כמעט שנה וחמישה חודשים מדינת ישראל נמצאת בסיוט מתמשך ובטלטלה קשה. אירועי 7 באוקטובר צרובים עמוק בישראליות. הפחד, האימה, חוסר האונים, האכזבה מעצמנו, מהכישלון של צה״ל ושל המדינה, ולצד זאת - הזעם ותחושת הנקם כלפי אויבנו. כל זה מזדקק לתמונה אחת: אמא שירי ושני ילדיה הקטנים אריאל בן הארבע וכפיר בן תשעת החודשים. שנחטפו על ידי מחבלי השטן מביתם, בית משפחת ביבס בניר עוז, אל הגיהנום.
משפחת ביבס היא הסיפור של כולנו. היא הכאב של עם שלם. כאב שלעולם לא יגליד. היום (חמישי) הם ישובו לאדמת ישראל. בצה״ל אמרו בכאב: ״חזרתם של האם וילדיה בארונות היא הכישלון של צה״ל, של מדינת ישראל״.
היום נקבל לפרצוף שלנו את העובדה שראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו מתקשה להסכים איתה: הוא לא עמד באמירתו, אבל זאת המציאות - לא ניצחנו בעזה. צה״ל לא הביא ניצחון.
היום ישראל מקבלת את אמא שירי הגיבורה, סמל המופת, ואת שני בניה אריאל וכפיר בארונות קבורה מכוסים בדגל המדינה. אותה מדינה שבגדה בהם פעמים: בפעם הראשונה לא הגנה עליהם בביתם בניר עוז. מדינה שנרדמה בשמירה, במחויבות שלה לאזרחיה. בפעם השנייה כשלה המדינה בכך שלא ידעה לחלץ אותם בחיים מהגיהנום בעזרת כוחה הצבאי או בתבונתה המדינית.
היום נצפה בשידורים, בתמונות הכואבות והקשות מגבול עזה. נרכין את הראש מתוך ידיעה ברורה וכואבת שנכשלנו והפקרנו.
העדויות המדאיגות של לוחמים, רובם לוחמי מילואים הפרוסים בפרימטר בעזה, מטרידות. ישראל רחוקה מניצחון. ישראל מחויבת כבר עכשיו להתמקד בהחזרת החטופים החיים והחללים. מיד אחר כך ישראל נדרשת להיערך למלחמה אמיתית - לא עם שלוש אוגדות, אלא עם חמש ושש. להיכנס לעזה בעוצמה רבה. לכתוש ולהשמיד את כל מה שיש ברצועת עזה.
עם כל הכבוד לאמירות בכירי הצבא, יש עוד הרבה מאוד מה לעשות בעזה. העובדה שחמאס מנסה לשקם את כוחו, שהוא אינו נרתע מלהתקרב ללוחמים, לתצפת ולחפש הזדמנות לפגוע - מטרידה. כך לא פועל ארגון טרור שהפסיד, כך לא פועל ארגון מורתע.
העובדה שאנחנו עוד דנים כיצד נעביר אמצעים לעזה, מסיוע הומניטרי דרך קרוואנים וטרקטורים שיעשירו את קופת החמאס - זה לא ניצחון. זה שבכירי הארגון מטיילים במחלקות ראשונות בין דוחא, לאיסטנבול, ביירות, קהיר, טהרן וערים נוספות ללא חשש, מבלי שהם הוגדרו בני מוות, חרף העובדה שהם אמורים להיות נרדפים - מטרידה ביותר. כי זה לא ניצחון.
גורם מדיני בסביבת ראש הממשלה היה עסוק אמש בתדרוך התקשורת בדברים הרבה יותר חשובים מנצחון על חמאס. הוא היה עסוק בנושאים האמיתיים והכואבים באמת, הנושאים היותר דרמטיים לביטחון ישראל. מדובר כמובן בסגירת חשבון עם ראש המוסד דדי ברנע ועם ראש השב״כ רונן בר. על הדרך, הזדמנות להפוך את לוחמי הארגונים הללו ללא לגיטימים בציבוריות הישראלית. בדיוק כמו שעשו למשטרה ולשוטרים, לפרקליטות, לבית המשפט העליון ולשופטים, לצה״ל ולרמטכ״ל. עכשיו הגיע העת של המוסד והשב״כ. כך זה עכשיו מתנהל אצלנו: קודם המלכות אחר כך הממלכה.
היום בבוקר תעבור השיירה ובה שרידיהם של החטופים החללים מעוטף עזה לאבו כביר בתל אביב. ניידות ואופנועי משטרה יובילו בראש, אחריהם כלי הרכב של צה״ל עם ארונות החללים. כולנו נחזה במבט מושפל וכואב בשיירה המסמלת מכל את הכישלון וההפקרה של המדינה כלפי אזרחיה.
אני לא יודע אם מישהו מהנהגה של המדינה, הצבא, השב״כ, המשטרה, יגיע לבקש את הסליחה מאמא לביאה ומשני ילדיה היפים והקטנים. אבל לי יש את הצורך לבקש מכם: סליחה!
