אתמול (חמישי) התקיים בבית נשיא המדינה אירוע מחפיר, שהנחית מהלומה על שלטון החוק בישראל. יו"ר הכנסת, ראש הממשלה ושר המשפטים החרימו את טקס השבעת נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית.
אבל בנסיבות הבלתי אפשריות סביב הכינוס הזה - שהביא לעולם בית המשפט העליון בפסיקותיו העמוסות בניגודי עניינים והנעדרות ביסוס חוקי בעתירות שבית המשפט צד להן מול שר המשפטים - ההחלטה להחרים את האירוע הייתה המוצא הנכון והיחיד של קברניטי המדינה מהקונפליקט שיצר עבורם בג"ץ.
הסיבה לכך שהחרמה היא הדרך הנכונה במקרה זה היא העובדה שגם פסק דין בלתי חוקי בעליל של בג"ץ, המפקיע את סמכויות שר המשפטים המוקנות לו במפורש על פי חוק: לכנס את הוועדה למינוי שופטים שהוא עומד בראשה - הוא פסק דין הנחזה כמחייב. לכן, כל עוד לא בוטל בדרך חוקית זו או אחרת, אי אפשר להלין על מי שכדוגמת נשיא המדינה רואה עצמו מחויב לקיים את הטקס.
מצד שני, כאמור, החרמת הטקס על ידי מי שאין עליו חיוב מפורש להשתתף באירוע היא הצעד הנכון, אפילו הצעד המתחייב, כי לא ראוי להעניק לאירוע שחוקיותו מוטלת בספק מראית עין של לגיטימיות.
לפני כמה שבועות פרסמתי בטור זה את הסתייגותי מפסילת בחירתו של יצחק עמית לנשיא העליון בעקבות החשדות שפורסמו בנוגע לעבירות לכאורה על חוקי התכנון והבנייה. יתרה מזאת, אף כי היו בעיניי סיבות משמעותיות יותר נגד בחירתו מענייני עבירות פרגולה, קיוויתי כי חבריו לדרך ישכילו לעודד אותו להגיע להבנות עם שר המשפטים, שבלעדיו בכל מקרה לא ניתן לבחור שופטים לבית המשפט העליון.
כי הרי אפילו ההנהגה נעדרת הגבולות של בית המשפט העליון לא תעז לכפות על שלושת נציגי הקואליציה בוועדה למינוי שופטים, המהווים גוש חוסם על פי החוק הדורש שבעה תומכים בבחירת שופט לבית המשפט העליון - להצביע עבור מועמד שהם מתנגדים לו.
התקווה הסמויה שהניעה את ניסיון הפיוס הייתה כי הסכמה עם השר תוביל לבחירה פה אחד של נשיא בית המשפט העליון. החשיבות הלאומית של בחירת נשיא בהסכמה בעת הזו הצדיקה דבקות בשיטת הסניוריטי - ובחירה בעמית בתקווה שהתפקיד יפיח בו ממלכתיות. שהרי ברור לחלוטין שחצי המדינה, הרוצה להנציח שליטה אקטיביסטית "פרוגרסיבית" בבית המשפט, לא תוותר על עמית, וללא מינויו לנשיא לא תהיה הסכמה על מינוי שופטים.
חטא הסבירות
ולמי ששואל: חטאו של עמית, שעליו צריך למחול לו בדרך להסכמה, הוא בכך שיצר פריצה אקטיביסטית למגרשם של נבחרי הציבור, שאיני מוצא דרך להגדירה אלא במילה שאינני נוהג להשתמש בה כלל (כל שכן ביחס להתנהלותו של שופט) - מופקרת.
ההחלטה על ביטול חוק היסוד בעניין עילת הסבירות, ללא אסמכתה חוקית מפורשת, היא הפיכה משפטית חסרת תקדים בעולם כולו. אבל עמית הרחיק לכת וקיבל אותה ברוב של קול אחד. בכך יצר תקדים עולמי הרה סכנות, שבו על חודו של קול מבטל גוף לא נבחר, שציבור גדול מתרעם על כך שיש בו הטיה פוליטית מובנית, חוק יסוד שקיבלה הכנסת בכובעה כרשות מכוננת. אפילו אהרן ברק חזר ופסק שחוק יסוד הוא אבן בסיס חוקתית שאיננה ניתנת לשינוי.
גם מי שמצדד בחקיקה שתאפשר במקרים מרחיקי לכת ביקורת שיפוטית על חקיקת יסוד, רוצה שהדבר ייעשה ברוב מיוחס מאוד בהשתתפות כלל השופטים. במציאות כיום נפסל חוק יסוד באופן חסר תקדים, כאשר שבעה מבין 12 שופטי העליון המכהנים סבורים שביטול חוק היסוד היה טעות ולכן התנגדו לו.
אבל יצחק עמית גולש על גבו של ציבור רב־עוצמה, שמאז 1977 לא כיבד את הכרעת הבוחר ואימץ משירו של זאב ז'בוטינסקי "כולה שלי" רק את הסלוגן: "אלוהים לשלטון בחרתנו". זאת, חרף ההסתייגות מז'בוטינסקי וחרף העובדה שאלוהים של אותו ציבור שוכן בקפלן ובעשרות הקרנות עתירות הממון המממנות בין השאר מדורות החוסמות באין מפריע עורקי תנועה מרכזיים בשעות העומס.
לכאורה, קשה להבין מדוע ההצעה החדשה הבנויה על פי שיטתו של גדעון סער ומושתתת על איזון מלא בין הקואליציה לאופוזיציה, מעוררת התנגדות. מסתבר שדווקא השוויוניות שעולה כל כך בבירור מההצעה – היא הבעיה של האחים מקפלן. כי בכוחה לחשוף לעיני כל, ללא כחל ושרק, את השקר הגדול שמאחוריו גויסה ההתנגדות לתוכנית יריב לוין - רפורמה צנועה וחיונית שהוצגה כהשתלטות מפלצתית של "הימין השולט בממשלה ובכנסת וגם על הרשות השופטת".
זאת, כאשר בדיעבד מתברר לכל כי כל מטרת הרפורמה הייתה בית משפט קצת יותר מגוון ומשקף. אלא שזה לא עניין בזמנו את אלפי צועקי "בושה" - ללא הרף, תחת כל עץ רענן, עד שנוצר הרושם שהתשלום היה לפי כמות החזרות על המילה ועוצמת הדציבלים.
חשוב להדגיש כי האיזון החלקי שיוזמת לוין המקורית חתרה אליו לא היה איזון בין ראויים ללא ראויים, כפי שהערוצים תומכי הרפורמה (כלומר, כמעט כולם) הציגו את פני הדברים, אלא בין שופטים ראויים שהשקפת עולמם נוטה בחוזקה שמאלה מן המרכז לבין שופטים עצמאיים וראויים דוגמת נעם סולברג, דוד מינץ יצחק אלרון, גילה כנפי שטייניץ ודומיהם, שאינם נמנים עם קהל השמאלנים האקטיביסטים המתעבים את הממשלה ואת מה שהיא מייצגת, ובייחוד את העומד בראשה.
הצעת לוין גם נועדה למהול את הדומיננטיות המוחלטת של שופטים ראויים, לא חשוב מאיזו יבשת ובלבד ששמה אירופה, בשופטים ראויים שמוצאם מיבשות אחרות.
היו בזמנו פרסומים כי הוועדה למינוי שופטים החליטה לחפש שופט ראוי ממוצא מרוקאי לבית המשפט העליון, אך למרבה הצער עלו המאמצים בתוהו. פרסומים כאלה, יותר משהם מוכיחים את היעדרם של שופטים ראויים שכאלה, מוכיחים את הצורך לכונן ועדה שתדע, ובעיקר תרצה באמת, למצוא אותם.
חטא האיזון
מסע שטיפת המוח ההיסטרי והשקרי נגד רפורמת לוין המקורית בא לעולם כדי ליצור חסם תודעתי בציבור, שינעל את הקשב לטיעונים הגיוניים ולשיח ענייני. בעזרת יתרון אבסולוטי במימון ושליטה מוחלטת במרבית אמצעי התקשורת, הצליח הקמפיין הנגטיבי למנוע דיון ענייני ברפורמה, שהניפוח, הדמוניזציה ובעיקר הפמפום שוטף המוחות הצליחו למתג אותה כמהפכה.
בניגוד לרושם הכוזב שמנסים לפברק, ברוב מדינות העולם הדמוקרטיות ממונים השופטים על ידי נבחרי הציבור. חילופי השלטון הדמוקרטיים הם אלה שיוצרים, לאורך השנים, הרכב מאוזן. התזה ה"מדהימה" של פרופ' יצחק זמיר, במאמריו החוזרים על עצמם בעיתון "הארץ", גורסת כי שיטה המנציחה את עמדותיה הפוליטיות והאידיאולוגיות של קבוצת מיעוט - מהווה בחירה מקצועית, ולעומת זאת בחירה המשקפת את הרכב כלל הציבור והשקפותיו היא בחירה פוליטית.
הבעיה עם המסר הזה היא יומרנותו. שהרי על פיו, רק בישראל בחירת השופטים היא מקצועית ובשאר העולם הפוליטיזציה שולטת בכיפה. המניע האמיתי להתנגדות לרפורמה של לוין וסער הוא שהיא מייצרת איזון ומסכלת את המזימה להציף את בית המשפט העליון מחדש בשופטים דוקטרינריים בצלמם ובדמותם של קודמיהם, בהזדמנות הראשונה שהשמאל ירכיב ממשלה.
בניגוד גמור למה שהוצג למפגיני קפלן ובלפור, החשש של השמאל מעולם לא היה יצירת רוב שמרני. הוא ידע שבזכות הווטו של שלושת השופטים וקולות נציג האופוזיציה ונציגי הלשכה אין סכנה כזו. מה שמדיר כעת שינה מעיניהם הוא הסעיף התמים וחסר המשמעות שאיש לא יורד לפשרו, שהתווסף לתוכנית לוין־סער: הווטו של נציג האופוזיציה.
הבעיה העומדת כעת בפני קברניטי האחים למרי היא איך מסבירים לציבור התנגדות כה עזה להצעה שאפילו הדיוטות מבינים שהיא מאוזנת והוגנת ומעמידה לרשות האופוזיציה יותר כלים ובלמים מכפי שיש לה כיום.
האמת הצרופה היא שכאשר מפזרים את כל מסכי העשן, השמאל נלחם בחירוף נפש מתחילת הקדנציה להנציח בית משפט עליון חד־צדדי שמורכב רובו מאנשי שמאל שונאי נתניהו. לשם כך הוא מוכן לסבול איזון מסוים כשהימין בממשלה, ובלבד שבתקופת ממשלות שמאל יוכל למנות שופטים על טהרת השמאל המקצועי. שהרי איזון היא מילה פוליטית שמקומה לא יכירנה במחוזות המקצועיות הצרופה.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
tguvot@maariv.co.il
