פוליטיקה איננה מקצוע טהור מעיוותים ואיננה עיסוק נקי משיקולים אישיים. היא לא הייתה אף פעם. בעבר הלא רחוק, פוליטיקאים היו ברובם הגדול אנשים עם איכויות וכישורים מוכחים. הם ידעו לנצל את הפוליטיקה כמכשיר, כמנוף וכמניע ליוזמות ולחקיקות, מהלכים שהיו לטובת אזרחי המדינה. הזן הטוב, האיכותי והמועיל של פוליטיקאים נעלם כמעט מהנוף הציבורי בישראל.
אם פוליטיקאי או פוליטיקאית שאינם דתיים, ומייצגים מפלגה חילונית, מוֹעדים ונחשפים בהצהרה טיפשית או ביוזמה מפוקפקת, שנראית כמאמץ לקידום אינטרס מפלגתי או אישי – מתגלה הצד המעוות והלא נקי של הפוליטיקה. אם פוליטיקאי חרדי, שמייצג מפלגה חרדית, נכשל בלשונו ומגיב בצורה מזלזלת כלפי ציבור או יחיד – לא רק הפוליטיקה מתגלית בצד הלקוי שלה. מדובר כבר בחילול השם.
הפוליטיקאים החרדים מייצגים, ליתר דיוק, מתיימרים לייצג, את ערכי התורה והדת. אם ח"כ משה גפני, מראשי יהדות התורה, יו”ר ועדת הכספים, מתבקש על ידי אבא של תצפיתנית שנרצחה “תסתכל לי בעיניים”, ומשיב “אני לא רוצה”, זאת התנהלות שאין לה הגדרה אחרת מאשר חילול השם. חטא שלפי דעה אחת בגמרא גם יום הכיפורים איננו מכפר עליו.
וגפני איננו הראשון. ח”כ יצחק פינדרוס התבטא פעמים אחדות בהתרסה בנושא החטופים. מוגזם לומר שגפני, פינדרוס ועמיתיהם במפלגה אינם מודעים לעובדה המצמררת שיהודים־ישראלים נמקים בשבי של מחבלים מרצחים. זה רק לא בראש דאגותיהם, לא במקום מרכזי בסולם העדיפויות שלהם. דווקא הם צריכים לזכור שמצוות פדיון שבויים היא מהמצוות החשובות והמרכזיות של היהדות. חברי הכנסת של יהדות התורה אולי אינם מכירים את ההיסטוריה של מפלגת אגודת ישראל, שמפלגתם הנוכחית כאילו ממלאת את מקומה.
שרים וחברי כנסת שכיהנו בעבר כנציגי אגודת ישראל היו לא פחות אנטי־ציונים מגפני, אייכלר גולדקנופף ופינדרוס. ההבדל המהותי הוא שהאנטי־ציונות של הרב יצחק מאיר לוין, המנהיג המיתולוגי של אגודת ישראל, של ח"כ שלמה לורנץ, של השר אברהם מוניה שפירא, של יהודה מאיר אברמוביץ, של הרב קלמן כהנא, זכרם לברכה, שאת כולם הכרתי מקרוב – ה”אנטי” שלהם היה חיובי, רצוי ומועיל.
פועלי אגודת ישראל החרדית בנו קיבוצים. אגודת ישראל הייתה שותפה פעילה להצעות חוק וליוזמות פרלמנטריות שהבטיחו שיפורים בחיי היום־יום של האזרחים. לחברי כנסת הנוכחיים של יהדות התורה אין שום שייכות, נגיעה ויחס לאגודת ישראל של פעם. חמור מזה, בעיניי אין להם שייכות, נגיעה ויחס לערכי היהדות.
