האירועים המטלטלים ברצועת עזה האפילו על השינוי הלא פחות מדרמטי שחל השבוע בלבנון. ממשלת לבנון החדשה הכריזה כי היא מאמצת את החלטה 1701 של האו"ם, ולמעשה שללה את הלגיטימציה של קיום חיזבאללה כמיליציה חמושה. זה לא שחיזבאללה עומד להתפרק מנשקו, אבל זה איתות שלבנון עשויה להחליף צד במזרח התיכון החדש שמתהווה מולנו.
עד מלחמת 7 באוקטובר נחלק המזרח התיכון בין שני צירים: הציר הסוני - בהובלת סעודיה, והציר השיעי - בהובלת איראן. שבירת הציר השיעי בחודשיים האחרונים יצרה חלל שבתוכו צמח ציר שלישי חדש, ג'יהאדיסטי, שעוין את איראן ואת השיעים – ציר האחים המוסלמים בהובלת טורקיה וקטאר, שאליו הצטרפה סוריה החדשה.
חמאס בעזה, שמזדהה אידיאולוגית ודתית עם ציר האחים המוסלמים, מקווה להמשיך לקבל תמיכה משניהם – מקטאר ומטורקיה מצד אחד, ומאיראן מהצד השני. קשה להעריך אם הוא יוכל לשמר את הדואליות הזאת כאשר בגבול סוריה־לבנון רואים מחזות אחרית הימים: אנשי היאת תחריר א־שאם, שליטי סוריה החדשים, עוצרים באלימות אנשי חיזבאללה.
מוקדם להספיד את הציר השיעי. איראן לא ויתרה עליו ומנסה להרכיב מחדש את השברים, אבל מולה עומדים הסונים, המתונים וגם הג'יהאדיסטים, ולבנון מסתמנת כזירה שכולם יילחמו עליה.
קווי היסוד שהציגה השבוע ממשלת לבנון החדשה של נוואף סלאם הם הכרזת עצמאות מחיזבאללה ומאיראן. לראשונה זה 25 שנה הכריזה ממשלה לבנונית כי במדינה יהיה רק נשק לגיטימי אחד, בידי צבא לבנון. זו הפעם הראשונה מאז נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 שהממשלה הלבנונית לא כוללת את "ההתנגדות החמושה" (חיזבאללה) בין קווי היסוד שלה. ממשלת סלאם הכריזה כי ללבנון שמורה זכות ההגנה העצמית על פי אמנת האו"ם, ולא יותר.
בין ההכרזה הזאת לבין פירוק חיזבאללה מנשקו – רב המרחק. אבל כששומעים את האפולוגטיקה בדבריהם של מזכיר חיזבאללה נעים קאסם ואפילו של וואפיק ספא, מי שעד לאחרונה ניהל מטעם חיזבאללה את המדינה הלבנונית, ניכר השינוי במעמד של הארגון. קאסם נטול הכריזמה והניסיון הצבאי, שהתייצב בעל כורחו בראשות חיזבאללה, מסתמן כנכס כך שמאחלים לו אריכות ימים בתפקיד.
הוואקום הסורי
אילו חסן נסראללה היה מתעורר לרגע ורואה מה קרה מאז עזב את העולם – היה מתהפך כמה פעמים בקברו. לא רק המכה הקשה שספג הארגון שלו, גם בחירת שנוא נפשו, ג'וזף עאון, לנשיא לבנון, הייתה הופכת אותו, ועוד יותר מזה: נפילת סוריה.
סוריה של בשאר אסד הייתה הרבה יותר מנתיב אספקה לחיזבאללה. היא הייתה העורף האסטרטגי שלו והמנגנון העיקרי להלבנת כספים איראניים שיועדו לארגון. העורף הזה אינו קיים יותר, והניסיונות האיראניים הנואשים להעביר ללבנון כסף מזומן בטיסות אזרחיות נתקלים בנחישות ישראלית למנוע את ההעברה. גם הפגנת המחאה שארגן השבוע חיזבאללה ליד שדה התעופה של ביירות, שאליה התייצבו רק כמה מאות אנשים, המחישה את חולשתו.
אבל כוחו הצבאי של חיזבאללה עדיין קיים, ואבו עלי חיידר, שלקח את תפקיד המפקד הצבאי הבכיר בארגון, מנסה לשקם אותו. ההתעקשות הישראלית המוצדקת לפעול בכוח מול כל ניסיון של חיזבאללה לשקם את יכולותיו הצבאיות, תעמוד בשבועות ובחודשים הקרובים למבחן, בעיקר אם ייפגעו אזרחים לבנונים.
לחיזבאללה יש עדיין הילה של גורם מפחיד שאינו נרתע מלחסל אנשים, והוא ינצל את המוניטין הזה כדי להרתיע מתנגדים פוטנציאליים בזירה הפנים־לבנונית. עם זאת, העובדה שנביה ברי, מנהיג אמל שהפך למנהיג השיעי הבכיר בלבנון, תמך בגלוי בבחירת הנשיא עאון, מסמנת שההילה הזאת פחות מאיימת היום.
גם חזרתו של סעד חרירי לפוליטיקה הלבנונית, מי שאביו חוסל בידי חיזבאללה ושהכריז השבוע על כוונתו להתמודד בבחירות הבאות, מחזקת את התחושה הזאת. חזרתו של חרירי, הנתמך על ידי סעודיה, מסמנת גם על הכוונה הסעודית להחזיר את לבנון לחיק המדינות הסוניות.
אבל חיזבאללה מצליח עדיין לשלם משכורות לאנשיו, ואלה גבוהות בהרבה מהמשכורות שמקבלים חיילי צבא לבנון. פעיל חיזבאללה משתכר כ־200 דולר בחודש לעומת 20 דולר שמרוויח חייל בצבא לבנון. לכן הציפיות מצבא לבנון צריכות להיות בהתאם. הצבא החלש אומנם תפס עמדות בדרום לבנון, אבל הוא מתוח עד לגבול עם סוריה וסביב שדה התעופה בביירות.
חיזבאללה מצליח כרגע לממן את קיומו, אבל מתקשה לשלם על השיקום הנדרש אחרי המלחמה, הן ביכולותיו הצבאיות והן בשיקום האזרחים. תושבי דרום לבנון שחזרו השבוע אל בתיהם ההרוסים, קיבלו מחיזבאללה סכום כסף זעום שלא יספיק להם כדי לבנות מחדש את בתיהם. לצערנו, כשהם מביטים מעבר לגבול, הם עדיין רואים את בתי מנרה ומטולה ההרוסים, שממשלת ישראל לא טורחת לשקם.
קאמבק אזור הביטחון
ביום ראשון תיערך הלווייתו של נסראללה, ואחריה מאיים חיזבאללה לחדש את הפעולות כנגד ישראל. בסוף השבוע הבא יחל גם חודש הרמדאן, ואיתו מגיע המועד שנקבע לחזרת תושבי הצפון שלנו הביתה. רובם טרם חזרו וגם לא יחזרו החודש, כאשר המדינה לא ממהרת לשקם את הפגיעות.
יותר משנה של פמפום המסר החלול של "ניצחון מוחלט" יצרה גם ציפייה בקרב רבים מהם שיחזרו הביתה ולא יראו לבנוני מעבר לגדר. זה לא יקרה. הכפרים הלבנוניים ישוקמו, והמבחן של ישראל יהיה בנחישות האכיפה של הפסקת האש כנגד כל איום.
בניסיון לשפר את תחושתם הוחלט להקים חמישה מוצבים של צה"ל בשטח לבנון, החלטה שזכתה לגיבוי אמריקאי אבל לא מקובלת על ממשלת לבנון. כל בוגרי אזור הביטחון בדרום לבנון מביטים בתחושה של דז'ה וו בהקמה המחודשת של מוצבי כרכום, טבק, שקד, צבעוני וחממה. גם אז, ב־1985, כשצה"ל הקים את אזור הביטחון, הייתה תחושה שפשוט אפשר, ומה הגיוני יותר מלהגן על יישובי הצפון מלפנים, מעבר לגבול?
אז עוד לא היה חיזבאללה וכבר לא היו פלסטינים, ובחלוף כמה שנים הצמחנו את חיזבאללה כאויב קטלני שהתחכך איתנו באזור הביטחון, למד והשתפר. יישובי הצפון הפכו בהדרגה לבני ערובה של הגנת מוצבי צה"ל בתוך לבנון: בכל תקרית שבה פגע צה"ל באזרחים – יישובי הצפון שילמו את המחיר.
כל בוגרי המלחמה באזור הביטחון יוכלו לצייר את האבולוציה שצפויה לנו: בהתחלה יהיו תהלוכות המוניות ואז מטענים בעלייה למוצבים. אחריהם כבר יעופו טילי נ"ט ופצצות מרגמה, ולבסוף גם רקטות על היישובים, והנה יצרנו לנו את פוטנציאל המלחמה הבאה.
המלכוד של לבנון חוזר על עצמו: אם אין איום – למה שלא נישאר, ואם יורים עלינו – ברור שלא נצא תחת אש. כמו שטבע קרל מרקס: "ההיסטוריה חוזרת על עצמה, פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה". כדאי שנוותר על הטרגדיה בטרם נגיע לפארסה.
