לאחרונה התעצבנתי ונעצבתי לנוכח יחסי הגומלין בין הדרג הפוליטי־מדיני לדרג המקצועי. מתברר שיש במדינתנו נבחרי ציבור מורמים מעם ולהם יש “פקידים", כך הם מכנים את הרמטכ"ל, את היועצת המשפטית לממשלה, את ראש השב"כ ובכירים אחרים במערכת הביטחון.
כלומר, אנשי מקצוע שעליהם לבצע את מדיניות הממשלה והוראותיה והם נמצאים תחת סמכותה. מאידך, בשל האחריות הכבדה המוטלת עליהם, הם נדרשים לקבל החלטות כבדות משקל ותדיר הופכים למוקד ביקורת מצד הציבור והדרג המדיני.
מצב זה מחמיר עוד יותר כאשר ההחלטות המקצועיות של אותם “פקידים" אינן עולות בקנה אחד עם האג'נדה של הדרג המדיני. במקרים כאלה, פוליטיקאים מסוימים מנסים להסיר מעצמם את האחריות ולהעביר אותה לכתפיו של הדרג המקצועי־ביצועי. כאשר ההחלטות של הדרג המקצועי מתאימות לקו של הדרג המדיני, הפוליטיקאים ימהרו לנכס את כל ההצלחות לעצמם.
המתח הקיים בפוליטיקה הישראלית בולט במיוחד לאחרונה במערכת המשפטית, הצבאית והביטחונית, שממונות על ידי הדרג המדיני אך זוכות לזלזול מצידו.
כאשר אוסרים על אחד מבכירי המערכת הביטחונית להיכנס לישיבת ממשלה או לקבינט בטענה שהוא רק “פקיד", אך בו בזמן מוטלת עליו רוב האחריות - מדובר בהתנערות מזלזלת. אז למה, למען השם, הם עדיין נתפסים כאחראים לכל המרעין בישין שנוחתים עלינו?
כי תמיד האשם הוא לא המפקד אלא הש"ג.
השבוע קראתי את מאמרה של רוני (פנטנש) מלכאי על היעלמותה של היימנוט קסאו, ילדה בת 9 ממרכז הקליטה בצפת, לפני שנה בדיוק. בהתחלה כולם דאגו, אבל עם הזמן הדאגה התפוגגה. איש כבר לא מזכיר את שמה, ומשפחתה נותרה לבד בחשש ובחיפושים. שנה שלמה.
אני תוהה: אם השב"כ וכוחות הביטחון מסוגלים לאתר מחבל בודד בשטחים בתוך תקופה קצרה, למה לא מגיעה לילדה האבודה התייחסות דומה? איפה כל משרדי הממשלה הרלוונטיים לחיפוש: המשרד לביטחון לאומי, משרד החינוך, משרד הקליטה. למה כולם שותקים? למה הם לא פועלים ביתר שאת על מנת למצוא את היימנוט?
קשה לי להשתחרר מהתחושה שאילו זו הייתה ילדה ממעמד אחר, מעיר אחרת, היו מוקצים משאבים וכוח אדם. אבל כשמדובר בילדה אתיופית, עם הורים שלא עושים רעש ובלי קשרים ב"חלונות הגבוהים" - לאיש לא אכפת.
