הכביש והחל להטיח את ראשי במדרכה. זה הגיע לי", סיכם ווברמן בהבנה נדירה.

אפשר לחשוב על ווברמן כעל חור הצצה עם ראש דמוי קליע למרתפי התרבות שניו יורק כלכלה בימי "סטודיו 54", מועדוני המין והרחובות הזועמים והמלוכלכים; לפני שג'וליאני ובלומברג ניקו והפכו אותה למעונות עובדים אמידים שהעדיפו למות מאשר לאכול במסעדה הלא נכונה או לשלוח את ילדיהם לגן ילדים לא נחשב. ווברמן - כשאינו מטפס בישבנו של דילן - הוא חובב תיאוריות קשר מ־JFK צפונה; הוא נסער עדיין מהעובדה שחלק ממוחו של הנשיא המת נעלם. הוא טוען שאחיו RFK לקח אותו למזכרת.

הוא אינו שותף להנחת העבודה שדילן כתב את "All Along the Watchtower", מכיוון שראה מחלון דירתו את בניין "Watchtower". "לא, לא", הוא אומר ומצטט את השורה הראשונה, זה נכתב על הקריירה שלו. כשהייתי בשלב הפרימיטיבי של הדילנולוגיה, חשבתי ש"the wind began to howl", היה כמו הרוח ב"נישא ברוח", כמו Howl של אלן גינסברג. הלכתי לשאול את גינסברג שפתח את הדלת עירום. "לא, לא, ווברמן", הוא אמר, "לא".

ב־1965 לקח ווברמן LSD והקשיב לאלבום "The Freewheelin’ Bob Dylan". עם מחשבותיו מתרוצצות בין הסם, המוזיקה והמילים במוחו המאוד לא שגרתי, הייתה לו הארה. כפי שווברמן זכר את זה, "וואו, הבנתי שמשהו קורה כאן. המילים היו יותר ממרתקות וחרוזות, הייתה להן משמעות".

כדי לרדת לסוף דעתו החמקמקה של הוד בוביותו, פיתח ווברמן שיטה לפענח את דילן. בתחילת שנות ה־70 הוא כתב לקסיקון ממוחשב לשירים של דילן, רשימה אלפביתית של המילים שדילן השתמש בהן בשיריו. ב־2005 פרסם ווברמן גרסה ביתית ללקסיקון שלו בשם "מילון דילן־אנגלית", עבה כספר טלפונים ובה פרשנות יצירתית למשמעות סודית במילות שיריו של דילן.

ריצ'רד תומס, פרופסור שמלמד קורס על דילן בהרווארד, מבטל את טענתו של ווברמן שחלק משיריו של דילן נכתבו על ווברמן: "דמיון מעבר לנרקיסיזם כפייתי. אם להיות הגון, ווברמן תמיד ניסה להבין מה הסתתר מאחורי שיריו של דילן, אף שהתשובה לא נמצאת בפח הזבל".

ווברמן אינו לבד בקביעה שטרובדור המחאה (קביעה שגורמת לג'ואן באאז לעשות במכנסיים) נטש את מעוזי השמאל ותרבות הנגד בערך בסביבות האלבום "Nashville Skyline" (1969). ההסבר של ווברמן היה שדילן הפך למשתמש כבד בסמים ונטש את האמירה הפוליטית שאפיינה את תחילת דרכו. הוא הקים את "החזית לשחרור דילן" בניסיון להשיב את דילן לגופו ולשחרר אותו מהכוחות הריאקציוניים שהשתלטו עליו.

ב־1977 הוציאה חברת התקליטים Folkways Records אלבום בשם "בוב דילן נגד איי. ג'יי. ווברמן - העימות ההיסטורי". האלבום הכיל הקלטות של שיחות טלפון עוקצניות ולוחמניות בין השניים שווברמן הקליט בחשאי ב־1971. במהלך אחת השיחות, מתוסכל משאלותיו המלחיצות של האינקוויזיטור שלו בדבר "השפה הסודית של הרוק", שואל דילן את ווברמן: "למה שלא תקנה לך גיטרה ותכתוב כמה שירים בעצמך?".  

כאשר נשאל מדוע הקליט את שיחות הטלפון שלו עם דילן, או יותר נכון, מדוע המשיך דילן לשוחח איתו, אמר ווברמן: "הבאתי את התלמידים שלי לדירתו של דילן ועמדנו בחוץ. דילן יצא החוצה, הרים את השרוול שלו ואמר: 'אני לא נרקומן'. אחר כך הוא התקשר אליי והציע לי להיות שומר הראש או הנהג שלו. אמרתי לו שהוא מנסה לקנות את השתיקה שלי. שהוא רוצה למנוע ממני לעשות את עבודתי. אז התחלתי להיות במחיצתו באולפני הקלטה ונורא נהנינו יחד. הוא כתב על זה באוטוביוגרפיה שלו, באופן אלגורי כמובן".

ווברמן, הדילנולוג הראשון, משוכנע שהוא לבדו החזיק במפתח להבנת המשמעות הסודית של שירי דילן. "זאת הייתה המשימה שלי. לחשוף את המסר השמאלני שדילן כתב להמונים. מסר שאמור היה לעזור לאנשים לשבור את שלשלות העבדות הקפיטליסטית ולחיות לנצח בחברה אוטופית". זה היה בימים שבהם ווברמן איבד לאט ובהתמדה את האמונה שדילן שייך עדיין לטובים, וראה אותו מתחמק מאמירות פוליטיות ומתחבא מאחורי קירות של מגברים גדולים ומשתיק את צו מצפונו עם גיטרות מייללות.

"אמי לא הייתה יהודייה שומרת מצוות", סיפר ווברמן, "אבל אבי היה יהודי אדוק. תמיד היה מתח בבית. אבי נהג לחטט בזבל לוודא באמצעות האריזות שאמי לא קנתה מזון לא כשר". מראה אביו מחטט בקדחתנות בזבל היה לווברמן הצעיר מקור השראה. הרעיון של חיפוש רמזים בפח והאבחנה המיומנת איזה זבל לשמור כראיה ומה לזרוק, עמדו לנגד עיניו בהמשך חייו.

ב־1969 קנה דילן דירה ברחוב מקדוגל 94 בווילג'. החיים בוודסטוק הפכו לצפופים ומעיקים מדי, עם המוני מעריצים שעלו לרגל בתקווה להיתקל בו ברחוב או בבית הקפה הפופולרי בעיירה. לדילן נמאס והוא עבר לעיר הגדולה בחיפוש אחרי פרטיות למשפחתו ולו. כאשר דילן, אשתו שרה, ילדיו וכלב המשפחה נחתו במנהטן, איי. ג'יי. ווברמן חיכה להם.

ווברמן לא היה יודע על נחיתת משפחת דילן בווילג' אלמלא איזי יאנג, מהפולקיסטים הוותיקים שהכניסו את דילן לענף בתחילת שנות ה־60. יאנג עדכן את ווברמן שדילן בעיר וגם נתן לו את כתובת הדירה החדשה. עם חברתו, אומנית בשם אן דאנקן, התייצב ווברמן מול דלת דירתו של דילן. הוא צלצל בפעמון בתקווה שגיבור התרבות שלו יישב איתו ויקשיב לפרשות הדילנולוגית הרשומה על שמו. כפי שווברמן סיפר את זה, דילן ירד במדרגות ובשיניים חשוקות אמר למזדנב האולטימטיבי: "אתה לא תיכנס לחיי!".

ווברמן חזר למחרת, אחרי שנזכר בקרב האימתניים על המסורת בין הוריו ובמראה אביו מחטט בפח הזבל המשפחתי כדי למצוא ראיות מרשיעות נגד אמו. "צללתי לפח הזבל של דילן", סיפר ווברמן, "ומיד מצאתי טיוטה ראשונה של מכתב מדילן לג'וני קאש בכתב ידו של דילן. אחרי כזה אות משמיים, לא היה לי ספק כי אשוב כל לילה לחפש בזבל". מבחינתו, ההתמדה השתלמה. ווברמן מצא רשימת שירים ראשונית לאלבום הבא של דילן, מכתב שדילן כתב לאמו וצילום של ג'ימי הנדריקס.

ווברמן מנכס לעצמו אבהות על תחום אקדמי פסבדו־רציני בשם אשפתולוגיה (Garbology), תחום שבו מדענים וארכיאולוגים חופרים בערימות אשפה כדי להבין טוב יותר את העבר. הרעיון הכללי הוא שאתה יכול ללמוד על הציוויליזציה על פי האשפה שהיא משליכה כמו מה שהיא שומרת. הפילוסוף הגרמני ומבקר התרבות וולטר בנג'מין היה מושקע גם הוא באשפה. במאמר משנת 1940 התייחס בנג'מין לרעיון של קדמה היסטורית כהליך קטסטרופלי של "הערמת פסולת על גבי פסולת". בנג'מין הקדיש מחשבה רבה להיבט האינטלקטואלי של נבירה בהריסות וצלילות עומק לפחי אשפה.

ב־1970 הייתה הקריירה של דילן תקועה עם תפוקה דלה ולא איכותית. האלבום הכפול שלו "Self Portrait" התקבל במשיכת כתפיים מצד המבקרים, וגם בעוינות. זכור במיוחד גרייל מרקוס, גדול הכותבים על דילן, שתהה ב"רולינג סטון", "מה זה החרא הזה?", כפי שווברמן כתב בינואר 1971 בעיתון המחתרת "East Village Other", "לדבר עם דילן זה כמו לדבר עם רוח רפאים. דילן הישן שהיה מלא רעיונות וסיפורים, איננו; נותרה ממנו קליפה ריקה".

כמה ימים אחרי ש"אנונימי לגמרי" הוציא אותו מכליו, נפלה על ווברמן נוסטלגיה נדירה. הוא הלך לבניין ברחוב מקדוגל שבו הייתה הדירה של דילן. הוא לא הצליח להתאפק והרים את המכסה של אחד מפחי הזבל. הוא המשיך מעבר לפינה, היכן שהיה האולפן שבו הקליט דילן את "Idiot Wind" מ"דם על המסילה" (1975).

"השיר הזה נכתב עליי", אמר ווברמן לכתב ה"ניו יורק טיימס" שליווה אותו, "ראה כיצד הוא נפתח: "Someone’s got it in for me, they’re planting stories in the press".

זאת הייתה כנראה אחת הפעמים היחידות שאיי. ג'יי. ווברמן אולי צדק. 