נראה שהחבל שאותו מתח בנימין נתניהו עד כדי קריעה מתהדק עכשיו סביב צווארו בדרך לסופו הפוליטי. ההיגיון והאופטימיות, הביצועים הכושלים של הממשלה וזעם ההמונים אומרים שאנחנו כיום על המסלול הנכון להיפטר ממנו.
ועדיין, אחרי מלחמות שהרגו אלפים, פצעו עשרות אלפים והרסו חבלי ארץ – האיש מתנער כארי, בעיקר מאחריות. נחנק אבל עדיין נושם, ומנהל קרב מאסף אישי אבוד ברמה של ממלכה תמורת סוס. אפילו תמורת חמור גמור שיעביר אותו עוד יום בחסדי כל סכינאי פוליטי זב ומצורע ופקידות נרצעת ונרתעת מהמעשה הנכון, שהוא התנגדות בכל מחיר לכל אקט מוטרף.
כל ההתפייטות הזו אמורה להסביר שלאיש הזה, נתניהו, אין אמירה, קביעה או הנחיה, וודאי לא פקודה, בשום נושא מדיני, פוליטי או ביטחוני שיש בו מרכיב של החלטה לאומית. ולא, גיג טלוויזיוני מאומץ בסטקטו הברות מכני לא נחשב. אחרי שהפיק דרמות חסרות חשיבות על שחרור רשימות החטופים בסימן שאלה שהחזיק מדינה שלמה במתח, דיווח חמאס שהחששות מפוברקים.
ככה? נתניהו הפקות שחררו הודעות שעתיד העסקה כולה בעייתי. טלפון נזעם מהבית הלבן שדרש "את כולם", ואיום מבצלאל סמוטריץ' שדרש "אף אחד", החזירו את מוטת השליטה של נתניהו לרמתה הטבעית: רק על ניסוחים, ו"הלשכה" (שמו האמצעי של נתניהו בצד "גורם מדיני בכיר") פרסמה תיקון: רשימת המשוחררים "התקבלה", לא "מקובלת". העיתונאים תהו מה קרה, אז "הלשכה" הבהירה: "טעות כתיב".
כיום מעורב נתניהו רק בתככי חצר מסריחים, בלו"ז של בית המשפט ואולי של כנף ציון כשהוא ממריא לאיזה טקס ראווה מנפח אגו. החלטות נתניהו כיום, בכל רמה אחרת, הן סך כל הלחצים שמופעלים עליו. כמה חברי כנסת זוטרים חוברים כקבוצה מאיימת – וטראח. שלמה קרעי, טלי גוטליב ושות' מנהלים את ההצגה.
ידוע במחוזותינו שהאחרון שיושב לנתניהו על אוזן או וריד הוא הזוכה המאושר. וגם זה נגמר. מי שקובעת את מדיניות הפנים בישראל זו חבורת העורבים הלקחנים שמקרקרת ומכרכרת סביבו. וכמובן, רעייתי והילד, גם אם אינם בסביבה. שלט רחוק לא עובד רק מול הטלוויזיה.
מדיניות החוץ והביטחון של ישראל נשלטת בלעדית בידי דונלד טראמפ. טיפוס עם בעיה מוכחת של שליטה בסוגרים. עזה היא ההוכחה המדעית לכך שאין לו מושג במה מדובר חרף ענני ה"פרשנות" שעוטפים אותו ואת תוכניתו. טראמפ מגהק איזו שטות, והמתנחלים מאווררים את תוכניות "ההתיישבות הצעירה" בכנפי יונה (ח'אן יונס לשעבר).
בין לבין שר הביטחון מנחה את צה"ל להיערך ללחימה. במי? איך? למה? כמה? מזחשוב! העיקר לגרד עוד שביב פטריוטיות עטוף בדמעות בצל של טוב למות בעד ארצנו. אולי לפנות חצי מיליון עזתים בחזרה דרומה. אולי לחזור לציר נצרים ולנהל בחסות הפצצות חיל האוויר מלחמות גרילה של ציידים וניצודים. לנצח. כך עד שתוסר חרב הקדמת הבחירות וסיום משפטיו בזיכוי מוחלט.
אי השפיות
גם אם בשלב הזה נצלח את מכשול הפעימות הראשונות, עדיין יש לנתניהו מרחב פרובוקציות ודרמות כדי לסכל את השאר. לפני כל פעימה הוא מאיים על חמאס בהמשך לחימה, מה שמביא לתגובה טבעית של מי שמאיימים עליו "תן את האקדח שלך ואחרי זה נהרוג אותך".
מי שחתך את הבלוף והפרובוקציה של נתניהו הוא שוב שובר הצעצועים בבית הלבן. לטראמפ נמאס מה"טפטופים", כפי שהוא מכנה את התהליך המגוחך של דרופ דרופ דרופ, בעוד נתניהו מנצח על העצבים הרופפים של הישראלים והעולם, כאילו חמאס עוצר את מהלכי השחרור.
הסיבה שנתניהו עומד על טפטוף חטופים היא פחדיו מזעם הימין על המחבלים שנוהרים באוטובוסים. מנהיגות נורמלית, בטוחה בעצמה, הייתה מנהלת את השחרור כניסיון לנרמל במעט את המציאות המזרח־תיכונית שהפכה בני אדם לחיות טרף. לא ממשלת נבחני ההב הב ושיישרף הים.
בינתיים הכריז ממשל טראמפ, בשם ממשלת ישראל, על מלחמת שערי הגיהינום. ממשל ג'ו ביידן עיכב משלוח אמל"ח, וטראמפ אישר כולל הוראות הפעלה: לא תקיפה באיראן. בעזה, על פי טראמפ, תעשו מה שנדרש ובלבד שתחזירו את כולם בעד כולם.
בתגובה כינס נתניהו ישיבת הערכת מצב בפיקוד הדרום לכבוד פרוץ מלחמת אין ברירה באויב אכזר שמפר הסכמים. חוץ מאלי פלדשטיין היו שם כל המי ומי בצמרת הביטחונית. כולם, כולל נתניהו, ידעו שמדובר בהצגה פרטית של ראש ממשלה בפניקה שזקוק לכל גרם של כיסוי תקשורתי שיוכיח עד כמה הוא חרד ודואג, יוזם ותוקף למען ביטחון ישראל.
באותו יום נורתה רקטה לעוטף. היא נפלה בשטח הרצועה ולא פגעה בישראלים, גם לא בעסקת השחרור. היא חלק מהחיים האמיתיים שבמסגרתם יבוצע מהלך כולם בעד כולם (מעניין לבדוק מי הראשון שהמליץ בפומבי) ותחל הספירה לאחור של תקופת נתניהו. אפילו בלא שתוקם ועדת חקירה ממלכתית, שההחלטה על הקמתה נדחתה.
נתניהו הוא החייל היפני הבודד שנסחף מספינה שטובעה בידי האמריקאים במלחמת העולם השנייה לחופו של אי שפיות. הוא חי בבדידות 40 שנה, לא שמע על כניעת יפן לארה"ב, ומול מחלציו הוא מנופף בחרב חלודה למען הקיסר והמולדת.
כמוהו נתניהו, על אי השפיות שלו, מוקף שריו ופקידיו כמו מדוזות שהים הסוער השליך לחוף והן רוטטות בהמתנה לסערה האמיתית. והיא לא תגיע מהאופק הרחוק אלא מתוכנו, ולא ברור אם אנחנו מסוגלים. מזוודות הכסף הקטארי שנתניהו שינע לחמאס היו אמורות להפליל אותו. ציבורית, לא פלילית, כאחראי המרכזי והאסטרטגי לטבח בעוטף.
התגובה הציבורית הייתה אמורה להיות "גידלת חיית טרף שטרפה אותנו? תשלם במזומן – בכיסא ועכשיו". זה לא קרה. המאבק עכשיו הוא בין טחנות הצדק המשפטיות ובין נתיבי המילוט שמנצל הנאשם כדי לגרור זמן בסטטוס של זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו.
בימים האלה מסתמן שאולי בכל זאת, הכסף הקטארי וחפירת עומק בשיטת Follow the money יעשו את העבודה. מסתבר שיש סיבות וראיות שיבהירו אם חבורת הפרחחים שחגה סביב נתניהו חגגה על כסף קטארי תוך כדי לחימה, ואם "הבוס ידע והיה מרוצה". חקירה מעין זו עשויה לרוקן את האקווריום המוגלתי מהפירנאות שמשוטטות שם, והעמלץ הגדול בראשם.
במקביל, מתהדק גם החבל במשפט דרייפוס שלנו. כשבוחנים את השאלות והתשובות אחרי "עדותו" של נתניהו כש"חוקרו" הוא עמית חדד. לא צריך להיות פרקליט דגול כדי להבין שאין מנוס מהמסקנה שלנתניהו אין סיכוי מול חקירה נגדית. כל פרקליטה מן השורה, אפילו מנומנמת אחרי לילה של כתישה ממכונת הרעל, תציג חומר ראיות שיסלול את תיק נתניהו כאוטוסטרדה לכלא.
המוצא: לא תהיה חקירה נגדית, לא תהיה פעימת שחרור סופית. הפתרון של הקואליציה יהיה מלחמה. טראמפ יהיה בעד. בתנאי שננצח.
