מה הרגיז את בן גוריון ומה ביקש אריק שרון? התכתובות הסודיות של מעריב נחשפות

לכבוד יום ההולדת ה־77 של מעריב חוזר עידו דיסנצ'יק, עורך העיתון לשעבר ובנו של עורך העיתון לשעבר, אל הימים ההם בקרליבך 2, הרבה לפני האינטרנט, וחושף את התכתובות של בכירי המערכת עם ראשי המדינה, שלא תמיד אהבו את הסיקור שקיבלו: מה הרגיז את דוד בן־גוריון, כיצד התגייס משה שרת למחלקת ההגהה, מה הוציא את מנחם בגין מדעתו, על מה רטן אבא אבן, והאם אריק שרון ביקש לחטט בענייני העיתון? תגובות יתקבלו באמצעות הדואר, כמובן

קשה להאמין, אבל היו ימים שבהם אינטרנט להמונים לא היה. בישראל, גם טלוויזיה לא הייתה. טוקבק עוד לא נולד, מכונות רעל עוד לא נבראו. אפילו טלפונים היו במשורה. הזמנת טלפון - והיית אדם ללא ייחוס - חיכית שנתיים ואפילו חמש. העיתונים לעומת זאת הגיעו כל יום לכל מקום.

היה גם רדיו, אבל לא שידר כל היום. חדשות שידרו שלוש פעמים ביום: בבוקר, בצהריים ובערב. עיתוני ערב הופיעו בצהריים, לפעמים יותר מאוחר, לפעמים יותר מוקדם. לפעמים יותר מפעם ביום. עיתוני בוקר הגיעו עם שחר לדלת המנוי, ועיתוני הערב נמכרו בעיקר בצעקות ברחובות וקצת בקיוסקים.

כאשר מצא אדם עניין להגיב על מה שקרא בעיתון, טרח לקחת נייר ועט, לכתוב ולשגר מכתב - עם בול - באמצעות הדואר אל מערכת העיתון. לפעמים היה מגיע בתוך יומיים־שלושה, ואם הוחלט לפרסמו, זה קרה במקרה הטוב שבוע לאחר הפרסום שהדליק את כתיבת המכתב. אבל זה היה עדיין אירוע עבור הכותב. העיתון התייחס אליו בפומבי. רוב מערכות העיתונים החזיקו עיתונאי אחד או יותר למיין את המכתבים ולענות על כולם. אלה שלא פורסמו גם זכו למענה. העיתונים הבינו שחשוב להראות לקוראים שקולם נשמע.

דוד בן־גוריון

ראשי המדינה - שאז כמו עתה חשבו שהעיתונים לא תמיד נחמדים אליהם - היו גם הם מגיבים לפרסומים. אבל להם היה טלפון והיו שליחים - כך שתגובתם הכתובה הגיעה למערכות העיתונים צ'יק־צ'ק. ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, כעס על "מעריב" הרבה יותר מאשר על עיתונים אחרים - כנראה בגלל התפוצה המוחצת ובגלל היותם של רוב עורכיו תלמידי ז'בוטינסקי מובהקים. להלן קטעי התכתבות בינו לבין העורך הראשי השני של העיתון, אריה דיסנצ'יק.

ראש הממשלה, פרטי, 6 ביולי 1958
"בפגישת העורכים האחרונה ביום שישי (שלשום) התרעמת עלי על אמירתי בכנסת כי איני סומך על הכתוב בעיתונים.
בחזרי הביתה מפגישה זו מצאתי עיתון "מעריב", ובטור הראשון ("משבת לשבת") של עמוד שני מצאתי כתוב: "והנה הודיע מר בן־גוריון מעל במת הכנסת כי הנחיות המריבה אושרו שוב בשינויים קלים". הייתי בכנסת בשעת הודעה זו - ודברים אלו לא נאמרו. והרי זו אחת משתיים: או שהכותב לא היה בכנסת ופרסם דבר שאין לו שחר, או שהיה בכנסת ופרסם כזב ביודעים".

ראש הממשלה, 6 ביולי 1958
"בעוד מכתבי אליך לא הספיק לעזוב את משרדי והנה הגיע אלי גיליון "מעריב" של הצהרים, ובו מפרסם סופר חשוב של עיתונך, מר דוד גלעדי (הסבא של יאיר לפיד, ראש הממשלה ה־14, והיחיד מראשי "מעריב" שנטה דווקא למפא"י ־ ע"ד), "סברות כרס" "שזניקותיו של הרב מימון וכו' שאבו במידה מסוימת השראתן מפגישה שהייתה לו לפני כמה שבועות עם ראש־הממשלה". ואם כי הוא יודע כי על תוכן השיחה לא נודע דבר אף "למקורבים ביותר של שניהם" - אף על פי כן נתגלה לו הסוד - ברוח הקודש - שדיברנו על הרבנים הראשיים.
ולא הסתפק בסברות כרס אלא הוסיף דברים מסולפים... וכותב בדותה, "כי בחליפת המכתבים פתח ראש־הממשלה", בשעה שכל קורא עיתון יודע שהרב מימון פתח בחליפת מכתבים. אחרי כל אלה אתה דורש מקורא עיתונים כמוני לסמוך על הכתוב בעיתון?".

7 ביולי 1958. ראש הממשלה.
"למר דיסנצ'יק שלום רב,
זו הפעם השלישית - והאחרונה - שאני מוכיח לך מדוע אין לסמוך על עיתונים, וכל הראיות לקוחות מעיתונך, שאינו הגרוע בעיתונים.
היום אני קורא ב"מעריב":
"מר בן־גוריון עומד לקיים פגישה עם הרב י.ל. מימון במאמץ למצוא נוסחה משותפת לפתרון המשבר".
ידיעה זו מצוצה מן האצבע או מן הדמיון".

היחסים בין דיסנצ'יק לבן־גוריון היו מאוד מורכבים. דיסנצ'יק, אף שהיה צמוד לז'בוטיסקי מיום ייסוד בית"ר ב־1923, כאשר היה בן 16, ועד שנפרד ממנו אחרי 11 שנים ועלה ארצה ב־1934, הבין שבן־גוריון הוא שיקים את מדינת ישראל ולכן תמך בו וניסה לעזור לו בכל דרך. אבל הוא גם האמין שעיתונים חזקים ודעתניים הם אמצעי חשוב להשגת המטרה העליונה של הגשמת הציונות. אי־לכך, בן־גוריון התרגז עליו מפעם לפעם עד שחדל לחלוטין לדבר איתו ולהתייחס אליו כאשר דיסנצ'יק חשף את פרשת לבון ועסק הביש. בשלב מסוים בן־גוריון אמר עליו שהוא נחש.

ההתפייסות הייתה רק ב־1969 (בן־גוריון כבר מזמן לא ראש ממשלה), כאשר בן־גוריון נענה להזמנת דיסנצ'יק והשתתף באירוע לרגל חתונת בנו. אבל ההתכתבות כאן היא מ־1958, והעורך עונה לראש הממשלה:
"...גם עוזריך הקרובים ביותר והנאמנים עליך ביותר, וגם כל עיתונאי שתשאל אותו, יעידו לפניך, כי אין כ"מעריב" לבדיקת ידיעות ואין כ"מעריב" המוכן לוותר על פרסום ידיעה משני טעמים: אם מישהו מוסמך משכנע אותנו כי פרסום הידיעה עלול להזיק לענייני המדינה, ואם מתעורר ספק כל שהוא בנכונות הידיעה. זה כוחנו ועל זאת גאוותנו, זה שכרנו וזה גם סוד תפוצתנו.
לכן, לסיכום הצד הכללי: התרעמתי בעיקר על ההכללה "אין לסמוך על העיתונות"... לדעתי אסור להכליל ולומר: איני סומך על העיתונות... יש סוסים ואין סוסיות, יש עיתונים ואין עיתונות, כדברי ראש הממשלה. תבקר את העיתונים אשר לדעתך חוטאים לאמת ואל תייסר את העיתונות כולה..."

למכתב מ־6 ביולי, 430/9
"נכון, צדקת. ראש הממשלה לא הודיע זאת מעל במת הכנסת. הוא רק הודיע על התפטרותם של השרים הדתיים. בדקתי בכתב־היד המקורי ושם היה הנוסח הנכון (המשכתב טעה)".

מכתב מ־6 ביולי בעניין חליפת המכתבים עם הרב מימון.
"מר גלעדי וגם אני הסברנו למר י. נבון, כי כאן הייתה טעות גסה. ואנו מצטערים עליה".

המכתב מ־7 ביולי 1958 מס' 430
"הידיעה על כך שהרב מימון עומד להיפגש עם מר בן־גוריון וכו' - אינה מצוצה מן האצבע ואף לא מן הדמיון, היא בכלל לא מצוצה - היא הוגשה לנו ע"י הדתיים, ראשיהם ויועציהם... אלה אנשים שהיו מכובדים וראויים לאמון כחברי ממשלה (שלך), למה לא ייראו מכובדים וראויים לאמון בעינינו כמקור לידיעות...
"מעריב" של יום חול יש בו כ־4,000 שורות ב־4 עמודים, כ־8,000 שורה ב־8 עמודים וביום שישי כ־16 אלף שורות. כלום אפשר לעשות הכללה כזאת, כאשר אתה עושה ולומר כי אי אפשר לסמוך על העיתון לאחר שבחמש שורות מקריות היו אי־דיוקים?
לפני זמן מה אמרת כי בהזדמנות תבקשני לסור אליך לחצי שעה, ותשאל אותי שאלות לגבי הטכניקה של עבודה עיתונאית. אשמח לעמוד לרשותך גם בסקירה קצרה וגם בחקירת שתי וערב".

יצחק נבון

הנשיא החמישי של ישראל, יצחק נבון, היה ממקורבי המקורבים לבן־גוריון. הוא גם ניהל במידה רבה את יחסיו עם העיתונים. בן־גוריון לא התלהב מביקורת עיתונאית על פעילותו. בשנת 1959 ניסה דיסנצ'יק להיפגש עם בן־גוריון בענייני עבודה. נבון חצץ בין שניהם:
"לאריה, שלום
בגליון יום ו' של מעריב מתפרסמת (בצבעים יפים) תמונת ב.ג. על רקע מצעד חיילים. הכותרת - "אחריות בלעדית - רק להצלחות?".
כיוון שבכך הואלת לגזור דינו של ב.ג., האם אתה עודך משוכנע שברצונך להיפגש עם ב.ג.?".

הדברים נכתבו בכתב יד, ועל אותו פתק ענה לו דיסנצ'יק:
"ליצחק שלום וברכה,
הנני מוכן כאשר הייתי. האם ב.ג. מוכן?"

התשובה לא התמהמה יותר מיומיים:
לשכת ראש הממשלה, 14.4.59
"לאריה, שלום
קיבלתי מכתבך ברוח נכאה. נראה שכל רמיזותי הדקות לא הועילו. אצטרך להבא לכתוב לך בטלאים גסים. לפחות, דבר אחד הוברר לי: מוטב לי לחדול מנסיונות־בוסר ספרותיים בשטח האירוניה הדקה.
אם כן, אין השעה כשרה לפגישה עם ב.ג. - זה בלשון פשוטה וברורה".

בינואר 1963 ב.ג. עדיין ראש ממשלה ויצחק נבון עדיין לצידו:
סודי. לשכת ראש הממשלה.
"נמסר לי ע"י הצנזור, כי אתה עומד על הדפסת שתי ידיעות שנמסרו ע"י רה"מ באסיפה מטעם מפא"י ביום ה' שעבר. האחת, בקשר לרכש הודי של נשק ישראלי, והשנייה, בקשר לרכש מטוסי־קרב חדישים ע"י ישראל.
פרסום ידיעות אלה בעיתונות, בשעה זו, יש בו - לדעתנו - נזק לא קטן ואודה לך אם תסכים לגנוז אותן ידיעות עד שתכשר השעה".

משה שרת

לא הצלחתי לברר אם העורך נענה לפנייה. מהיכרותי איתו אני בטוח שכן. המכתב הבא נשלח על ידי משה שרת - בכתב יד כמובן - ראש הממשלה השני ושר החוץ הראשון של מדינת ישראל. בין השאר הוא היה קנאי לשפה העברית ובקי מאין כמוהו בכל רזיה.

משה שרת - לא לפרסום
"עיתונכם גורס קהילה במובן רפובליקה, ולא היא. המלה שחודשה ע"י אליעזר בן־יהודה למושג זה היא קְהָלִּיָּה מלשון קָהָל, בלי יו"ד! בא אחר כך נתן ביסטריצקי וקבע לתנועת השומר הצעיר את השם קְהִלִּיָּה, מלשון קְהִלָּה, בכתב מלא, לרבות יו"ד. מוטב להניח מונח זה לשוה"צ ולחזור לחידושו המקורי של אב"י לגבי המונח המקורי".

מנחם בגין

ראש הממשלה השישי של ישראל היה ב־1966 חבר כנסת. מפלגתו, תנועת החרות, הייתה אז בתוך מהומה אדירה כתוצאה מניסיונו של שמואל תמיר לקרוא תיגר על מנהיגותו של מנחם בגין. והוא פונה לאריה דיסנצ'יק עורך "מעריב", ממייסדי בית"ר שממנה צמחה תנועת החרות:

"הפעם הריני בא אליך בתלונה, ולא אהסס לכנותה, מרה. ידוע לשנינו כי הכתב הבכיר של עיתונך, מר מייזלס, מנהל מאז ועידתנו האחרונה מסע שיסוי אישי נגדי. לשנאתו אלי אין גבול ואין הסבר. שנאת מר מייזלס וחבריו לעט בעתון "הארץ", אשר באיוולתם כי רבה, חשבו כי יוכלו לקבוע את דרכה של תנועת החרות ואת הרכב הנהגתה...
אולם, לכל, יש גבול. זכותו של מר מייזלס, אם הוא רוצה בכך, לשטמני, אך אין לו, סבורני, זכות לחדור לתחומי הפרטי. בשבועיים האחרונים הוא הרשה לעצמו לתת פומבי למכתבים אישיים שלי...
וזאת שאלתי אליך: עד מתי תתיר גסות שכזו ושיסוי שכזה בעתון שמנהליו והעובדים בו הם: אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, זלמן לווינברג וחברים וידידים אחרים".

תשובת דיסנצ'יק:
"אין "מעריב" וביחוד גם ידידיך אשר ב"מעריב" נוקטים עמדה לגבי הפרשה החמורה והמצערת המתחוללת בשורות "חרות". כולנו כאחד - ורבים בציבור שהם אויבים ל"חרות" דואבים על מה שארע. נראה לנו לכולנו, כי "המבצר" האחרון של טוהר ואחווה בחיים הציבוריים־מפלגתיים שלנו נחרב והולך לנגד עינינו ונגוז כאשליה, וכי כל השגיאות החמורות עד כדי אבדן תבונה שהמיטו כמעט חורבן על מפא"י, הולכות ונשנות ב"חרות".
לדאבון לבי החלו ידידיך עם ראשית המשבר ב"חרות" "לסחור" בידיעות אשר בידם. לזכות בהן עיתונאים שנראו להם קרובים ונאמנים, ולמנוע אותן מעיתונאים שהם רצו להענישם.
בוקר, בוקר, בנוכחותי התקשר מייזלס עם כל אנשי ההנהלה, הציג להם שאלות לעשרות, ניסה "לחלוב" בכל האמצעים. למרות השיחות הידידותיות פתחנו את העיתונים המתחרים ומצאנו בהם ידיעות שלא ניתנו לנו...
אין אני גורס את דעתך כי מכתבים בעלי אופי מדיני־ציבורי שאתה כותב הם רכוש פרטי: מקבלי המכתבים מעמידים לרשותנו גם את מכתביך וגם את תשובותיהם, ויש לחליפת מכתבים זו השלכה ציבורית.
האמינה לי כי רחוק, לא רק מידידיך, אלא מכל עובד ב"מעריב" לרבות מייזלס, הרצון להשפילך חס־וחלילה".

אבא אבן

אבא אבן היה שר החוץ השלישי והכי מהולל של ישראל. יכולתו הרטורית והווכחנית הייתה לשם דבר ברחבי העולם. ב־1968 התחולל משבר בינלאומי זוטא כאשר ישראל החליטה לערוך את המצעד הצבאי של יום העצמאות לראשונה בירושלים המשוחררת. מזכיר האו"ם או תאנט מבורמה (היום שמה מיאנמר) ממש לא אהב את הקטע הזה ושיגר איגרת לישראל. דבר הגעת האיגרת ותוכנה פורסמו ב"מעריב". אבא אבן לא אהב את זה. הוא פנה לעורך:

כמוס - אישי
"הגיע לידיעתי כי אתה חולק על דברים שמסרתי בכמה מעמדים של השתלשלות פרשת הפירסום ב"מעריב" של פניית מזכ"ל האו"ם לשגריר תקוע בענין המצעד...
מסתבר, למקרא דברים אלה, כי אמנם פנה משרדנו לכתבך במאמץ לשכנע אותו מטעמים ממלכתיים חשובים, לא לתת פומבי לידיעה שהגיעה, שלא כהלכה, לאזניו של עיתונך. לא זכינו לזכות בהיענות... לאי היענות זו היו וישנן תוצאות חמורות".

התשובה:
"בתשובה למכתבך מה־30.4.68, עלי לקבוע, כי לא הייתה ממשרד החוץ, לא ממך, ולא מאחד מעוזריך, פנייה אלי או לאחד מהעורכים, בקשר לאי־פרסום האגרת של המזכ"ל של או"ם בענין המצעד.
אני מודה לך על שהמצאת לי תעתיק המזכר של מיכאל פרגאי אל מר גדעון רפאל, ורק אוסיף, כי מזכר זה אינו מצטיין בדייקנות העובדות...
לסיכום, אבקשך להודיע לכל המוסדות ששם דיברת על הפרת התחייבות מצד "מעריב", כי הודעתך הייתה מבוססת על טעות.
הערתך בראש המכתב, "כמוס אישי", נוטלת ממני את האפשרות להתגונן בפומבי...כאילו שהפרתי התחייבות, ואני מעונין להעמיד את הדברים על דיוקם".

אבא אבן במכתב נוסף:
"אני מודה כי טעיתי בהנחתי ש"מעריב" "התחייב לא לפרסם את הידיעה והפר התחייבות זו".

זלמן ארן היה שר החינוך והתרבות החמישי. הוא כיהן יותר מעשר שנים ונחשב הצלחה. איש חד לשון. סיפרו כי כאשר פנה אליו בהתרגשות סגן השר יצחק רפאל מן המפד"ל וסיפר לו שזוכה מאשמת לקיחת שוחד ענה לו ארן: נשמע דבר טוב ויפה. אבל אני לא מבין בזה. אף פעם לא יצאתי זכאי.. הוא כותב:
"למר שלום רוזנפלד (העורך השלישי של "מעריב" - ע"ד) ולמר אריה דיסנצ'יק
בשיחת אגב שאלתי אתכם כיצד הרשה לעצמו איש חשוב ופובליציסט מוכשר כמו (שמואל - ע"ד) שניצר (העורך הרביעי - ע"ד) להקדיש מאמר שלם להוכחת אשמתו של משרד החינוך והתרבות במצב הפרוע שנוצר בחינוך התיכון מבלי שטרח לפני זה לקיים שיחה עמי... ולשמוע את ההסבר שלנו ... ורק אחרי זה לכתוב כאשר יעלה על דעתו או על רוחו?
והנה... רשימתו של מר יהושוע ביצור. אשר מוסר לקוראים... את פסקנותו: "מר ארן הוא מעין רודן בממלכתו. הוא מתערב בכל דבר כגדול כקטן ולרוב אינו סובל דעות מתנגדות"...
אין עניני לטפל עתה באתיקה הפובליציסטית של מר ביצור. מטרת מכתבי זה היא להעמידכם על כך שההגינות הציבורית הנשמרת, בדרך כלל, על ידי עיתונכם, לא תפסח גם על כתיבה המוקדשת למשרד החינוך והתרבות והאחראי לו. עד כאן".

התשובה:
"גם שלום רוזנפלד וגם אני מעדיפים לנהל שיחות חולין אתך. השיחות אתך גורמות לנו הנאה מרובה ומרחיבות את דעתנו.
הדבר האחרון שאנו רוצים הוא לגרום לך צער או לפרסם בעיתונים דברים אשר אינם מתאימים למציאות.
מאידך, אינני חושב כי אפשר לראות בפיסקה האומרת: "מר ארן הוא מעין רודן" וכו' הסתה פוגעת גם אם בהרהור שני הייתי מחפש מילה יותר מתאימה מאשר ההגדרה "רודן"...
אשמח מאד "לעמוד לדין" בהזדמנות של פגישתנו הבאה. ואני בטוח כי נמצא שוב לשון משותפת כאשר מצאנו בעבר".

ארן לא היה מרוצה:
"ולמען מנוע כל אי הבנה ארשה לעצמי לקבוע כי מכתבך החדור רוח טובה אין בו לצערי תשובה להערותי ולהשגותי. לפי זה לא תמה אלא גוועה חליפת מכתבים שלנו: בנידון".

יוסף בורג

ד"ר יוסף בורג, שר הסעד, ממש כעס והוא פנה לא במכתב אלא שלח מברק:
"אבקש לדעת מה היו השיקולים להימנע מהזכרת קיומו של דיון על תקציב משרד הסעד על גבי עיתונכם הנכבד מהיום. בדיון השתתפו השר ו־14 חברי כנסת מסיעות שונות והוא נגע לגורלן של 120 אלף משפחות בישראל".

התשובה במכתב - לא במברק:
"בגלל החומר הרב שהקדשנו אותו יום לדיונים הסוערים לבעיה החשובה מאד של תפילת היהודים המתקדמים (הרפורמים) ליד הכותל המערבי, לא הוקדש מקום ראוי לדיון במליאה על תקציב משרד הסעד".

מרטין בובר

מרטין בובר, מגדולי הוגי הדעות במאה ה־20, אולי האינטלקטואל הבולט ביותר בישראל, התראיין אצל רפאל בשן - שהיה מחשובי המראיינים בעיתונים. ראיון עם אדם כזה היה מאוד נדיר גם אז. רבים קראו והתמוגגו מדבריו, אבל הוא הוכרע מן התגובות. ביקש עזרה מהעורך:
 "כשבמשך ראיון שאל אותי רפאל בשן על יחסי לצעירים, אמרתי לו שאני נוהג לענות על שאלותיהם. והתוצאה? הנה מאז הגיע לידי המון כזה של מכתבים גדושי שאלות שאילו הסכמתי לענות על כולן, נאלץ הייתי לוותר במשך זמן לא מועט על כל עיסוק אחר - ולא יתכן הדבר! משום כך מבקש אני בדרך זו מחילה מכל אלה שלא יקבלו תשובה ממני.
מ. בובר".

אריק שרון

1986, ראש הממשלה השמיני שמעון פרס ושר האוצר העשירי יצחק מודעי הנהיגו מדיניות כלכלית קשה וכואבת (שהצליחה מאוד), הכוללת פיקוח הדוק על המחירים. מי שרצו להעלות מחירים חויבו לקבל אישור ממשרד המסחר והתעשייה. השר הוא אריאל שרון, לשעבר שר הביטחון השמיני של מדינת ישראל ויהיה ראש הממשלה ה־11 שלה.

היחסים של עורך "מעריב" באותה שנה - כותב שורות אלה - עם אריק שרון, קרובים מאוד. הייתי קצין אצלו בסדיר; נלחמתי באוגדה שלו בששת הימים; הוא שמר עלי כאשר הייתי "נמר" בהתשה. התחברתי אליו - המטה שלו היה בציר חבית 38 - במלחמת יום כיפור. הייתה ידידות גדולה וקרובה בין המשפחות - גם בין נשותינו. בני נולד מיד לאחר המלחמה ההיא ורציתי לקרוא לו אריק, כי אריק הציל אותנו ב־1973. אריק חשב שזה מוגזם, ולילד (כבר בן יותר מ־51) קראנו איתי. היינו פעמים רבות בחווה שלו. בזמן מלחמת לבנון הראשונה היו בינינו אי־הבנות. שרון חשב שאני - אז עורך בכיר אבל לא ראשי - צריך לצנן את ביקורתו הקטלנית של אמנון אברמוביץ' כלפי התנהלות שרון (אז שר הביטחון) במלחמה הזאת. לא הסכמנו וקצת התקררה הידידות אבל גם נמשכה, כי ידידות שנולדת במדים, פקוד מול מפקד נערץ בשולי שדות הקרב, לא בקלות מתאיידת. בכל זאת כתבתי לו די בחריפות:
"מכובדי השר,
שמעתי בתדהמה שהצעת לאיגוד המו"לים לשלוח בודקים מטעמך כדי לבדוק את מצב הענף ותפקוד העיתונים.
אני רואה בזאת ביטוי ליצירת תלות בין העיתונים לבין גורמים ממשלתיים. אני רואה בתלות כזו סכנה לעצמאותנו העיתונאית.
אילו ביקשנו ממשרדך או ממשרד ממשלתי אחר סיוע מיוחד - הייתי מבין בקשה כזו והייתי נענה לה. אחרי הכל, אי־אפשר לבקש סיוע ולשמור על עצמאות מלאה - לקח זה למדנו כבר מיחסי ישראל עם ארה"ב.
אבל כעורך עיתון אינני יכול להסכים כי מילוי בקשתנו להעלאת מחיר יביא חיטוט ממשלתי בעניינינו הפנימיים".

והשר עונה:
"נכבדי העורך.
מאז שהונהג החוק והתקנות בדבר ייצוב המחירים, כל אזרח או תאגיד בישראל המבקש אישור להעלות מחיר - חייב להיכבד ולפרט אותה בקשה.
אין מקובלת עלי אותה נימה של טרוניה במכתבך, המרמזת כי מעמדו של "מעריב" - כלפי הממשלה - הוא ביחס שבין "ריבון" ל"ריבון" בבחינת שאין הממשלה רשאית או זכאית "לחטט", כלשונך, בתחשיבי "מעריב". לדידי אין "מעריב" שונה מכל תאגיד...
מאותו טעם מצאתי מידה רבה של יוהרה בהשוואה שהנך משווה בין העניין הנדון ובין יחסי ישראל וארצות־הברית;
אני רואה בחומרה את הנסיון להסתייע בנימוקי פגיעה ב"חופש העיתונות" (ערך היקר לכולנו) במאבק המכוון, בסופו של דבר, להגדלת רווחיהם של בעלי התאגיד".

תפסתי פוזה, והמשך ההתכתבות כלל העתקים לראשי כל העיתונים האחרים וגם לראש הממשלה השמיני שמעון פרס וליצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי המיועד להחליפו ברוטציה (ממשלת אחדות לאומית):
"הנני ממשיך להחזיק בדעה... כי אין יסוד לדרישה של הממשלה לשלוח בודקים כדי לחטט בעניינים הפנימיים של עיתון...
על עצמאותו של עיתון "מעריב" הנני מופקד. (זו) חובתי החשובה ביותר ואני מתכוון למלאה בדרך הנראית לי ביותר...
לשם המחשה אזכיר לך כי הצוות הכלכלי שלך המופקד על אישור העלאת המחירים אישר כי מגיעה לעיתון "מעריב" העלאת מחיר שהיה מתבטא בהגדלת הכנסה בשיעור של כ־10% והנה האישור שניתן עכשיו על ידיך הגיע לכדי 2.8% בלבד.
האם מצב דברים זה לא מצביע בעליל על תלות של העיתון באותה רשות המופקדת על קיומו כאשר בהבל פיה היא תקיים אותו ובהבל פיה תחסלו?
... אני אמנם מודה שיש בי תכונת־אופי בזוייה - יוהרה. אבל אין שום קשר בינה לבין הנושא הנדון בינינו. העלאת מחירים גבוהה בהרבה מזו שאושרה מגיעה לנו בין אם אנו יהירים ובין אם אנו נחבאים אל הכלים.
העלאת המחירים שאישרת אינה מקובלת עלי. אינני מעונין בנדבות ולא ניישם אותה".

אמרו לי שהגזמתי ולכן קודם טלפנתי ואף שיגרתי מכתב נוסף:
"בהמשך לשיחתנו מיום 29.8.86 ברצוני לציין בפניך גם בכתב כי בהתכתבות שהתנהלה ביני לבין משרדך - לא הייתה לי שום כוונה להיות גס־רוח.
אך אם התרשמת שהייתה כזו, הרי אני מודה באחריות לניסוחים לא־מוצלחים שכוונתם הייתה נהירה למי שרשם אותם וצר לי אם נפגעת אישית מתוכנם".

למר שרון נמאס להתכתב ולדבר איתי, והוא ביקש מאחד מראשי משרדו דוד ברודט לסגור עניין:
"הריני להודיעך כי אין שינוי בהמלצת כלכלני המשרד לשינוי במחירי העיתון".

לרשימה הזאת יתקבלו באהבה תגובות קוראים. אפשר טוקבקים, אפשר טלפונים סלולריים, וגם וואטסאפ או טלגראם. אפשר אי־מיילים כתובים אישית או בעזרת AI. אבל אפשר, רק בשביל האתגר והכיף, גם מכתבים כמו פעם: למצוא סניף דואר שהופרט ולא נסגר, להדביק בול עם רוק ולשלוח. יגיע צ'יק־צ'ק, תוך עשרה ימים - ויזכה לתשובה. 