מבט רטרוספקטיבי לאחור, אל עבר כותרות העבר הלא רחוק, מראה תמונה בעלת דינמיקה מעניינת ביותר. את 100 הימים הראשונים למלחמה ציינו בדיונים עזים על לקיחת האחריות (מי היום זוכר את צמד המילים הזה?), על גלגל ההצלה הזמני ששני פוליטיקאים אחראים, בני גנץ וגדי איזנקוט, העניקו לראש הממשלה בנימין נתניהו – ועל כמה הם הרוויחו פוליטית מהצעד הזה.
ל-200 ימים למלחמה הגענו עם הזירות התקועות, ועם השיח הנואש על יום שאחרי ברצועת עזה - מה הוא? והאם הוא בכלל אי פעם יגיע? נתניהו שיחק אותה בונקר, הדף באומץ כל רעיון בנדון - וסירב לענות לשאלה איך הוא רואה את אותו "היום שאחרי" והאם כל האפשרויות שמביאים לו ממשל ביידן, שר הביטחון יואב גלנט או כל גורם אחר - פסולים בעיניו.
ב-300 הימים למלחמה הכותרות זעקו על המלחמה הבלתי פוסקת ועל ראשי מערכות הביטחון שבמשך חודשים ארוכים התעקשו - מי בדיונים סגורים ומי באולפנים בשידור ישיר - שהדבר הנכון הוא לחתור לסיום המערכה בעזה, לעסקת חטופים, לשינוי המציאות בצפון ולגיבוש ציר אזורי מול איראן. לא נראה שהדיבורים האלה עשו רושם על ראש הממשלה, והם בעיקר עצבנו את הבייס שלו. את 400 ימים למלחמה חלק חגגו וחלק ציינו בצער את פיטורי גלנט, כשברקע התגשמות החלום המשיחי הגדול של נתניהו, ממשלתו ומחנהו : ניצחונו הבלתי נתפס של דונלד טראמפ בבחירות לנשיא ארה"ב.
היום, במרחק של עוד 100 ימים נוספים מאירועי 7 באוקטובר ופרוץ מלחמת חרבות ברזל, ניתן לקבוע זאת בביטחון: את הניצחון האישי שלו בנימין נתניהו כבר השיג. אמנם לא ניצחון מוחלט ולעת עתה, עדיין לא סוף פסוק , ובכל זאת - הוא ניצח ובגדול. הוא ניצח את נביאי הזעם שניבו לו נפילה מהירה ללא כל אפשרות לקום מהעפר של טרגדיה השוואתית שקרתה במשמרתו, את אלה שדרשו לקיחת אחריות והסקת מסקנות – וגם את אלה שדרשו ועדת חקירה והיו בטוחים כי זה המינימום המובן מאליו שאיתו לנתניהו אין מה לעשות ואין איך להדוף.
הוא ניצח את אותם גנץ ואיזנקוט, שנותרו ללא גלגל, ללא הצלה וללא רוב המנדטים שהסקרים העניקו להם כשהיו בשיא וכשנתניהו היה בשפל. גם את אלה שניסו לכפות עליו את ההחלטה להציב אלטרנטיבה לחמאס , החלטה הכי מתבקשת והגיונית - הוא ניצח בנקודות. גם את גלנט , שיצר תכנית שלמה בשלבים ואף שיתף בה את התקשורת, את ממשל ביידן ואת כל מי שהיה מוכן לשמוע – הוא הביס, והיום הוא אפילו לא חבר כנסת. וביידן? הוא ואנשי ממשלו עוקבים היום אחרי המשך הדרמה המזרח-תיכונית מהספה בסלון ביתם.
ורק הוא, נתניהו, עדיין כאן - בועט, מתחזק בסקרים ובונה תכניות גדולות להמשך הדרך, כשהוא שואף השראה בכמויות מדיירי הבית הלבן החדשים. את 500 הימים הראשונים שאחרי האסון הנורא נתניהו אכן ניצח, אך האם זה אומר שגם מדינת ישראל ניצחה? לפחות ניצחון ביניים? התשובה מורכבת, אם בכלל קיימת. החטופים אמנם חוזרים - אך 73 מהם, חיים ומתים, עדיין מוחזקים בידי חמאס בעזה. חמאס נשאר בדיוק היכן שהיה: מוחלש, מפורק באופן חלקי, אך עדיין - קיים ואף מראה סימני השתקמות ובעיקר – עם הרבה תכניות לעתיד.
באותו יום שחור ונורא, 7 באוקטובר 2023, נתניהו התייצב מול המצלמה בכניסה לקריה כדי להעביר מסר לאומה: הפעם זה לא עוד סבב. זאת מלחמה והיא תהיה ארוכה. עד כה, את ההבטחה הזאת הוא מקפיד לקיים למהדרין.
