דונלד טראמפ לא נראה כפי שדמיינו את המשיח. אין חמור, אין דברי נבואה מסולסלים, אין אדיקות מופגנת. ובכל זאת, רבים מתייחסים אליו כאל משיח. רבים וסותרים.
בשני בערב, מבקרים מאוניברסיטה אמריקאית שבאו לסיור לימודי בישראל התפלאו לראות שלטים שמופנים לטראמפ בהפגנה למען החטופים. ביום שלישי ביקרו במקומות שבהם מסתובבים ישראלים שיש להם חלומות הפוכים על המשיח – לא שיחזיר חטופים, אלא שימשיך לרמוז לישראל שבאה העת לפתוח את שערי הגיהינום.
מחוקרת שעוסקת בסוציולוגיה של הדת בארה"ב שמעתי השבוע דבר מעניין: התומכים הנלהבים ביותר של טראמפ הם אמריקאים שמגדירים את עצמם "נוצרים אוונגליסטים", אבל יודעים מעט מאוד על הנצרות ולא מרבים ללכת לכנסייה. הם קוראים לעצמם בשם אוונגליסטים, כהודעה פוליטית ולא כפרקטיקה דתית.
כמובן, גם "נוצרים אוונגליסטים" שהולכים לכנסייה, הדתיים באמת, תומכים בטראמפ. אבל קצת פחות. מסתבר שקל יותר לתמוך בו כאשר האוונגליזם הוא יותר פוליטי ופחות אמוני – קשה יותר כאשר הסתירה בין דמות המשיח לבין ערכי הדת גלויה לעין. ובמקרה של טראמפ היא די גלויה לעין.
המשיח הוא דמות חידתית, רבת־סתירות. גם באמריקה וגם אצלנו. לאלה – בעיקר (אבל לא רק) חילונים – המשיח מבטיח התעקשות על החזרת חטופים. לאלה – בעיקר (אבל לא רק) דתיים – המשיח מבטיח התעקשות על כיבוש הארץ ויישובה.
כעס מול תקווה
לכשליש מאזרחי ישראל יש רגשות חיוביים כלפי "החרדים". כמחצית מהשליש, קצת פחות, הם החרדים עצמם. להם יש רגשות חיוביים כלפי עצמם. במגזרים אחרים קשה יותר לקושש רגשות חיוביים כאלה.
למעשה, בכל מגזר אחר יש יותר ישראלים שמגלים רגשות שליליים כלפי החרדים מאשר רגשות חיוביים. ואם תאמרו: מה חדש? נאמר: יש חדש! לפני שנה מצבם של החרדים היה טוב יותר במידה ניכרת. כרבע ממי שבשנה שעברה אמרו דברים חיוביים על החרדים, עברו השנה לצד השלילה. מיעוטם שונאים את החרדים. מיעוט שבמיעוט מפחדים מהחרדים. רובם – כועסים.
ארבעה מכל עשרה ישראלים כועסים על החרדים. או לפחות, זה הרגש שהם מציינים מתוך שמונה אפשרויות שהוצגו להם בסקר החודשי של המכון למדיניות העם היהודי: קרבה, שותפות והערכה – אלה רגשות חיוביים. אדישות ואף אחד מאלה, הם רגשות ניטרליים (לפחות ככל שאנחנו יכולים לדעת). פחד, שנאה וכעס הם רגשות שליליים.
לפני שנה, בפברואר 2024, היה כמעט שוויון בין החיובי לבין השלילי ביחס לחרדים, 44% לעומת 41%. השנה זינק הפער ל־20% – 32% בטור החיובי, 52% בטור השלילי. והשינוי ניכר אצל היהודים. לרוב הערבים לא במיוחד אכפת מהחרדים, הם לא מביעים דעה נחרצת. ליהודים יש דעה. הם כ־ו־ע־ס־י־ם.
נדמה שהסיבות ברורות, ואין טעם להרחיב. אבל השינוי מעניין. קודם כל, משום שגם בפברואר של השנה שעברה כבר היה די ברור שהחרדים לא מתכוונים להתייצב לשירות צבאי. המלחמה כבר הייתה בעיצומה, החרדים כבר עברו את שלב הנייצר־אשליה־שאולי־נתגייס וחזרו לנקודת המוצא – לא מתגייסים.
ובכל זאת, בפברואר 2024 הכעס היה יותר מתון. עוד היו מי שקיוו. עוד היו מי שחשבו שתהיה פשרה, שהחרדים מבינים שתידרש פשרה, שהדיונים בכנסת ישכנעו אותם שלא ייתכן להמשיך בלי פשרה. חלפה שנה – וכמו שאמרו בימים של הטלפונים הציבוריים, נפל האסימון.
הוא נפל בעיקר לקבוצה אחת. הדתיים. כמו בשנה שעברה, גם השנה חזרנו לבחון את הערכתם של הדתיים את החרדים, לעומת הערכתם של החרדים את הדתיים.
בהשוואה כזאת ניכר שבקרב החרדים כמעט לא קיימים רגשות שליליים כלפי דתיים, ואילו בקרב הדתיים יש קבוצה גדולה שמבטאת "כעס" כלפי החרדים כרגש הדומיננטי ביותר. בעוד שליש (30%) מהחרדים מעידים כי הרגש העיקרי שלהם כלפי דתיים הוא הערכה, פחות מעשירית (8%) מהדתיים מעידים כך כלפי החרדים.
ולא, זה לא היה המצב בשנה שעברה. בקרב הדתיים, שיעורם של מי שחשים כעס על החרדים כמעט הכפיל את עצמו, מ־22% בשנה שעברה ל־43% השנה. למעשה, עיקר הקפיצה בכעס על החרדים נובע מהשינוי אצל הדתיים, כי במגזרים אחרים היה כעס ניכר למדי כבר בשנה שעברה.
כעסם של הדתיים מעורר סקרנות, כי בקרוב יעמדו מול דילמה מורכבת. ביום ראשון ראש הממשלה חצי־הבטיח ליו"ר יהדות התורה, השר יצחק גולדקנופף, שאוטוטו חוק הגיוס עובר. בישיבת הממשלה בנימין נתניהו אמר לגולדקנופף ש"החוק מתקדם, אנחנו יודעים למה עד עכשיו זה התעכב. זה מתקדם וייעשה מאמץ להביא את החוק לפני התקציב".
גולדקנופף הזכיר לנתניהו ש"יש לנו הסכם קואליציוני כתוב וחתום". העובדה שמאז פרצה מלחמה לא שינתה את ההסכם, אבל שינתה את הנסיבות. את גולדקנופף זה פחות מעניין, ולכן הכעס. את הדתיים, שמיטב בניהם יוצאים לקרב, זה יותר מעניין. ולכן הכעס.
ובכל זאת, נתניהו מאמין שיתגבר. הוא מאמין שמשוכת הכעס לא תמנע את העברת החוק. למה? הנה ההסבר: כי מול הכעס נתניהו יציב תקווה. לדתיים – ואני כמובן מדבר בהכללה, אבל זו הכללה שמבוססת על נתונים – יש רצון עז לראות את החרדים מתגייסים. ויש להם עוד רצונות עזים.
הם רוצים לבחון את היתכנות הביצוע של תוכנית פינוי עזה מפלסטינים. הם רוצים לבחון את הסיכוי שיהיה סיפוח ביהודה ושומרון. הם רוצים לממש את המניה שעליה הימרו כל העת: דונלד טראמפ. הם כועסים – על האדישות של החרדים לצורכי המדינה. הם מקווים – שבזכות טראמפ עומד להתחולל שינוי טקטוני ביחסים עם הפלסטינים.
כעס מול תקווה. נהוג להניח שרגשות שליליים הם רגשות שמפעילים אותנו חזק יותר. נתניהו יביא את הדתיים לנקודת הכרעה: זה או גיוס או סיפוח, הוא יאמר להם, גם אם לא במילים המפורשות הללו. החרדים יחזקו את המסר: הם יאיימו שיפילו את הממשלה ולא משנה מה, ביודעם שהאצבעות של המחוקקים הדתיים – אלה מהם שכועסים, ויש מהם כמה שכועסים – ירעדו לפני שיאפשרו לממשלה להתרסק יחד עם החלום המתוק של עידן טראמפ.
איך זה ייגמר? קשה לשקלל מראש את כל המרכיבים שייכנסו לסל כשתבוא השעה להצביע. מה טראמפ יאמר ויעשה עד אז, מה יהיה מצב המלחמה והמילואים, מה יהיה נוסח החוק, וכמה יהיה ברור לכולם – כולל מי שמתאמצים כבר שנה ויותר להשלות את עצמם – שהמערכת הפוליטית לא מתכוונת לשום דבר רציני.
אבל דבר אחד קל לומר: לנתניהו יש סיכוי, לחרדים יש סיכוי, לקואליציה יש סיכוי להעביר חוק שלא יוסיף חרדים למצבת כוח האדם. ומה יהיה על הכעס? חברי כנסת הם אנשים שמיומנים בהדחקה, בבחירה תועלתנית לטווח קצר, בהישרדות. את הכעס נגלה, אם נגלה, בתגובה של מי שמקבלים צו התייצבות למילואים.
"בעייתי" מול "הגיע הזמן"
מעת לעת אנחנו שואלים בסקרי המדד, אחרי שנגמרות השאלות של הסקר עצמו, האם הסקר היה הגון או מוטה. זו שאלה שחשוב לנו לשאול, כי רצוי שהמשיבים לסקר ירגישו שלא עושים להם מניפולציה, ולא מעט מהם, במקרים רבים, מרגישים כך.
למה הם מרגישים כך? גם לזה יש תשובות מגוונות. בדרך כלל הם מרגישים כך כי התשובות לא ענו במדויק על ההרגשה שלהם. לפעמים הם מרגישים כך כי בעיניהם היו חסרות שאלות חיוניות. ולפעמים האפשרויות לתשובה נראות להם ככאלה שגוררות אותם לכיוון אידיאולוגי מסוים.
הנה כמה דוגמאות לתלונות שקיבלנו ממשיבים בחודש האחרון: "לא נשאלה שאלה אחת: האם לפי דעתך בית המשפט העליון הוא מוטה פוליטית?"; "לא שאלתם לגבי האופציה של איתמר בן גביר כאלטרנטיבה לראשות הממשלה"; "כרגיל אתם שואלים על דמוקרטיה, אם הייתי מוכנה לוותר עליה.
ברור שלא, אבל בסקר כרגיל שמים דמוקרטיה מול יהדות"; "שאלתם 'האם ישראל תנצח במלחמה?'. ניסוח השאלה מאוד בעייתי, כי לשם תשובה צריך להגדיר מהו 'ניצחון במלחמה'"; "בהגדרת קבוצה כ'מתנחלים' ולא כמתיישבים, או כתושבי יהודה ושומרון, כבר יש בשאלה משום הטיה".
אנחנו קוראים בתשומת לב את כל התלונות. פה ושם, יש תלונה שנראית לנו נכונה. אנחנו לא מושלמים. במקרים אחרים אנחנו מתרשמים שהתלונות כועסות יותר על המציאות מאשר על נוסח הסקר. וצריך לומר: רוב התלונות באות מימין. גם לזה אנחנו שמים לב, ומנסים לבדוק בכל פעם מחדש אם שאלוני המדד נותנים סיבה למשיבי ימין לבוא בטענות יותר מאשר למשיבים במרכז או בשמאל.
כל זה הקדמה למה שקרה לפני שבוע. הסקר החודשי של המכון למדיניות העם היהודי, בביצוע המדד, העלה ממצא שבעקבותיו באו כמה תלונות – והפעם דווקא לא מימין. גם זה דבר שצריך להתרגל אליו: תלונות באות בדרך כלל ממי שלא מרוצים מהתוצאה. אולי זה טבע העולם, אולי זה הרצון לחפש הסברים למציאות לא נוחה. אם הציבור חושב דבר שלא נוח לי, זה עניין אחד. אם הסוקר כתב שאלה לא טובה, זה יותר קל.
מה היה לא נוח למי שהיה לא נוח? העובדה שרוב הציבור הישראלי בחר לומר שהמינוי של נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, "בעייתי". 49% בסך הכל בחרו באפשרות שהמילה "בעייתי" כלולה בה. 35% בחרו באפשרות שהמילה "בעייתי" לא כלולה בה. 16% – ובהם כמחצית מהערבים שהשיבו לשאלה (46%) - בחרו ב"לא יודע/ת".
האפשרות שמינוי של נשיא בית המשפט העליון הוא "בעייתי" היא אפשרות מטרידה ומצערת. זו גם אפשרות שנתונה במחלוקת פוליטית. באופן טבעי, מי ששמחים במינוי, רוצים לחשוב שהרוב איתם.
מי שפחות שמחים בו, מרוצים לשמוע שהרוב איתם. אבל עם מי הרוב באמת? כפי שכתבנו כאן לא פעם ולא פעמיים, לניסוח של שאלות ושל תשובות יש השפעה ניכרת על חלוקת התשובות. כתיבת שאלות אינה מדע, היא אומנות שתובעת תשומת לב, ניסיון ודיוק. נציג את השאלה ששאלנו, את התשובות האפשריות, את מהות התלונות, ואת מה שאפשר לומר בתגובה על התלונות.
הנה השאלה: "אחרי עיכוב של חודשים רבים, השופט יצחק עמית מונה לנשיא בית המשפט העליון. מהאפשרויות הבאות, מה הקרובה ביותר לעמדתך?".
הנה התשובות האפשריות (בגרף תוכלו לראות את התפלגות התשובות):
"הגיע הזמן. זה היה צריך לקרות מזמן".
"המינוי בעייתי, אבל טוב שזה מאחורינו".
"המינוי בעייתי, והיה טוב יותר אם לא היה קורה".
"שר המשפטים היה צריך למנוע את המינוי גם במחיר של משבר חוקתי".
"לא יודע/ת".
האם זאת שאלה טובה? למי שחשבו שלא, יש טענה מרכזית שמצדיקה התייחסות. בשלוש מתוך ארבע אפשרויות, ישנו חיווי שלילי על המינוי (בעייתי). הטענה, בפשטות, הייתה: נתתם יותר אפשרויות שליליות מאפשרויות חיוביות. ואכן – זה המצב. זה מה שאִפשר לכתוב את הכותרת: "הרוב חושבים שהמינוי 'בעייתי'".
האם יש תשובה לטענה הזאת? יש לה כמובן גם תשובה. לפעמים המציאות מכתיבה יותר אפשרויות מסוג מסוים לעומת סוג אחר. ניתן דוגמה מעולם לגמרי אחר. מה דעתכם על תרד? הנה שלוש אפשרויות: אוהבים ושמחים לאכול, לא אוהבים ומוכנים לאכול, לא אוהבים ולא מוכנים לאכול. הגיוני, נכון?
כמובן, היה אפשר להוסיף אפשרות רביעית, כדי "לאזן" לשתי תשובות בעד התרד ושתי תשובות נגד התרד – היה אפשר להוסיף את האפשרות "אוהבים ולא שמחים לאכול". אבל זאת אפשרות לגמרי מלאכותית. למה שמישהו יאהב תרד ולא ישמח לאכול תרד? וזאת כמובן רק דוגמה, ואפשר למצוא עוד הרבה כאלה, לכך שאיזון הוא דבר חשוב כשהוא מתאים למציאות, ולא דבר חשוב כשהוא לא מתאים למציאות.
עכשיו נשאל, האם היה אפשר לאזן את התשובות בשאלה על השופט עמית? התשובה היא כן. היה אפשר להציע לדוגמה את התשובות הבאות (ויש כמובן עוד הרבה מאוד קומבינציות שאפשר להעלות על הדעת):
"הגיע הזמן. זה היה צריך לקרות מזמן".
"הגיע הזמן, וזה קרה בזמן הנכון".
"המינוי בעייתי, והיה טוב יותר אם לא היה קורה".
"שר המשפטים היה צריך למנוע את המינוי גם במחיר של משבר חוקתי".
מה הרווחנו? הרווחנו איזון. מה הפסדנו? הפסדנו אפשרות שנראית יותר מעניינת מהאפשרות של מי שחושבים שהמינוי טוב ומאוחר, ומי שחושבים שהמינוי טוב, ולא אכפת להם שמאוחר. פחות מעניין לדעת אם העיתוי נכון – יותר מעניין לדעת שיש ישראלים שאומנם לא מרוצים מהמינוי, אבל מרוצים מהעובדה שהפרשה מאחורינו.
למעשה, אפשר להסתכל על חלוקת התשובות קצת אחרת. במקום לומר שיש אחת חיובית ("הגיע הזמן") ושלוש שליליות (כל מי שאמר תשובה שיש בה המילה "בעייתי"), לומר שיש שתיים חיוביות – מי ששמחים במינוי, ומי ששמחים שזה נגמר ("טוב שזה מאחורינו") – ושתיים שליליות (שתי התשובות שמתאימות למי שחושבים שיותר טוב אם לא היה קורה). בהתאם, היה אפשר לנסח גם כותרת אחרת.
במקום לכתוב: "רוב הישראלים חושבים שמינוי עמית בעייתי". היה אפשר לכתוב: "רוב הישראלים מרוצים מכך שפרשת מינוי עמית מאחורינו".
אין סתירה בין שתי הכותרות האלה. שתיהן נכונות אם מתייחסים ל"בעלי הדעה" (כלומר, מזיזים את מי שאמרו "לא יודעים"). הכותרת הראשונה נכונה, כי יש רוב שאמרו "בעייתי" באחת משלוש תשובות, הכותרת השנייה נכונה כי יש רוב שאמרו "הגיע הזמן" + "טוב שזה מאחורינו".
כל זה לא בא כדי לומר שהטענה נגד השאלה היא טענה מופרכת. היא לא מופרכת, היא מובנת וראויה לעיון. מצד שני, את השאלות אנחנו משתדלים לכתוב כשיש כוונה מאחוריהן, ולפעמים המשיבים, או מי שקוראים את המסקנה, ממהרים לחשוב ששגינו, או אפילו לחשוד שמדובר במניפולציה, בלי לנסות להבין עד הסוף את הכוונה. לכן נכון להתייחס, לכן נכון להסביר. ואגב, במקרים מסוימים יהיה נכון גם לומר שטעינו. בטח היו, ומן הסתם גם עוד יהיו, שאלות שבדיעבד נסכים שלא היו מנוסחות היטב.
ומשהו על המינוי של עמית: השאלות המתודולוגיות אומנם מעניינות. והיה אפשר לכתוב אלף נוסחים שונים של השאלה על עמית ותשובות לה, ולקבל כל פעם חלוקה קצת שונה של הנתונים.
אבל בסך הכל מה שרואים בשאלה ששאלנו כנראה מבטא פחות או יותר את המציאות: שליש מהישראלים חושבים שהמינוי בסדר ואין שום בעיה.
אחוז מסוים חושבים שיש קושי מסוים עם המינוי, אבל מוטב לדפדף ולעבור הלאה. השאר חושבים שהמינוי לא טוב – וחציים היו מוכנים להחריף את המשבר כדי למנוע אותו. ראו את נתוני האמון הכלליים בבית המשפט העליון, ותבינו שהסקר הזה כנראה משקף מציאות. בצדק או לא בצדק, כ־40% נותנים בו אמון. זה המצב. והוא יישאר כך, גם אם נכתוב את השאלה קצת אחרת
