היה רגע השבוע שבו הרגשתי שאני מאבדת את הצפון. זה בדרך כלל קורה כשאני מאפשרת ליותר מדי רעשי רקע לחדור לטריטוריה שלי. אבל כנראה שזה בלתי נמנע לפעמים. שבוע העבודה היה עמוס, פגשתי המון אנשים, היה קצת יותר מדי לחץ, ועוד קצת התעסקות בחדשות - כי אין ברירה. וכשכבר חשבתי שהנה אנחנו בדרך לאיזו רגיעה שתאפשר לי סוף־סוף להתעסק בזוטות הקטנות של החיים, פתאום הגיע משום מקום האיום הזה של הצונאמי - מקביל מושלם לאיבוד המצפן הפנימי שלי. מה עוד ימציאו לנו? ולמה אי אפשר להעביר אפילו שבוע אחד שקט בארץ הזאת?

בכל פעם שאני מרגישה ככה, שאני מאבדת את הצפון, אני נוסעת דווקא אליו. במיוחד בחורף. לפעמים רק לכמה שעות, לפעמים ליותר. בדרך כלל זה גם כולל נסיעה ברכבת - לפחות בחלק מהדרך. זו נסיעה שמצליחה להעיף ממני את המחשבות המיותרות, להשתיק את הפחדים ובעיקר לאפשר לי להביט בנוף ולשאוף אותו, במקום לבהות במכוניות תקועות בפקק. כשירדתי בתחנה הכמעט צפונית ביותר של קו הרכבת, חיכה לי רכב שלקח אותי ליעד באמצע שומקום. חורף בצפון ירוק כמו שרק הוא יודע להיות, אבל לצידו גם שאריות של טבע שהתלקח בגלל מעשה ידי אדם. אלא שהטבע, בניגוד אלינו, חכם מספיק כדי לשקם את עצמו - והוא עושה זאת די מהר, אם רק נותנים לו את השקט שהוא צריך.

כמה צעדים בתוך חורש שחציו יבש שלא באשמתו וחציו פורח. החורף לא הגיע עדיין בעוצמה שחזו, והפסטורליה מטעה. המראה הזה השכיח לרגע את מה שהיום כמעט בלתי נתפס. מוזר לחשוב מה קרה כאן רק לפני קצת יותר מחודשיים - איך מקום שנמצא במרחק שעה וקצת מתל אביב נראה כמו עולם אחר לחלוטין. בתוך השקט הקסום והחיבוק של הטבע עדיין מבעבעת האדמה ממלחמה שאת קולותיה העמומים אפשר לשמוע לפעמים מרחוק. זה הזכיר לי איך בסרטים המצוירים של ילדותנו היו מכניסים מפלצת לבור ביוב ומחזיקים חזק את המכסה כדי שהיא לא תברח שוב. ככה זה עכשיו: שקט מתעתע, מפלצת כלואה בבור.

חשבתי שאהיה לבד. אבל ביחס לעונה, הצפון דווקא ער ותוסס. שילוב של מקומיים שמנסים לשקם את העסקים שנפגעו קשות במלחמה, עם ישראלים שמבקשים להתאוורר במקום המפלט הכמעט יחיד במדינה. וזה אירוני, אבל גם לא מפתיע - כי איפה הישראלים בוחרים לנשום ולהירגע? דווקא במקום שבזמנים מסוימים יכול להיות הכי נפיץ שיש. אולי זה המחיר של חיים בסף סכנה תמידי, להיות עם נרדף שלא מתרגש מכלום - ואולי גם כזה שמתעקש שלא יפסיקו לרדוף אותו, אפילו בבית שלו.

אני מוצאת את עצמי מסתכלת אחרת על המקום הזה עכשיו - על הצפון, על הדרום, אפילו על המקום שבו אני גרה. שום הליכה לים לא נראית לי מובנת מאליה יותר. גם לא הפעמים שבהן נשקפת אליי הכנרת אהובתי מבעד לחלון הרכב, או הנחלים שאני שומעת ורואה, ואפילו הרשרוש של ההליכה בטבע בקור מקפיא. כמה התגעגעתי להסתכל על גפנים מקרוב, לראות רקפות בעיניים.

כמה שעות בטבע, ואז, כמעט משום מקום, המערכת החורפית סוף־סוף הגיעה. אני כבר לא מאמינה לחדשות, לא לפרשנים, ובטח לא לתחזיות מזג האוויר עם תשקיפים שמבטיחים הרבה ומגשימים מעט. לקח לי זמן לשים לב שכמו פרשני הפאנלים, גם החזאים מדברים תמיד בלשון עתיד. “הוא צפוי", “סביר שיגיש", “יעמדו בפניו חלופות", “סערה שלא נראתה כדוגמתה בדרך" - אבל בפועל, אפס מידע מבוסס והרבה דרמה. מישהו אמר צונאמי?

באזור התעשייה דלתון, לרגע היה נדמה לי שאני רואה טיפות שלג. לא אמרתי כלום - זה הרי לא היה בתחזית. כאן קוראים לזה “שלג ישראלי מלוכלך". אבל גם הפתיתים הקטנים של הבוקר הצליחו לרגש אפילו את מי שכבר רגיל למופעי ה"כאילו־שלג" האלה. ופתאום היה יפה לראות איך אף אחד כאן כבר לא מתייחס כדבר מובן מאליו לדברים שבמקומות אחרים בכלל לא היו ראויים לציון.

הנסיעה הקצרה הזאת הזכירה לי שלא תמיד צריך לחפש לאן לברוח, גם כשנדמה לי שאני מאבדת את הצפון. היא הזכירה לי שאפשר למצוא מפלט גם במקום שלך - בבית. גם בסערה, גם בשלג מלוכלך, גם מול התרעות צונאמי שמאיימות למחוק את קו החוף של תל אביב. המקום הכי לא בטוח פתאום נותן לי את התחושה הכי בטוחה בעולם. ואת הצונאמי? בו אין לנו שליטה. אבל במלחמות - דווקא כן. 