הצלב האדום סירב לשתף פעולה עם חלק מהטקס המחליא של חמאס. כיסה את כיתובי ארגון הטרור על הארונות בבד לבן. לחסוך את תמונות התעמולה הרצחנית, לנסות לפחות. בתוך הכאב הגדול שהמדינה שלנו חווה כאן, מדי רגע, כבר מעל ל־500 יום, אני מוכרחה להודות שראיתי במעשה נחמה קטנה. משום שזוהי אולי, אולי, תחילתו של תהליך, של הבנה מי הטובים ומי הרעים.
רבים בעולם מבולבלים. מילה עדינה לתוצאה של אנטישמיות שתמיד הייתה ותמיד תהיה. מול הכוח של הפלסטינים בזירת התודעה העולמית מולנו, כשלרגעים פשוט נראה שהרמנו ידיים – אסור לנו לעולם להיכנע. גם לא בעניין הזה. קל וחומר בתקופה שבה לתודעה יש השפעה אדירה על דעת הקהל העולמית, שמשפיעה ישירות על מנהיגים ומקבלי החלטות שאנחנו זקוקים להם לצידנו.
התקשורת העולמית האנטי־ישראלית הציגה במשך חלק א' של העסקה, מדי שבוע, ניסיון סימטריה בין שחרור החטופים שלנו לבין שחרור המחבלים מהכלא הישראלי. שבוע אחרי שבוע, סיקור מחליא ומהנדס תודעה עולמית.
אבל אתמול קרה משהו. הצלב האדום, תנועה בינלאומית שנוסדה באמצע המאה ה־19 ומטרתה להעניק סיוע רפואי לפצועי מלחמה ויש לה תפקיד בפיתוח חוקי מלחמה מודרניים – כך היא מגדירה את עצמה – עשתה צעד. כאמור, הוא קטן, אך בעל משמעות בעבור מי שצופה בתמונות בסיקור העולמי. כל נקודה חשובה מבחינתנו.
ארבעה נרצחים שבו אלינו בארונות אתמול. בתוך ההמון שהגיע לטקס האכזרי של ארגון הטרור שמקדש רצח יהודים, היו גם ילדים ותינוקות. לא מפתיע, עזה היא חמאס. אלה בדיוק התמונות שהעולם צריך לראות שוב ושוב. איך מדינת ישראל נלחמת על החזרתם של בניה ובנותיה שנחטפו מבתיהם, ביניהם ילדים ותינוקות שנרצחו בהמשך, בעוד ההמון העזתי מחנך מגיל ינקות ילדים ותינוקות לרצח של יהודים.
הבוקר הזה, שבו עמדו אזרחים ישראלים רבים עם דגלים ברחובות, בתוך כל הכאב העצום, היה מחזק. יש לנו מדינה שלא מוותרת על האזרחים שלה. אין סיפור שלא נכנס לעומק הלב, אין משפחה של חטופים שאי אפשר שלא לשמוע את כאבה ולהזדהות, לרצות לחבק, לחזק.
חטופים שחוזרים מהשבי מספרים איך המחבלים הארורים מאושרים לראות את הקיטוב בתוך החברה הישראלית. אך למרות כל המחלוקות, ברגעים הקשים, אנחנו חברה חמה שרוצה שכולם יהיו פה.
על רקע עוד תמונות קשות מימי המלחמה שעוברים פה על כולנו עם אבידות קשות, חיילים שהקריבו ומקריבים את חייהם ומשאירים אחריהם משפחות מפורקות של יתומים כדי שכולנו נוכל להמשיך לנשום את האוויר של המדינה שלנו – אמר הנשיא יצחק הרצוג שמדובר ב"רגע של ייסורים. סליחה שלא השבנו אתכם הביתה בשלום". צודק, אך אל לנו לשכוח לרגע שהאויב האמיתי הוא בחוץ.
בימים שלקראת סיום חלק א' של העסקה, כשעוד צפויים לנו פה מפחי נפש אדירים, צריך לזכור שעם הנצח לא יישבר. זו המציאות שאנחנו חיים בה בתוך המזרח התיכון מוקף האויבים שיש לנו, ואנחנו מוכרחים להרים ראש כשמקבלי ההחלטות חייבים להיות מספיק אמיצים כדי להכות באויבים שלנו בחזרה. כדי שלא ירימו את ראשם וכמסר ברור שאת התמונות הללו כתוצאה מטבח 7 באוקטובר לא נראה פה לעולם שוב.
להתמקד במהות
יש רגעים כאלה בקרבות קטנים ובוודאי שבמלחמות גדולות, שבהם קל מאוד לרדת לרמה של האויב. להכניס לו על כל הסבל שגרם, עם החלטה שביסודה לא מקדמת דבר לעבר הניצחון, אבל לאגו היא טובה. כך ראיתי את ההחלטה של נציב שב"ס שהורה לשנות את סט בגדי השחרור של המחבלים ששוחררו מבתי הכלא ולהחליפם בחולצות עם הדפס של מגן דוד והכיתוב "לא נשכח ולא נסלח".
אכן לא נשכח ולא נסלח, ואני מאחלת לכל המחבלים האלה להישרף באש הגיהינום על ידי הוצאה להורג לפי חוק, שבעיניי מוכרח להיחקק במדינה שלנו. עד אז, בעיקר ראיתי את הטרנינג החם והלבן שיצאו איתו המחבלים המטונפים האלה לשחרורם לחופשי, עד פעולת הטרור הבאה שתביא עלינו את האסונות הבאים. על הכיתוב ומגן הדוד שלנו הם כבר דאגו לדרוך לעיני המצלמות עם ירידתם מהאוטובוס.
את אותו הדבר הם עשו עם הצמידים שקיבלו. צמידים עם כיתוב ישראלי, שאומנם היה להם קשה לקרוע (יפה, לפחות פה מישהו חשב), אך צמיד לראשונה ראינו בשחרורה של אגם ברגר. עם צמיד בצבעי פלסטין. אז אנחנו באמת צריכים לנהוג כמותם? מה זה נותן?
גורם ישראלי בכיר תקף וסיכם זאת: "החלטה מטומטמת וילדותית שמסכנת את חיי החטופים". בשב"ס הסבירו שניסו להשיג אפקט כפול: מסר בינלאומי, שלפיו משחררים את המחבלים מתוך עוצמה בניגוד למה שהיה בשואה, ומסר לציבור הישראלי: אף שאנחנו משחררים מחבלים עם דם על הידיים – לעולם לא נשכח.
בקיצור, מוטב לקדם עונש מוות למחבלים מאשר טרנינגים ממותגים שעושים קצת "נעים בלב" לשנייה. כי אנחנו הטובים, הרעים כבר ידאגו להפוך את הנרטיב לטובתם. אז בואו נתבגר בעניין הזה. מול טרור מתמודדים עם עוצמה, לא עם כיתובים על טרנינג.
פרלמנט שישי
לפני כמה חודשים חברותיי היקרות, מירי ונטע, ואני קיבלנו החלטה קבוצתית. בכל יום שישי, אחת לשבועיים, יש לנו פרלמנט. כי מי שאין לו זמן לחברים, כשיהיה לו זמן לא יהיו לו חברים. את משפט המחץ הזה לימד אותי גיבור ישראל אביגדור קהלני, שמנהל פרלמנט שישי מרהיב כבר עשרות שנים. הצבנו כללי ברזל: הפרלמנט נעוץ ביומן, ורק עבודה או ענייני בריאות דוחים התייצבות. פתחנו קבוצת וואטסאפ נוצצת ויצאנו לדרך בהתרגשות.
מאז ועד היום הפרלמנט שלנו מתכנס מדי שישי. זה קורה בוואטסאפ. עם תירוצים מרשימים לביטולים: סקירת מערכות להריון, מעבר דירה, הגשת משדרי חדשות, ילדה חולה, ניתוח ועוד, באדיבות החיים עצמם.
מה שמדהים בנו הוא שלרגע אנחנו לא מאבדות את המוטיבציה לגרום לפרלמנט שלנו לקרות. האם זה הזמן הנכון לספר להן שהחל מהיום, מדי שישי אני באולפן? מגישה את המהדורה המוקדמת, בשעה 18:00, i24NEWS, ערוץ 15. אתייעץ עם קהלני לעצת זהב איך משלבים בין השניים. מוזמנים לצפות אחרי הפרלמנטים בימי שישי שלכם. שבת שלום.
