היום זה לא יכול היה לקרות - שמלחין יעלה ארצה ותוך חודשים תישטף המדינה בשיר חדש שלו, אבל זה מה שקרה ב-34' לדניאל סמבורסקי עם "שיר העמק" ("באה מנוחה ליגע"), שאותו חיבר עם אלתרמן זמן קצר לאחר עלייתו מגרמניה.
את השיר הזה, ולצידו להיטי עבר אחרים של המלחין ה"יקה", דוגמת "זמר הפלוגות", "שיר הכביש", "במזרח זורח ורד", "כפרי", "בהרים כבר השמש מלהטת" ("שיר בוקר") ו"פנינו אל השמש העולה", ניתן יהיה לשמוע (וכמובן גם לשיר) במופע משיריו שייערך בצהרי שישי, 7 במרץ תחת הכותרת "בשמחה, בשיר ובעמל" ב"בית היוצר", בנמל תל-אביב, בהנחיית עפר גביש, עם נתן סלור, נכדו של אלתרמן, כאמן אורח ועם עפרה סמבורסקי-חמדת, בתו של המלחין, שתספר על אביה.
כששואלים אותה מה מריץ אותה במופעים אלה, שמתקיימים הודות לה, היא משיבה: "מריץ אותי הרצון לשמור על המורשת של אבי, לאחר שכעת רק אנשים מגיל מסוים וצפונה מכירים וזוכרים אותו, בנוסף לילדי גני הילדים, שם עדיין שרים שירים שלו כמו 'פרש' ("רוץ בן-סוסי, רוץ ודהר") ו"נדנדה" ("נד, נד, נד, נד/ רד, עלה ורד"), משירי ביאליק וכמו 'נר לי' של לוין קיפניס".
כשנחשפתי לידיעה על המופע הנוכחי, זה העיף אותי 54 שנה לאחור, כאשר ככתב עול ימים באתי לראיין את סמבורסקי בביתו הצנוע, החד-קומתי, ברמת-אביב. בגיל 62, שעליו חלפתי זה מכבר, הוא הצטייר כאחד מישישי הדור, כשפתח באוזניי את סגור-לבו במבטאו היקי הכבד.
סמבורסקי נולד בקניסברג, בירת פרוסיה המזרחית, כיום בתחומי רוסיה, לשם היגר אביו מאוקראינה. "חשוב לי לציין עובדה זו, כי להווי היהודי, המזרח אירופאי על מנגינותיו, עם שירי היידיש החסידיים, הייתה השפעה מכרעת על סגנוני המוזיקלי", אמר וסיפר שבא הנה ממשפחה ציונית דוברת עברית.
שנה לאחר שהחל לנגן בפסנתר, כבר ערך את ניסיונות ההלחנה הראשונים שלו, לרבות לשירי היינריך היינה, כשביודעו עברית, הלחין משירי משוררים בני זמנו, ביניהם שלונסקי.
הוא סיפר: "נסעתי לברלין ללמוד רפואה ומוזיקה - רפואה לפי הפצרת הורי ומוזיקה לפי רצוני. חשבתי בליבי שאהיה רופא שמתעניין בזמנו הפנוי במוזיקה ולא ידעתי אז שאהיה מוזיקאי שמרבה לבקר אצל רופאים".
בברלין הושפע, בין השאר, מהמלחין היהודי קורט וייל, שאותו תיאר כאחד ממוריו הרוחניים. "סגנון השירים שחיברתי אז היה מזיגה של מלוס חסידי ושל ריתמוס 'סונגי', לפי 'אופרה בגרוש', בסגנון שאז כבש את העולם", ציין.
סמבורסקי לא נהיה רופא. עם עליית הנאצים לשלטון, הוא הפליג במאי 33' לארץ-ישראל. לאכזבתו הוא לא התקבל כמורה למוזיקה בכפר הנוער בן-שמן "בגלל שלא ידעתי לנגן בחלילית" וקיבל משרת הוראה בתל-אביב.
ב-34', כאמור לאחר הגעתו ללבאנט, הלחין העולה החדש בן ה-25 את שירו המפורסם ביותר. בעודו מלמד את שיריו החדשים בחוג "הבימה לנוער", הזמינה ממנו מנהלתו, מרגוט קלאוזנר, להלחין את המוזיקה ל"לחיים חדשים", סרט תיעודי שהפיקה ל"קרן היסוד", בבימוי יהודה להמן ובו נראה סמבורסקי הולם בפסנתר בחדר האוכל של גבעת-ברנר, כשהחברים שרו עמו בהתלהבות.
מהראיון משנת 71' מבליח פרט לא ידוע. "למנגינה כתבתי מילים שיהלמו שיר-ערב (לשעת בין-ערביים)", העיד. "אבל מכיוון שאינני משורר, נתתי לאלתרמן לכתוב מילים מקצועיות והוא שמר על המסגרת שהתוויתי לו".
מסקרנים דבריו של סמבורסקי על הצלחת השיר וסגנונו: "אני לא מתפלא על שהשיר התפשט במהירות בארץ ואף בעולם. בסגנונו הוא היה כעין קיבוץ-גלויות ודיבר לכולם. ראשיתו - מזרחית, המשכו ברוח חסידית ובסופו הוא פנטטוני, כלומר בחמישה טונים, כמו טעמי המקרא".
למרות זאת, לא התמזרחת כאי אלה מעמיתיך - הערתי לו.
"אף פעם לא כתבתי שירים מזרחיים טהורים", סמבורסקי הציג גישה שונה משל בני תקופתו, ידידיה אדמון ומשה וילנסקי. "קצת מזרחיות, כאחד המרכיבים של שיר ארץ-ישראלי - זה כן, אבל מה פתאום שנכתוב שירים מזרחיים? הרי אנחנו לא יושבים באוהלים ולא אוכלים פיתות. הן אירופאים אנחנו!"
לאחר "שיר העמק", הוא החשיב את "זמר הפלוגות" כשיר מס' 2 שלו. "בא אלי שליח של ההגנה עם מילים של אלתרמן ואמר שלמחרת יתקיים כנס של הפו"ש (פלוגות השדה) במשק הפועלות", סיפר. "ישבתי כל הלילה וכתבתי - ומאז לא שיניתי שום תו".
מעניין שסמבורסקי הלחין את רוב שיריו המצליחים לפני הקמת המדינה ומאז התרכז בהוראת מוזיקה, מה שראה כמשימת חייו. ועוד משהו: בין השנים 35' ו-50' דומה היה שכל תל-אביב דאז נהרה לערבי השירה בציבור שלו ב"בית ברנר", תחום שבו נחשב כחלוץ שהלך לפני המחנה. "זה היה כמעט הדבר היחיד בעיר", ציין בפניי. "מרוב ביקוש, החברים שילמו חצי גרוש והתבקשו להחתים פנקסי-חבר כדי שיבואו לסירוגין אחת לשבועיים".
סמבורסקי היה מנגן בפסנתר והעם זימר איתו. איש עדיין לא פנטז על שיקופיות. "אם יש רצון שיזכרו את השירים, אז רק כשהם כתובים על דפים", סבר והוסיף: "אצלי כל שיר היה ממשורר אמיתי, מה שתרם למנגינה להיות טובה ומקורית".
משום מה הוא לא נראה היה מאושר, לאחר שהבין שמבחינת לא מעטים הוא כבר היה שייך לעבר, כשמשום מה היו שהחשיבו אותו יותר כמורה למוזיקה מאשר כמלחין. "אני לא הולך לחפש זמרים לשירים שלי", הבהיר. "אם כבר אמצא זמר, לא בטוח שהקהל יקבל את השירים שלי. היום יש סגנון שונה לגמרי".
בסופו של דבר, הוא מצא עצמו מחוץ למעגל. "אני לא מקשיב למצעדי הפזמונים, כי הם בטח מגלויות מפוברקות", קלע לחשד רבים. "גם את פסטיבלי הזמר אינני מחשיב. איך אפשר לבחור עשרה שירים מתוך 400 שנשלחים לוועדה? והזמרים של עכשיו הם לא ממש זמרים. אפשר להבחין בהם שהם לא ממש למדו פיתוח-קול. אולי הם שנסוניירים כאלה. אולי יש להם חן, אבל לרובם אין קול".
