משבר חוקתי. יש שחרדים מפניו, יש כנראה גם מי שמייחלים לו. באמריקה ייתכן שהוא קורה לנגד עינינו, ובלי ספק יעורר את קנאתם של כמה ישראלים. ישראל היא סעיף אחד, ולא המרכזי, על סדר יומו של נשיא חדש־ישן, בעל מרץ בלתי נדלה ורצון עז לשבור את הכלים.
אין דרך לנסות להבין מה הוא מנסה לעשות כאן, בלי להבין מה הוא מנסה לעשות בכלל: לשנות את סדר היום, לקעקע מסורות קבועות ולחזק את מעמדו של הנשיא – בעיקר לחזק את מעמדו של הנשיא. דונלד טראמפ בא לשנות, והוא בא לשנות בכוח אישיותו.
זו מהות המהפכה שלו. יש מי שהדביק לה השבוע כינוי שקשה לתרגם היטב. המילה המקורית היא Rapture, שההקשר שלה אסכטולוגי. אירוע תחייה, זה שבו המתים חוזרים לחיים. קשה לדייק בה בהקשר החוקתי – זה משהו שהוא מעין מהפכה של התעלות.
כך או כך, במאמרו ב"ניו יורק טיימס" הסתמך נואה מילמן על המלומד המשפטי ברוס אקרמן, כאשר סימן את המהפכה של טראמפ כרביעית במספר. קדמו לה החוקה עצמה – שהפכה את מה שתוכנן ב"חוקת הקונפדרציה"; השינוי שהביאה מלחמת האזרחים – והתיקונים 13, 14 ו־15 לחוקה; והמהפכה של הניו דיל – שבית המשפט ניסה לעכב, אך עם הזמן קיבל.
טראמפ, על פי התיאוריה הזו, מחולל כעת שינוי טקטוני ביחסי הממשל עם הזרועות האחרות, הקונגרס ובית המשפט. הוא לוקח סמכויות לעצמו, ושוחק את יכולתם להשפיע על המדיניות. תהיה לו השפעה ישירה על ישראל, שתכף ניגע בה, כמי שמוביל את מדיניות החוץ האמריקאית בנחרצות נמהרת. תהיה לו השפעה עקיפה על ישראל, תרבותית וחברתית.
המהפכנים המשפטיים בלי ספק ישאבו ממנו השראה, וכמותם מהפכני הנדל"ן, החפצים ליישב חלקי ארץ שנויים במחלוקת. מצד אחד אפשר להבין אותם – התנופה שלו מידבקת. מצד שני ראוי להזכיר להם – לעצמנו – שישראל אינה אמריקה, ושסוג החירויות שטראמפ יכול להרשות לעצמו מתאימות (אולי) למצבו, אך לא (בהכרח) למצבנו.
מבוגר אחראי
מה שעשו עשרות, מאות, דיפלומטים, כלכלנים, גנרלים, פקידים בכירים, משפטנים, לפני בואו של טראמפ – כל זה זז הצידה. הנשיא החדש חושב מחדש, על הכל. לפעמים המסקנות מחרידות, לפעמים הן אידיוטיות, לפעמים הן מרעננות.
בעלת הטור החכמה מייגן מקארדל הציעה השבוע לכולם לא ליפול שוב למלכודת של "סינדרום השיבוש של טראמפ". כלומר, לא להיכנס לבונקר שממנו כל הרעיונות של טראמפ נראים מסוכנים (כי זה טראמפ) או שכל הרעיונות שלו נראים נפלאים (כי זה טראמפ). כך ראוי שגם ישראלים יתייחסו לרעיונות שלו. יהיו מהם מסוכנים, יהיו מהם נפלאים. כל מקרה לגופו.
מה שטראמפ הציע השבוע לישראל, כאשר המליץ - לא דחף, רק המליץ - להציב אולטימטום לחמאס – הוא שחרור מכבלים. ישראל היא מדינה שמתנהלת לכל אורך ההיסטוריה הקצרה שלה עם חצי עין לכיוונו של הבית הלבן. כמעט בכל רגע היא שואלת את עצמה איזו פעולה תהיה מקובלת על הבית הלבן, איזו לא תהיה מקובלת עליו, וכמה לא תהיה מקובלת עליו, ואיך יגיב אם ישראל תעשה כך, ואיך יגיב אם תעשה אחרת.
דוד בן־גוריון התעורר בוקר אחד, ביוני 1949, וגילה שהנשיא הארי טרומן דורש שישראל הצעירה תקלוט בחזרה 100 אלף פליטים פלסטינים מימי מלחמת העצמאות או שהיחסים ינותקו. ישראל נאלצה לתמרן מול הדרישה הזאת. כמה שנים אחר כך, אותו בן־גוריון גילה בוקר אחד, שלנשיא דווייט אייזנהאואר אין שום כוונה לאפשר לישראל להישאר בחצי האי סיני אחרי מבצע קדש.
ישראל נאלצה לתמרן גם מול הדרישה הזאת. מנחם בגין התעורר בוקר אחד, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, וגילה שהנשיא רונלד רייגן נחרד מההפצצות בביירות, ותובע שייפסקו מיד. ישראל נאלצה לתמרן גם מול הדרישה הזאת.
מתישהו, גם לטראמפ יהיו דרישות מישראל, כאלה ואחרות, והתמרון מולן עשוי להיות מסובך. אבל כרגע אין לו דרישות. כרגע יש לו הצעות מרחיקות לכת, מטלטלות, שהמשמעות של אחת מהן היא רישיון להרוג – פשוטו כמשמעו. ייפתחו שערי הגיהינום, משמעו שישראל יכולה לפעול בלי מגבלות מעבר לאלה שתטיל על עצמה.
יכול להיות שהיא יכולה לעשות אפילו את מה שהציע השר בצלאל סמוטריץ', סיפוח קטן תמורת כל חטוף שייפגע. הוא הציע חמישה אחוזים. אפשר לשאול למה לא שישה אחוזים, או 16%, או 26%. אפשר לשאול אם הרעיון של 5% מבוסס על עבודת מטה מסודרת, או – כמעט כרגיל אצל סמוטריץ' – שליפה מהמותן שאין בינה לבין תוכנית ריאלית דבר וחצי דבר.
כך או כך, ההצעה של טראמפ מעניינת, וגם מסוכנת. הבית הלבן הגביל את ישראל לאורך השנים, לפעמים זה פגע במאמציה בתחומים שונים, לפעמים זה הציל אותה מעצמה. הסרת המגבלות על פעולותיה של ישראל משמעה שישראל תצטרך לקבוע בעצמה את המגבלות.
ויש לה סיבות לקבוע מגבלות: יש חיילים שצריך להימנע מלסכן שלא למטרה הכרחית. יש אזרחים חטופים שישראל רוצה לחלץ, ולטראמפ קצת פחות אכפת מהם. יש חברה ישראלית שקרועה גם כך, מקוטבת גם כך, ושפעולה ללא מגבלות עלולה לסכן את הלכידות שלה. יש צה"ל ודמותו המוסרית. ישנו הצורך להביט במראה ולהרגיש שאנחנו לא רק מנצחים, אלא גם אנושיים ומוסריים. כל אלה שיקולים שלטראמפ פחות אכפת מהם, וישראל תצטרך לשקול בעצמה.
אם אתם מניחים שישראל היא מבוגרת ואחראית – היא וממשלתה – יש סיבה שתהיו מרוצים מהסרת המגבלות. יהיה נוח יותר לממש אינטרסים חיוניים כאשר המעצמה הדומיננטית תאפשר לישראל לפעול בלי להביא בחשבון שיקולים שאינם של ישראל. ישראל לא מימשה את מלוא תוכניותיה כאשר הפציצה בלבנון, בין השאר בגלל התנגדות אמריקאית.
היא המתינה זמן רב לפעולה בלבנון – יואב גלנט האשים בזה את נתניהו, אבל ייתכן שנתניהו אשם רק בזה שהבין את המגבלה האמריקאית טוב יותר מגלנט. ישראל גם לא שיתקה תשתיות לבנוניות, היא לא פגעה במדינה הלבנונית. בדיעבד, ייתכן שמה שעשתה הספיק כדי להפיק הישג משמעותי מול חיזבאללה. בדיעבד, ייתכן שטוב שפעלה במגבלות מסוימות. אבל לא בטוח.
בשבועות הקרובים תתייצב ישראל למבחן בגרות במדעי הטראמפ. נגלה מה קורה כאשר ישראל מרגישה משוחררת יותר. נגלה אם היא מתפתה למהלכים מסוכנים, נמהרים, כי בלי הבלם האמריקאי, בלי שיקול הדעת המעצמתי, היא מאבדת את היכולת לחשוב בסבלנות ובזהירות – או שנגלה את ההפך: כאשר האחריות מוטלת על כתפיה, בלי יכולת להיתלות בתירוץ אמריקאי ("לא תקפנו כי וושינגטון לא אפשרה"), היא מתנערת מהטון המרדני והגישה המתבגרת, ועוטה גלימת מבוגרים.
זה לא אומר שתפעל בהכרח יותר בתקיפות או פחות בתקיפות, זה אומר שתפעל בחוכמה על פי התנאים ששוררים ועל פי המטרות שהגדירה. אם צריך לפתוח את שערי הגיהינום – תפתח. אבל אם לא צריך – לא תפתח סתם, רק משום שטראמפ מאפשר. אם צריך לפוצץ את עסקת החטופים – תפוצץ. אבל אם לא צריך – ואם זה לא תואם את מטרותיה כפי שהממשלה מגדירה אותן – לא תפוצץ סתם, כי עכשיו אין תירוץ אמריקאי להתקדם.
העתיד מתכווץ
בעשרת הסקרים האחרונים שפורסמו בכלי התקשורת, יש עתיד קיבלה תוצאות שמשתרעות מ־6 מנדטים ועד 14 מנדטים. ואם תחליטו לא להתחשב בסקרים של ערוץ 14, בגלל חריגותם לעומת האחרים, תקבלו מנעד של 8 עד 14 מנדטים, שזה עדיין פער גדול. בימים האחרונים שאלתי כמה סוקרים על התוצאות שלהם.
ונדמה לי שאלה שנתנו לו 14 מנדטים עשו לו סוג של הנחת שרידות. לא סלב - כי הוא סלב – אלא שרידות. התוצאה שהם רואים קצת פחות טובה, אבל הם מצרפים לה הנחות שמשפרות את מצבו. כי לא צריך למהר להספיד מפלגה שכבר שרדה לא מעט סבבים ומשברים.
בסקר של "מעריב" בשבוע שעבר, יאיר לפיד עמד על 13 מנדטים. בשני הנוספים של השבוע שעבר הוא קיבל 6 ו־8. יש כמה סקרים שלא פורסמו וראיתי את המספרים הגולמיים שלהם. אם אני צריך לסכם אותם, מה שיש בהם נראה דומה למדי למה שרואים בממוצע המשוקלל של אתר המדד: בסביבות 10 מנדטים, אולי קצת יותר. זה קיצוץ של יותר ממחצית המנדטים של המפלגה. זו קריסה של מפלגה שמחזיקה מעמד כבר לא מעט שנים, עם קהל מצביעים נאמן.
שחיקה של מנדטים, 2 לכאן, 4 לכאן, אפשר להסביר בקלות. קריסה למחצית המנדטים, ואולי פחות ממחצית, דורשת הסבר מסדר גודל אחר. היא עשויה – או עלולה – להוביל את לפיד במדרון תלול. ככל שהמספרים יירדו, כך בוחרים נוספים ירגישו שהעגלה תקועה. ייתכן שקמפיין געוואלד יציל אותה. אבל לא בטוח.
כדי שגעוואלד יצליח, צריך בוחרים עם סנטימנטים, ולא בטוח שלבוחרים של לפיד יש סנטימנטים. למפלגה שלו יש ותק, אבל אין היסטוריה. זו לא הליכוד או העבודה של פעם. זו לא מרצ, שיש לבוחרים שלה להט אידיאולוגי, או ש"ס, שאפשר לשלוח לבוחרים שלה ברכות מעולמות אחרים.
למה הבוחרים של יש עתיד עוזבים? לא תמיד קל לדעת, אבל אפשר לשאוב רמזים כאשר בוחנים את השאלה לאן הם עוזבים. וכמובן, כל זה בהסתייגות המסולסלת שמוכרחה לבוא: אנחנו לא בקמפיין בחירות, אנחנו לא נראים בהכרח קרובים לקמפיין בחירות, כך שכל מה שיש כאן הוא בחינה של מצב הרוח האלקטורלי, ולא של מה שצפוי לקרות בבחירות שמי יודע מתי יהיו.
בגרף המצורף יש ממוצע שנשען על שלושה סקרים. הוא מתאר את המעבר מיש עתיד למפלגות אחרות. ארבעה מכל עשרה נשארים ביש עתיד. ויש עוד 5% שלא יודעים, אז בואו נתרום גם אותם ללפיד, כי הצבעה קודמת היא המפתח הכי חשוב כדי לדעת מה תהיה ההצבעה הבאה.
אבל בגרף רואים עוד הרבה בוחרי יש עתיד (בבחירות 2022) שלא נשארים עם לפיד. לאן הם הולכים? קודם כל, הם נשארים בגוש – כנראה. אם כי, כפי שאמרנו, יש 5% שלא יודעים או לא יצביעו, אז אי אפשר באמת לדעת. ויש שיצביעו ל"מפלגה אחרת". כנראה שזו תהיה המפלגה של נפתלי בנט, אבל לא בהכרח.
יש שמחכים לראות מה יקרה עם מפלגה פוטנציאלית של אנשי המחאה, או של גיבורי 7 באוקטובר, או כל מיני תנועות אחרות שעשויות להצמיח מנהיגות חדשה. ובכל זאת נחזור ונאמר: כל מצביעי לפיד, למעט שוליים זניחים, יישארו בגוש שאיננו של מפלגות הקואליציה דהיום.
מכאן ליריב הגדול ביותר של לפיד: יאיר גולן. בכל סקר מהזמן האחרון שראיתי, וזה מספר שמתקרב ל־10, הבריכה של לפיד זולגת לכיוון שמאל. לכיוון הדמוקרטים. פעם זה 20% מבוחריו, ופעם זה 30% מבוחריו. כל סקר והמועד שלו, והמתודולוגיה שלו. אבל אין אף סקר שבו הבוחרים של לפיד הולכים למקום אחר יותר מאשר לכיוונו של גולן.
מה יש לגולן שאין ללפיד? אולי אסרטיביות, אולי ביטחוניזם, אולי הבולטות הגדולה יותר שלו במחאה של הרפורמה המשפטית, אולי הבולטות הגדולה יותר שלו סביב אירועי השבעה באוקטובר. כך או כך, ללפיד יש בעיית גולן, והוא יצטרך להידרש אליה. זה יכול להיעשות בצירוף של גנרלים דומים למפלגה שלו (יש כמה שמתחממים על הקווים).
זה יכול להיעשות בשינוי טון, או זיהוי הבדל שמשחק לטובתו של לפיד (לדוגמה, הסיכוי הגדול יותר שיוכל לשבת בממשלה רחבה, שגולן עשוי להימצא בשוליה או מחוצה לה), או בחבירה למפלגה אחרת. לפיד כבר הוכיח שהוא מסוגל לזוז הצידה כאשר נדמה לו שטובת הגוש מחייבת לעשות זאת. והוא כבר היה ראש ממשלה, אומנם לזמן קצר, אבל היה. מה שאולי מאפשר לו להיות קצת רגוע יותר באגף האמביציה האישית.
הנהירה של בוחרי לפיד לגולן – וזו בפירוש נהירה, ולא רק זליגה – מעידה על שתי אפשרויות מעניינות. הראשונה, שבוחרי לפיד הם באמת בוחרי שמאל, ולא מרכז. לפיד עצמו הוא איש מרכז, אבל ייתכן שהבוחרים שלו קצת שמאלה ממנו, ואולי זיהו את הפער הזה בתקופת הרפורמה או במהלך המלחמה.
האפשרות השנייה היא שגולן באמת מצליח להתנער מהתדמית של שמאל שמקשה על מנהיגים לתפוס גובה. אולי הבוחרים של לפיד הם באמת בוחרי מרכז, והעובדה שאינם נבהלים מגולן מעידה על כך שמי שהצליח להתיישב כעגלון על הכרכרות החלודות של העבודה ומרצ עושה עבודה טובה במירוק החלודה ובשיפוץ התדמית.
הרכבת הרשימה של הדמוקרטים תאתגר כמובן את היכולת הזאת. אם ירחיק לשמאל, יהיו מי שישובו ללפיד. אם יוותר על השמאל, אולי תתייצב אלטרנטיבה רדיקלית, או שיהיו בוחרים – לא הרבה, אבל מספיק כדי להפסיד חצי מנדט – שירחיקו למחוזות חד"ש.
וישנם גם אביגדור ליברמן, שלוקח מלפיד נתח לא מבוטל, ובני גנץ, שלוקח מנה קצת יותר קטנה. ואת בנט כבר הזכרנו. מי שיעברו אליו חונים כרגע תחת הסעיף "מפלגה אחרת". הם יתרבו אם בנט יקים רשימה שקורצת למרכז. הם יתמעטו אם יציב ברשימה כמה אנשי ימין רושפים.
מבחינה אלקטורלית, יכול להיות שלבנט כדאי לעשות את הדבר הראשון, ולמשוך עוד ועוד מבוחריהם של גנץ ולפיד. מבחינה גושית, אין ספק שהאסטרטגיה השנייה מתאימה יותר לקבוצת המפלגות שרוצה להחליף את הקואליציה המכהנת, בקואליציה שנוטה לכיוון המרכז.
בעיני עצמו, בנט אולי ייבחן במספר המנדטים. בעיני הגוש הוא ייבחן ביכולתו למשוך אליו בוחרים שיחליפו לא רק כתובת, אלא שכונה – יעברו מחמש מפלגות הקואליציה (שש, אם אתם עוד מחשיבים את הימין הממלכתי של גדעון סער כמפלגה שיש לה חיים משל עצמה) לחמש ומעלה המפלגות היהודית של האופוזיציה (תחת בנט, גנץ, לפיד, ליברמן, גולן).
ועוד לא אמרנו גדי איזנקוט, שהכוחות שדוחפים אותו להתייצב בראש מפלגה, או אולי צביר מפלגות, יתגברו ככל שיתקרבו הבחירות, וככל שיתברר שגם הבחירות הבאות בהחלט עשויות להיגמר בהכרעה, שהיא תוצאת מעבר של מנדטים ספורים לכאן או לשם. איך שלא יסתדרו הכוחות האלה, לפיד נראה כמי שיתקשה למצוא את מקומו בצמרת ההנהגה.
נכון, כבר היה כאן ראש ממשלה עם 6 מנדטים, אבל כדי להגיע לזה צריך להיות לשון מאזניים (ובכל מקרה רצוי לקוות שלא נגיע לתסריט כזה שוב). לפיד עם 8, או 10, או אפילו 14, יוכל להיות שחקן, אבל לא הכי מרכזי, וכנראה גם לא השני הכי מרכזי. יש עתיד נראית כרגע כמפלגה השלישית אם לא הרביעית בגוש. חמישית או שישית או שביעית בחישוב הכולל. אז יש עתיד – אבל כרגע נראה שהוא בהחלט התכווץ.
השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, מסקרי כל כלי התקשורת בישראל, מסקר המכון לדמוקרטיה, סקר המכון למדיניות העם היהודי, מאמרו של Noah Millman בעיתון ה"ניו יורק טיימס", הספר "מטרומן עד אובמה" של אברהם בן צבי, הספר "Eisenhower in War and Peace" מאת Jean Edward Smith .
tguvot@maariv.co.il
